תביעה בגין פרסום תמונתה, כשהיא מתנוססת על דבר פרסומת, באתר הפייסבוק של הנתבעים. 2. לטענת התובעת, במהלך חופשה בחו"ל לפני הצבא, באיה נאפה, צולמה שם כשהיא לבושה בבגד ים בלבד, וכ-3 שנים לאחר מכן הופתעה לגלות כי תמונתה מופיעה בעמוד הפייסבוק של Flyclub (להלן: "פלייקלאב"). על גבי התמונה פרסמה פלייקלאב "לחרסוניסוס כרתים טסים ב- 11.90 מחיר מצחיק של שישיית מים לנוסע השישי". התובעת טענה כי נעשה שימוש בתמונתה, למטרות רווח, ללא שהסכימה לכך, שכן לגישתה, מטרת הפרסום לעודד רכישה של שישיית מים וחופשה בכריתים. 3. לטענת הנתבעת 1 (להלן: "חברת רימון" ו/או "החברה"), הגשת התביעה חמש שנים לאחר הצילום מהווה חוסר תום לב. חברת רימון טענה עוד, כי הפעילה ביחד עם הנתבע 3 מיזם משותף בשנים 2010-2011, ובאותה תקופה לא היתה לה שליטה על הפרסום של פלייקאב בדף הפייסבוק. עמדת החברת רימון הינה כי התמונות בחופשה צולמו בהסכמת המצולמים, וככל שהתובעת היתה מבקשת להסיר את תמונה מדף הפייסבוק של פלייקלאב, היא יכלה לפנות בבקשה מתאימה. החברה הבהירה כי לא ברור מועד הפרסום התמונה באתר, עובדה חשובה היות וחברת רימון לא משתפת פעולה עם סקייקלאב מאז סוף שנת 2011. 4. הנתבע 2 אינו אישיות משפטית, אלא שם עסק בלבד (ואפשר אפילו שם לא מדוייק), של מיזם או מותג המנוהל על ידי הנתבע 3. 5. לטענת הנתבע 3 (להלן: "הנתבע"), התמונה צולמה בשנת 2008, ובשנה זו הוא היה שכיר בחברת רימון ועבד במחלקת קידום נסיעות צעירים. 6. התביעה בתיק זה הוגשה בתחילה רק כנגד הנתבעים 2-3, ובדיון שנערך בתאריך 11.04.13, הוסכם כי התובעת תגיש כתב תביעה מתוקן ובו תוסיף את חברת רימון כנתבעת נוספת. בתאריך ה-02.07.13 נערך דיון נוסף, אליו לא התייצב הנתבע למרות שזומן. בדיון נכחו התובעת ואביה וכן נציג חברת רימון. הצדדים חזרו על טענותיהם, ונציג חברת רימון התייחס גם לכתב ההגנה של הנתבע, שלא הועבר לעיונו לפני הדיון. דיון והכרעה 7. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה כנגד הנתבע, ולדחות את התביעה כנגד חברת רימון, הכל כפי שיפורט להלן. 8. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו היא סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות (להלן: "החוק") הקובע מספר חלופות של הגדרת "פגיעה בפרטיות" ובין השאר אלה: "(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; (6) שימוש בשם אדם, בכינויו בתמונות או בקולו, לשם ריווח;" האם הפרסום נעשה בהסכמת התובעת? 9. שוכנעתי כי התובעת לא נתנה את הסכמתה לפרסום, וכי במיוחד הפריע לה השימוש המסחרי שנעשה בתמונתה. ניתן לראות בתמונה כי התובעת אינה מישירה מבט למצלמה, אינה מחייכת, ולא נראה כי היא מודעת לעצם הצילום. בשל כך, ומאחר והתרשמתי ממהימנותה של התובעת, אני מקבלת את דבריה לפיהם לא ידעה שהיא מצולמת באותה עת, וכי לא פנו אליה לקבל הסכמה להצגת התמונה בכלל, ולהשתמש בהלמטרת פרסום וריווח בפרט. האם יש פרסום למטרות רווח? 10. אינני מקבלת את טענת חברת רימון טענה בהגנתה, כי מדובר בפרסום בדף פייסבוק ולא באתר אינטרנט - "דבר שהינו שונה במהותו" (סעיף 3 להגנה). אופי האתר בו נעשה הפרסום הוא רק פלטפורמה לפרסום, וגם פרסום בדף פייסבוק הוא בבחינת פירסום באינטרנט. לאחר שהועלתה התמונה לדף הפייסבוק שבאינטרנט, יכולים לצפות בה מספר בלתי מוגבל או מוגדר של אנשים, שאין לתובעת כל היכרות עמם או שליטה על זהותם או כמותם. לגישתי, הפרסום בדף פייסבוק דינו כדין פרסום באתר של עסק מסחרי, במיוחד בתקופה זו בה נעשה באתרי פייסבוק של עסקים וחברות שימוש רב לצרכי פרסום, והצרכנים הפוטנציאליים מוזמנים להיכנס ולבקר באתר ללא שיש לעסק המנהל את אתר הפייסבוק כל שליטה על כך. 11. עוד טענה חברת רימון, כי לא מדובר בפרסום ל"שישיית מים", אלא לפרסום מבצע טיולים לחודש יולי (סעיף 5.5 להגנה). טענה זו אין בה כדי לסייע כנגד התביעה, שכן גם פרסום של חופשה נועד למטרות רווח, כאשר מי שמקווה להרוויח מהפירסום הוא מארגן החופשה (לפי עמדת חברת רימון, מארגן החופשה הוא הנתבע לבדו ואינו קשור לחברת רימון). לאור האמור אין לי ספק שמדובר בפרסום "לשם ריווח". 12. התובעת הגישה לבית המשפט הן את התמונה "המקורית" והטבעית שצולמה - כשהיא רובה נראית בתמונה וברקע אנשים נוספים, מעקה וחפצים נוספים - והן את התמונה כפי שהופיע בפירסום, שם נראית התובעת כשמים מתיזים סביבה, לבדה ועל רקע של בריכה או ים. נראה כי הושקע זמן, מאמץ ומשאבים בעיבוד התמונה והפיכתה מתמונה של נערה הנמצאת בחוף הים ו/או במסיבה ו/או באקראי בקרבת צעירים נוספים, לתמונת פרסומת מקצועית, עם רקע שונה וכיתוב, שבמהותם נועדו לפירסום. יש בכך הבדל ושוני משמעותי, בהשוואה להצגת תמונות מקוריות, שבהם צולמו נופשים - בין בידיעתם ובין שלא בידיעתם - באתר פייסבוק. 13. טענה נוספת שהעלתה חברת רימון היתה, כי התמונה שהועלתה לפייסבוק היתה תמונה קטנה ומתחלפת. טענות אלה לא הוכחו, וכלל לא ברור מה היה גודל התמונה באתר הפייסבוק, ואף אם התמונה קטנה, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי - ובמיוחד בשים לב לאמור בסעיף 12 לעיל - כי היא הועלתה לאתר כדי לשמש לפירסום. 14. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בת"א 409-08 (שלום ראשל"צ) אבו גאנם נ. צ'יק צ'אק [08.04.10]: "20. כאמור, התמונות פורסמו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 שהינו אתר מסחרי לכל דבר ועניין. המדובר, ללא ספק ב"חלון הראווה" של העסק אותו מנהלים הנתבעים, אשר תכליתו הינה למשוך אליו לקוחות פוטנציאליים, ולקדם את תדמיתם... 21. עיקרה ומרכזה של הזכות לפרטיות הינה, כפי שהגדיר כב' השופט ריבלין בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נ"ח (4), 314 הינה "הזכות להיעזב לנפשך" ... משמע, זוהי הזכות המגנה על האינטרס האישי - רגשי של הנפגע. לטעמי, בעניין שבפנינו, הוכח כי זכות זו נפגעה. אדגיש עוד השאלה אם הופק רווח כתוצאה מהפירסום אם לאו אינה רלוונטית (ת.א. 19800/91 ברקוביץ וארואסטי נ' עיתונות מקומית בע"מ, ת.א. (י "ם) 11049/90 רופ נ' און הנדסה מיזוג אוויר בע"מ ואח' פ"מ נ"ד (4) 500. אשר על כן, אני קובע בני הזוג הוכיחו את העילה הקבועה בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות." 15. כן ר' לעניין זה פסק הדין שניתן בת.א. (שלום תל אביב) 32631/07 גל ליאת, גלינוס לילי נ. אמריקנה אינס ישראל בע"מ (מלון "אמריקנה"), [21.09.2009] "לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את גרסתן של התובעות לפיה לא ידעו שהתמונות מיועדות לפרסום באתר האינטרנט ולא הביעו את הסכמתן לכך... ... אין חולק כי תמונתן של התובעות פורסמה באתר מסחרי, אשר נועד לקדם את בית המלון למטרות רווח. אמנם, כפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התובעות אינן נשות ציבור, מפורסמות או ידועניות, ולכן פרסום התמונה באתר האינטרנט לא היה צפוי להניב לבית המלון רווחים הנובעים מזהותן של התובעות. יחד עם זאת, על-פי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות כל "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיות, אף כאשר לא מדובר באישיות ציבורית או ידועה (כך עולה בין היתר גם מפסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ התובעות)... התובעות הינן הדמויות המרכזיות בתמונה (יחד עם אישה נוספת) ואינן מופיעות בה באקראי או ברקע מאחורי דמות מפורסמת כלשהי... נשוא תביעה זו לא צולמה באירוע מתוקשר שהיו צפויים להיות בו צלמים ואורחים ידועים רבים, ולכן לא היה על התובעות לדעת או לצפות כי תמונתן תפורסם. ... לעניין זה, די בכך שהתמונה פורסמה באתר מסחרי שמטרתו הפקת רווח עבור הנתבעת, כאשר נקבע לעניין זה כי "הפרשנות הראויה למונח "ריווח" היא פרשנות מרחיבה, הכוללת הפקת תועלת מהשימוש ולאו דווקא רווח במובן הצר של המילה" ... אשר על כן, הנני קובע כי פרסום תמונתן של התובעות באתר האינטרנט של הנתבעת מהווה פגיעה בפרטיותן של התובעות, ומכאן שהנתבעת ביצעה עוולה אזרחית כלפי התובעות, כאמור בסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות..." 16. בנסיבות דנן, אין לי ספק כי נעשה שימוש בתמונת התובעת לשם ריווח וכי יש בפרסום התמונה נשוא התביעה משום פגיעה בפרטיותה של התובעת ועל כן זכאית התובעת לפיצוי בגין הפרת זכותה לפרטיות, בהתאם להגדרה שבסעיף 2(6) לחוק. האם יש הפרסום עלול להשפיל או לבזות? 17. התובעת בעדותה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 14-16) ענתה לשאלות בית המשפט כך: "ש. יש לך תמונות אחרות בפייסבוק שאת בבגד ים מצולמת? ת. יכול להיות שכן. זה לא מה שהפריע לי. מה שהפריע לי שלקחו את התמונה ועשו ממנה משהו מסחרי. לא רציתי לעסוק בדבר שקשור זה כמו שאני לא רוצה שישתמשו בתמונה שלי." 18. התמונה הוצגה לעיוני, ועל פי התרשמותי מכלל הנסיבות, ולרבות מהתובעת עצמה, אינני סבורה שמדובר בתמונה שהיא כשלעצמה מבזה או משפילה. עם זאת, אני מקבלת את עמדת התובעת (כנטען בכתב התביעה) "כי התמונה ... יכולה להיות נגישה לכל אדם, פגעה בפרטיותי", וזאת בשים לב לפרסום ברבים ועקב השימוש המסחרי שנעשה בה. יתרה מכך, סעיף 2(4) לחוק אינו דורש כי שתהיה השפלה או ביזוי בפועל, אלא שפרסום נעשה ברבים "בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו." [ההדגשה שלי - ר.ה.]. אפשרות כזו של השפלה ו/או ביזוי אינה בלתי סבירה בנסיבות המקרה, אך מאחר והגעתי (כפי שפורט לעיל) למסקנה שיש הפרה של הזכות לפרטיות לפי החלופה של ס"ק (6), אין צורך להכריע בשאלה זו. אחריות הנתבע לפרסום 19. בהתאם לעדותו של נציג חברת רימון, שהיתה מהימנה עלי, בתקופה שבה צולמה התמונה, לא היה לחברה קשר עסקי עם הנתבע. אמנם, הנתבע טען בכתב ההגנה מטעמו כי היה שכיר של חברת רימון בעת שהתמונה צולמה (סעיף 8 לכתב ההגנה), אך הוא צירף לכתב ההגנה מטעמו אסמכתאות לעבודתו בחברה בשנים 2010-2011 בלבד. בדיון העיד נציג חברת רימון ולדבריו לא היה קשר כלשהו בין החברה לנתבע בשנת 2008. על כן אני קובעת כי לא הוכח כי במועד צילום התמונה, ב- 2008, היה הנתבע שכיר בחברת רימון, וטענה זו נדחית. 20. זהות הצלם או מקום עבודתו של הנתבע בשנת 2008, אינם מכריעים את החבות בסוגייה זו, שכן התביעה לא הוגשה בשל הצילום עצמו, אלא בגין הפרסום שנעשה בתמונת התובעת. העוולה של פגיעה בפרטיות נעשתה במועד "פרסום" התמונה (לפי חלופה 4 להגדרת הפגיעה בפרטיות) או לפי מועד ה"שימוש" בה לשם ריווח (לפי חלופה 6). 21. בהתאם לעדות התובעת, התמונה פורסמה ככל הנראה בתחילת קיץ 2011. הן חברת רימון והן הנתבע טוענים כי אין להם כל קשר לפרסום. רק הנתבע, לפי עמדתו, הפעיל את המותג Flyclub, אם כי לגישתו יש הבדל בין מותג זה לבין שם העסק ( 18-25 Flyclub) שבדף הפייסבוק שבו פורסמה התמונה. הנתבע לא הסביר מי אחראי לשם המסחרי 18-25 Flyclub ולהערכתי ככל שהיה דף פייסבוק נוסף, שאינו קשור לנתבע, ששמו דומה עד כדי כך לשם המותג שמפעיל הנתבע, היה מקום לצפות שהנתבע קשור לגורם שמנהל את אותו אתר, או לכל הפחות מכיר ויודע את פרטיו. לפיכך, ומאחר והנתבע לא הביא כל אסמכתא לפרטי מנהל דף הפייסבוק של 18-25 Flyclub, ובשל הדמיון הרב שבין המותג שהנתבע מציין כי הוא מנהל לבין שם העסק שבאתרו פורסמה תמונת התובעת, אני קובעת כי הנתבע הוא האחראי לניהול אותו דף. ועל כן מוטלת עליו האחריות לביצוע העוולה של הפגיעה בפרטיות התובעת. אחריות חברת רימון לפרסום 22. כאמור, שוכנעתי כי הנתבע לא היה עובד של חברת רימון בשנת 2008. הנתבע לא דאג לאתר ולזמן לעדות את הצלם האחראי לצילום התמונה נשוא התביעה, וכלל לא הוכח בפניי מיהו הצלם שצילם את התובעת באותו קיץ (ייתכן אפילו שפרסום התמונה באביב-קיץ 2011 לא נעשה על דעתו של הצלם). בנסיבות אלה, לא הוכח כל קשר ישיר בין חברת רימון לבין צילום התמונה. 23. אני מקבלת את דברי נציג חברת רימון בעדותו, כי חברת רימון אינה מצלמת תמונות של מטיילים ואינה קשורה לניהול דף הפייסבוק של Flyclub. לפיכך אני קובעת כי הנתבע ניהל בעצמו - ללא שותפות של חברת רימון - את הטיול המותג Flyclub בשנת 2011 כאשר פורסמה התמונה, ובוודאי בשנת 2012 בסמוך לפני הגשת התביעה, אז עדיין היתה תמונתה של התובעת מפורסמת בדף הפייסבוק המדובר. 24. בהתאם לעדות נציג חברת רימון, אמנם הופקו לנתבע תלושי שכר, אך הוא היה עצמאי בניהול המותג בכלל ודף הפייסבוק בפרט, וכי תלושי השכר היו רק אמצעי לתשלום מקדמה מוסכמת מראש לנתבע, וכי בסיום השנה נערכה התחשבנות בהתאם לרווחים שהופקו כתוצאה מעבודת הנתבע בפרויקט. בכתב ההגנה אישרה חברת רימון (סעיף 4) כי הפעילה מיזם עם הנתבע ולפיכך, בשים לב לעובדה כי חברת רימון הוציאה לנתבע תלושי שכר - לא ניתן להתעלם מהקשר בין השניים, ויש לבדוק אם חלה על חברת רימון אחריות כמעביד ו/או אחריות כשולח ו/או אחריות למעשיו של בעל חוזה, בכל הנוגע לפרסום ותוצאותיו. 25. סעיפים 13-15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעים את אחריותו של מעביד, שולח ובעל חוזה, ובהתאם לאמור בהם, אין להטיל על חברת רימון אחריות למעשה שנעשה, כשלא ברור לטובת מי נעשה הפרסום ולא נטען - או הוכח - כי חברת רימון הרשתה את הפירסום או אישררה אותו בדיעבד. 26. בהתאם לסעיף 5 לחוק, פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית ובנסיבות המקרה, לא מצאתי כי יש בסיס לקביעה כי חברת רימון (שלא היתה שותפה לצילום התמונה או לניהול דף הפייסבוק שם פורסמה התמונה) הרשתה או אישררה את פירסום תמונתה של התובעת, תוך פגיעה בפרטיותה, או כי הפירסום נעשה עבורה. 27. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש לחייב את חברת רימון בגין פרסום התמונה בדף הפייסבוק של עסקו של הנתבע, חרף העובדה כי שמה מופיע בשולי הסמל הקיים בצד התמונה. סכום הפיצוי 28. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 25,000 ₪, ואין טענה לנזקים ממשיים שנגרמו לה כתוצאה מהפרסום נשוא התביעה. בהעדר טענה לנזק ממוני, יכול בית המשפט לפסוק פיצוי לטובת התובעת בהתאם לשיקול דעתו, וזאת מכח סעיף 29א (ב)(1) לחוק, על פיו: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק". 29. במסגרת השיקולים לקחתי בחשבון את אלה: התובעת לא סירבה להצטלם במסיבת הבריכה אליה הגיעה, וכדבריה: "אני בטוחה שהיה שם צלמים, הייתה שם מסיבה". כאמור לעיל, התובעת לא חשה פגועה בשל העובדה שצולמה בבגד ים, וכפי שקבעתי לעיל, לא התרשמתי שמדובר בתמונה משפילה או מבזה. משך הפירסום: התמונה פורסמה במשך תקופה ממושכת, ולכל הפחות מהתקופה שלפני הגשת התביעה (התביעה הוגשה בחודש מאי 2012) ועד הדיון שהתקיים בחודש אפריל 2013. 30. אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת על הסך של 20,000 ₪, בערכים להיום. סוף דבר 31. התביעה כנגד הנתבע מתקבלת. הנתבע 3 ישלם לתובעת סך של 20,000 ₪. 32. התביעה כנגד הנתבע 2, שהינו השם המסחרי בו השתמש הנתבע (בתקופות מסוימות, היה שימוש זה בשיתוף חברת רימון) - נמחקת. 33. התביעה כנגד חברת רימון נדחית. בנסיבות העניין, ומאחר וחברת רימון הוספה כנתבעת נוספת בתיק זה בשל טענת הנתבע לפיה היה שכיר של חברת רימון בעת צילום התמונה בשנת 2008 (טענה שנדחתה כמפורט לעיל), אני מחייבת את הנתבע 3 לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסכום של 400 ₪. 34. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. 35. אבהיר כי פסק הדין כאן מתייחס לפרסום שנעשה עד היום. אין בכך כדי להתיר לנתבע להמשיך ולעשות שימוש בתמונת התובעת ללא רשותה. לבית משפט זה אין סמכות לתת צו "עשה" המחייב את הסרת התמונה, אך המשך פרסומה עשוי להצמיח לתובעת עילת תביעה חדשה. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.מחשבים ואינטרנטפייסבוקפרסוםפרסומתהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיותדיני אינטרנט