תביעה כספית ע"ס של 3,000 ₪ בגדרה ביקש התובע, עורך דין במקצועו, לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, בעקבות הטלת עיקולים על חשבונותיו בבנק, כשלטענתו אלה הוטלו שלא כדין. הנתבעת היא תאגיד מים שהוקם מכוח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א - 2001 ופועלת בתחום שיפוטה של עיריית תל-אביב יפו החל מינואר 2010. הנתבעת הטילה עיקול על חשבונות הפקדונות של התובע בבנק הדואר ובבנק איגוד ובהתאם לבקשתה מיום 15.3.2012 העביר בנק איגוד סך של 311.37 ₪, לטובתה. טענות התובע בכתב התביעה עפ"י כתב התביעה, ביום 17.2.2011 קיבל התובע דרישת תשלום מהנתבעת ע"ס של 360 ₪, שעניינה אגרת מים וביוב בה חויב עבור החודשים פברואר ומרץ 2010 (להלן: "החוב") ובהתייחס לנכס הנמצא ברחוב ארבע ארצות 12 בתל אביב (להלן: "הנכס/הדירה"). הנתבעת אף הטילה בהמשך עיקול על חשבונותיו בבנק כאמור. עפ"י הנטען בתביעה, העיקול הוטל ללא התראה ושלא כדין, כאשר הנכס נשוא החיוב הינו נכס שהתובע שכר לתקופה של שלושה חודשים בלבד במהלך שנת 1992, אינו מחזיק בו ואין לו זיקה אליו. לכתב התביעה צורפה תמצית רישום ממרשם הפנים לפיה התובע התגורר בשבי ציון משנת 1993 ועד שנת 2008. לשיטתו של התובע, מכיוון ששכר את הנכס לתקופה קצרה משנה (שלושה חודשים), לא הודיע לנתבעת על החזקתו בו, שכן בהתאם לפקודת העיריות אינו נחשב למחזיק בנכס, ומכאן שלא היה מחויב במתן הודעה אודות חדילת החזקה. זאת ועוד - כך נטען - הנתבעת ידעה שהתובע לא מחזיק בנכס, היות והסכם השכירות בו ככל הנראה הייתה מעודכנת, היה לתקופה של שלושה חודשים בלבד. חרף זאת ועל אף שידעה כי דיירת אחרת מתגוררת בנכס לא טרחה לערוך כל בירור בדבר זהותה. בהתנהלות זו ובהטלת העיקול על חשבונות הפקדונות, בהם מופקדים כספי הלקוחות של התובע, גרמה לו פגיעה משמעותית, לרבות פגיעה בשמו הטוב. טענות הנתבעת בכתב ההגנה הנתבעת טענה כי עפ"י ספרי עיריית תל אביב - יפו (להלן: "העירייה"), התובע נרשם כמחזיק בנכס בחודש יוני 1992 ומאז ועד לשנת 2010, לא נתקבלה כל הודעה בגין חדילת החזקה בו ומשכך אין לתובע אלא להלין על עצמו. הנתבעת נשענת, למעשה, על הוראת סע' 325 לפקודת העיריות וטוענת כי מקום בו לא נשלחה הודעה בכתב על ידי המחזיק על חדילת החזקה, ימשיך אותו אדם לשאת בחיובי הארנונה (כך נטען בכתב ההגנה) עד מתן הודעה כאמור, וזאת גם אם לא החזיק בפועל בנכס. הנתבעת הדגישה כי החשבונות שנשלחו לכתובת הנכס על שמו של התובע, במשך השנים, שולמו באופן סדיר - עד החודשים בהם נוצר החוב - ומכאן שלא היתה לה סיבה לחשוב כי התובע אינה מחזיק בנכס, כטענתו. מכל מקום, הכחישה הנתבעת את נזקי התובע וטענה כי משלא דאג לתשלום החשבונות באופן סדיר, היה עליו לדעת ולצפות שיינקטו נגדו הליכי גבייה. דיון ומסקנות בדיון, העיד התובע בעצמו ומטעם הנתבעת העיד נציגה מר סימון רז (להלן: "נציג הנתבעת"); התובע חזר על טענותיו והציג התכתבות בינו לבין עיריית תל אביב ולבין הנתבעת. נציג הנתבעת חזר על טענות הנתבעת בכתב ההגנה. ראש וראשון אציין כי אני נותנת אמון מלא בגרסתו של התובע לפיה אינו מתגורר בכתובת הנכס מזה שנים רבות וכי הוא עבר להתגורר בשבי ציון לכל המאוחר במועד הרשום בתמצית הרישום של משרד הפנים. גרסה זו של התובע - הנתמכת ברישומים של משרד הפנים - עלתה במכתבים שהפנה לעיריית תל אביב, מיד לאחר שנודע לו כי חויב בגין ארנונה החלה על הנכס בחלק משנת 2010 ובירורים של העירייה הביאה לשינוי שם המחזיק ורישום שם המחזיק בפועל. אין מחלוקת כי התובע היה רשום כמי שמחזיק בנכס כל השנים וכי הוא פנה לעיריית תל אביב ביום 21.9.2010 (המכתב הוצג וסומן ת/1), לאחר קבלת דרישה בעניין הארנונה עבור החודשים 5-8/10, והודיע כי אינו מתגורר בנכס. בעקבות הפנייה שינתה העירייה את הרישומים רטרואקטיבית, כך שנרשם כי התובע חדל מלהחזיק בנכס בסוף חודש 4.10. מנגד, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי הוא שכר את הנכס לתקופה של שלושה חודשים בלבד, שכן טענה זו לא עולה בקנה אחד עם הרישום במשרד הפנים לפיו הוא התגורר בכתובת הנכס כשנה ו- 5 חודשים (מיום 1.6.1992 ועד ליום 2.11.1993, אז שונתה כתובתו לשבי ציון) ולא נתמכה בהסכם שכירות כלשהו. טענה זו של התובע כי שכר את הנכס לתקופה הנופלת משנה רלוונטית לעניין הוראת סע' 326 לפקודת העיריות לפיה : "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם ....- ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה". כך או אחרת, אני סבורה כי השאלה אם תקופת השכירות עפ"י ההסכם היתה מעל לשנה או מתחת לה אינה רלוונטית, הואיל ועסקינן בחיוב בגין מים ולא ארנונה, ובאותה מידה אין רלוונטיות להוראת סע' 325 לפקודת העיריות, עליה נשענת הנתבעת ואבהיר; סעיף 325 לפקודה מורה כי: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". בהתבסס על הוראה זו השיבה הנתבעת במכתבה שהופנה לתובע, ביום 5.1.12, כי משלא הודיע לעירייה אודות הפסקת החזקה בנכס, חלה עליו חובת התשלום בגין מים עד מועד שינוי החזקה (30.4.10), זאת אף מבלי להיזקק לטענתו בדבר החזקה בפועל. ואולם סעיף 323א לפקודת העיריות שהחיל חלק מהוראות סימן א' לפרק 15 בפקודה, העוסק בגביית ארנונה, על חובות המגיעים לעירייה בעד אספקת מים, לא החיל את סעיף 325 המופיע תחת סימן ב' לפרק 15 לפקודה העוסק ב"חילופי בעלים ומחזיקים ואבדן הנכס" וזה לא חל על אספקת מים. במלים אחרות, סע' 325 לא חל על חוב בגין אגרת מים. הישענות הנתבעת עליו מחד וטענות התובע על החריג בסע' 326, לעניין שכירות הנופלת משנה, אינם רלוונטיים! כך נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי בע"א 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל- אביב- יפו (מיום 25.5.1999), כי העירייה רשאית להמשיך לראות באדם כ"מחזיק" החב כלפיה בתשלום ארנונה גם אם בפועל חדל מלהחזיק בנכס, אם לא פעל לפי סע' 324 לפקודה, אך ביחס לארנונה אך לא כך הם פני הדברים עת מדובר בחוב בגין אגרת מים, כאשר בהתאם לחוק העזר לתל אביב יפו (אספקת מים), התשל"ד - 1974 החובה לתשלום אגרת המים חלה על "הצרכן" ובלשון ביהמ"ש "אשר לדרך גבייתה של אגרת המים, מחיל אומנם סעיף 323 א לפקודת העיריות הוראות שונות הנוגעות לגביית ארנונה, גם על גביית אגרות מים, ואולם סעיף 323 א הנ"ל מתייחס בהקשר זה להוראות סימן א' בלבד של הפקודה, בפרק הדן בגבייה, ואילו סעיף 325 מופיע בסימן ב' לאותו פרק. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שהוראתו של סעיף זה אינה חלה בכל הנוגע לגביית אגרות מים, ולעניין זה, יחול, איפוא, ההסדר הרגיל לפיו רשאית המשיבה לגבות את החוב מן ה"צרכן" כהגדרתו בחוק העזר, ולא ממי שרשום אצלה כמחזיק, גם אם חדל להחזיק ולא הודיע על כך" (ההדגשה אינה במקור). ביהמ"ש ביטל באותו מקרה את חיובי המערער (שם) כלפי העירייה, בגין אגרת מים בנוגע לתקופה לגביה נקבע בביהמ"ש השלום כי הוא חדל להחזיק בנכס, קביעה המתיישבת עם קביעתו של ביהמ"ש העליון כי החייב באגרת המים הוא המחזיק למעשה ברשת המים הפרטית ומשתמש בה (בג"ץ 973/93 פרופיל חן בע"מ נ' עיריית יבנה, פ"ד מה (1) 16, 20. יצויין כי בחוק העזר לתל אביב - יפו (אספקת מים) התשס"ג - 2003 לא חל שינוי מהותי בהגדרת המונח צרכן, לעומת חוק העזר שהיה תקף במועד מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולמעשה קביעה זו יפה גם לענייננו. ומיד אומר כי הפניית נציג הנתבעת לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), תשע"א-2011, ולהוראת השונות בכללים אלה לעניין החלפת צרכן בנכס, אינה רלוונטית שכן כללים אלה נולדו לאחר מועד החוב נשא התביעה ובכל מקרה בסעיף התחולה של הכללים, נקבע כי הם ייכנסו לתוקף ביום 1 לינואר 2012. עם זאת ועל אף העדר התחולה של סע' 325 לפקודת העיריות והכללים הנ"ל, אני סבורה כי אין לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בגין נזקים כלשהם שנגרמו לו עקב הטלת העיקול הראשון, בבנק הדואר. הנתבעת הוקמה ונכנסה לפעולה בתחילת שנת 2010 וקיבלה לידיה את הרישומים של עיריית תל אביב, בהם הופיע התובע כמחזיק של הנכס. דרישות התשלום שנשלחו לכתובת הנכס, על שמו של התובע, משך כל השנים שולמו ובנסיבות אלה הרי שלא היתה סיבה לנתבעת להרהר אחרי הרישומים ו/או לערוך בירור מיוחד בטרם הנקיטה בהליכים. היקף הנכסים השונים המצויים בתחום העירייה הינו עצום ואין להטיל על הנתבעת את החובה לבחון מיוזמתה את כל הרישומים וזהות כל המחזיקים, בטרם חיובם זאת בין היתר נוכח ההכבדה העצומה, שיבוש סדר עבודתה וההוצאה הכרוכים בכך. לא כך ביחס לעיקול השני, שהוטל על חשבונו של התובע בבנק איגוד, ביום 12.3.12 (עיקול שמומש ביום 15.3.12). עיקול זה הוטל ע"י הנתבעת לאחר שהתובע פנה אליה, בכתב, ביום 12.12.2011 (מכתב אשר נשלח עקב הטלת העיקול על חשבונו בבנק הדואר) והודיע לה כי הוא מתגורר בנכס אחר משנת 1993. העיקול הוטל לאחר שהשיבה לו הנתבעת (ביום 5.1.12) כי בהעדר הודעה לעירייה על סיום חזקתו בנכס, חלה עליו חובה לשלם בגין המים שסופקו עד מועד שינוי זהות המחזיק בנכס. הנתבעת למעשה המשיכה בהליכי הגבייה המנהליים והטילה את העיקול חרף הודעת התובע המפורשת בדבר עזיבת הנכס מזה שנים ותוך הישענות על הוראת סע' 325 לפקודת העיריות ובכך היא טעתה. לובנה שלאעטה חלאילה ככלל לגבי השימוש בהוראת סעיף 325 לפקודה, נקבע ע"י ביהמ"ש כי אל מול החובה המוטלת על האזרח לדווח על שינוי מחזיקים בנכס, עומדת גם חובת ההגינות החלה על רשות ציבורית כלפי האזרח - בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008). באותו מקרה קבע כב' השופט דנציגר כי יתכנו מקרים בהם הרשות המקומית אינה יכולה לעצום את עיניה ולהתעלם מנתונים מסוימים, ועליה לבדוק באופן אקטיבי אם חל שינוי בבעלות או בחזקה בנכס מסוים. כב' השופטת ארבל אף קבעה כי בנסיבות חריגות שבהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל, החלטתה של העירייה להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מהמחזיק היוצא אינה יכולה להיחשב סבירה. ואם כך במקרה שלרשות עומדת הוראת סע' 325 לפקודת העיריות, על אחת כמה וכמה במקרה שלנו, בו חל חוק העזר בלבד וההוראות החוק הכלליות של חוק תאגידי מים וביוב. במקרה זה, ובייחוד כשעסקינן בהליכי גבייה מנהליים, היה על הנתבעת להשהות את הליכי הגבייה, עם קבלת מכתבו של התובע, לבדוק את טענותיו ולערוך בירור אחר המחזיק בפועל בנכס וזהות המשלם משך השנים (מהמסמכים שהוגשו עולה כי התשלום בוצע באמצעות כרטיס אשראי וברי כי הנתבעת יכלה לדעת זהות המשלם). המשך הליכי הגבייה בהתבסס על סע' 325 לפקודת העיריות ועל העובדה כי התובע היה המחזיק הרשום בספרים בחודשים הרלוונטיים אינה מוצדקת בנסיבות העניין. לעניין זה אני גם מפנה לעדותו של התובע, אשר נמצאה אמינה עלי, לפיה עת פנה לנתבעת בעניין נמסר לו כי היא מודעת לכך שישנה דיירת אחרת בנכס וכי זו היתה בקשר עמה והבטיחה לסלק את חובה, מה שלא קרה בפועל והביא להליכי הגבייה נגד התובע. לאור האמור, אני סבורה כי לא היה מקום להטלת העיקול על חשבונו של התובע בבנק איגוד וודאי שלא היה מקום למימושו, שכן בדיקה עניינית היתה מביאה לתוצאה לפיה התובע אינו מחויב לשאת באגרת המים נשוא העיקול. בנסיבות אלה, ולאחר שלקחתי בחשבון את הנזק שנגרם לתובע עקב הטלת העיקול על חשבון הפקדונות מחד ואת העובדה כי מדובר בעיקול על סכום קטן (וכבר נקבע כי יש להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום וסכום העיקול הוא שיקול לעניין זה - ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607) וכי התובע לא פעל להקטנת הנזק ע"י תשלום החוב תחת מחאה וביטול העיקול לאלתר מנגד, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 1,000 ₪. בנוסף, אני מחייבת אותה להשיב לתובע את הסך של 311.37 ₪ שגבתה בגין אגרת מים ולשלם הוצאות משפט בסך של 500 ₪. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לנתבעת, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.חוק המים / רשות המיםמים