תביעה בגין שיהוי בהחזר סכום שנגבה כהיטל בגין צריכה עודפת של מים (היטל בצורת)

תביעה בגין שיהוי בהחזר סכום שנגבה כהיטל בגין צריכה עודפת של מים (היטל בצורת) לטענת התובע, נדרש לשלם היטל בצורת, שלא כדין, בשנת 2010. ביום 31.1.10 הסתבר לתובע כי בצנרת ביתו נגרמה נזילה. בעקבות הנזילה קיבל חשבון מים על סך 6,219 ₪, מהם סך של 3,952 ₪ בגין היטל בצורת. במהלך שנתיים פנה התובע לנציגי הנתבעות בטענה כי אין לחייבו בהיטל הבצורת בגין נזילה סמויה. בחודש ספטמבר 2011 פנה התובע, מיוזמתו, לרשות המים, נדרש להציג מסמכים המעידים על כך שמדובר בנזילה שטופלה, ובסוף חודש מרץ 2012 קיבל החזר בגין היטל הבצורת. לטענת התובע גרמו לו עובדי הנתבעות לטרחה רבה ולעוגמת נפש, לאובדן ימי עבודה ולביטול זמן, ולפיכך עותר הוא לחייב את הנתבעות בפיצוי. לכתב התביעה צורפו מסמכים מהם עולה כי בביתו של התובע התגלו בשנת 2010 מספר נזילות תביעתו עוסקת בהחזר ההיטל, בגין צריכה עודפת, המתייחס לסוף שנת 2009. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1. לאחר שהסתיים הדיון, ולאור טענות הנתבעת 1, לפיהן מתייחסת התביעה לתקופה בה הייתה הנתבעת 2 ספקית המים, אפשרתי לתובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף כנתבעת נוספת את הנתבעת 2, והתקיים דיון נוסף. לטענת הנתבעת 1, הייתה היא ספקית המים עד יום 31.12.09. בכתב ההגנה, שהוגש על ידי הנתבעת 1 נטען כי התובע חויב בהיטל בשל צריכת מים עודפת (היטל בצורת) מיום 27.11.09 ועד ליום 31.12.09. ההיטל, טוענת הנתבעת, נקבע על ידי המחוקק בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט - 2009. מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי מנתוני צריכת המים של התובע, עולה כי הייתה צריכת מים חריגה בחודשים ינואר, פברואר ואפריל בשנת 2010. לטענת הנתבעת 1, תלונתו של התובע בגין הצריכה החריגה התקבלה לאחר שהעירייה סיימה את תפקידה כספק המים ובנעליה נכנסה חברת "מי אביבים 2010 בע"מ". לטענת הנתבעת, זיכתה "מי אביבים" (הנתבעת 2) את התובע בגין החודשים פברואר ואפריל 2010 ואילו עבור חודש ינואר 2010 לא ניתן כל זיכוי בגין נזילה סמויה, ולפיכך חויב התובע בהיטל בצורת עבור התקופה הרלבנטית. הנתבעת 1 נמנעה מלהתייחס, בכתב ההגנה, לעובדה לפיה נתגלו במלך שנת 2010 מספר נזילות בביתו של התובע, אותן יש לראות כנזילות נפרדות (כך על פי מכתב מרשות המים, מיום 15.1.12, אשר צורף על ידי התובע). לאחר שפנה התובע לרשות המים ביקשה העירייה את אישור רשות המים לבטל את החיוב, בהתאם לסעיף 112 לחוק ההסדרים, המסמיך את רשות המים להיענות לפטור, כמבוקש על ידי הצרכן. לטענת הנתבעת 1, פעלה היא בהתאם לדין ובאופן סביר בנסיבות העניין. לאחר הדיון, שהתקיים ביום 25.12.12, הוספה חברת מי אביבים 2010 בע"מ, כנתבעת נוספת. בכתב ההגנה טענה הנתבעת 2 כי החלה פעילותה ביום 1.1.10. לאחר שפנה התובע והודיע על נזילה סמויה בביתו, הוחזרו לו, באישור ועדת נזילות, סך של 1,153 ₪, וכן סכום נוסף של 1,166 ₪. הנתבעת 2 התייחסה בכתב ההגנה להוראה בכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009, לפיה ניתן להגביל את החיוב, המתחשב בנזילה הסמויה, לשתי תקופות חשבון בלבד, ולטענתה כך עשתה. הנתבעת 2 אף היא לא התייחסה כלל לעובדה שבביתו של התובע התגלו מספר נזילות, כשיש להתייחס לכל אחת כאל אירוע נפרד. בדיון שהתקיים ביום 25.12.12 טען התובע כי ביקר בעירייה מס' רב של פעמים ואילו 3 חודשים לאחר שפנה לרשות המים קיבל החזר כספי. לאחר הדיון המציא התובע אישור לדבריו. נציג הנתבעת 1 טען כי מספר הפקס, אליו שלח התובע את תלונותיו, הינו מס' שגוי. במסמך, ששלח התובע לאחר הדיון, עולה כי מספר הפקס הינו מספר הפקס בתאגיד "מי אביבים". הדיון נדחה על מנת לאפשר לתובע להמציא את המסמכים המעידים על פניותיו אל הנתבעות. עם זאת, הגיש התובע מסמך אותו צירף לכתב התביעה, שנכתב לטענתו בכתב ידו של פקיד העירייה שהפנה אותו למנכ"ל "מי אביבים". לאחר מכן פנה הוא לנתבעת 2 במכתבים. ממכתב שצורף לכתב התביעה עולה כי ביום 31.3.11 הודיעה "מי אביבים 2010 בע"מ" לתובע כי לא נעתרו לבקשתו לזכות אותו בגין היטל הבצורת. התובע צירף מכתב, שנשלח אליו מאת הנתבעת 1, ביום 30.12.12 ממנו עולה כי פנה למוקד ביום 14.4.10, לצרכנות המים ביום 16.9.10 וביקר בקבלת קהל ואכיפה ביום 20.12.10. עוד עולה מתכתובת שצורפה על ידו כי פנה בימים 7.9.10, 20.10.10, 14.12.10, 6.1.11 ובמועדים נוספים. מהמסמכים, שצורפו על ידי התובע, עולה כי נציגי הנתבעות יכולים היו להתייחס לכל אחת מפניותיו של התובע לעירייה ולתאגיד המים, שכן קיים רישום המתעד את פניותיו של התובע, והמידע אודות פניותיו הרבות של התובע אליהן, נמצא ברשותן. מסיבות השמורות עימן, בחרו שלא לעשות כן. נציג הנתבעת 1 טען בדיון כי הרשות המקומית מחויבת לגבות היטל בצורת ואכן כך פעלה. לו רצה התובע לבקש לבטל את ההיטל, היה עליו לפנות לרשות המים. לטענת נציג הנתבעת 1, לא פנה כלל התובע לעירייה אלא לתאגיד המים "מי אביבים" בלבד, וזה הפחית את הנזילות. בדיון שהתקיים ביום 1.9.13 טען נציג הנתבעות כי התובע פנה לנתבעת 2 ביום 29.8.13. באשר לפניות קודמות אליהן התייחס התובע, טען נציג הנתבעות כי בקשות התובע שהגיעו למי אביבים, בקשר עם נזילות בתקופה בה היו הנזילות באחריות העירייה, לא זכו להתייחסות, שכן זו לא הייתה מוסמכת להשיב לו. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ובנספחים שצורפו להם, ובמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, הריני סבורה שדין התביעה להתקבל כנגד שתי הנתבעות, שהתרשלו כלפי התובע, בכך שנמנעו מלהפנותו לרשות המים, בכל הנוגע לבקשתו להחזר ההיטל בגין הצריכה העודפת. דינה של טענתה של הנתבעת 1 לפיה זיכתה הנתבעת 2 את התובע עבור שתי תקופות, ולא הייתה מוסמכת לזכותו בגין תקופה נוספת, להידחות. ממסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי במהלך שנת 2010 התרחשו בביתו של התובע מספר נזילות, אותן תיקן. ממכתב, שנשלח על ידי רשות המים ביום 15.1.12, אל יועץ לתאגיד מי אביבים, עולה כי בגין כל אחד ממקרי הנזילה, הציג התובע אישור תיקון משרברב מורשה, וכי יש לראות כל נזילה ונזילה כאירוע שונה. מהאמור במכתב עולה כי אין לקבל את טענת הנתבעות לפיהן מוסמכות היו להגביל את ההפחתה מחיוביו של התובע, לגבי שתי תקופות בלבד, טענה, שהייתה נכונה, אילו מדובר היה באירוע יחיד של נזילה סמויה, שהביא לחיוב בגין צריכה עודפת על פני למעלה משתי תקופות. אינני מקבלת את טענת הנתבעת 1 לפיה התקבלה תלונתו של התובע בגין הצריכה החריגה, לאחר שזו סיימה את תפקידה, שכן התלונה מתייחסת לחוב בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2009, שעה שהנתבעת 1 הייתה ספקית המים. מקובלת עלי עדותו של התובע לפיה ביקר בעירייה מספר רב של פעמים. מקובלת עלי טענתו לפיה את המסמך בכתב יד בו נרשם, כי היטל הבצורת הינו על סך 3,952 ₪, כתב פקיד בעירייה (הנתבעת 1) שהנחה אותו לפנות לחברת "מי אביבים". מצופה מפקיד בעירייה האמון על ענייני המים, כפי שעולה מהתרשומת שערך, שיפנה תשומת ליבו של האזרח כי בקשר עם נזילות, עד לסוף שנת 2009, יש לפנות לעירייה (הנתבעת 1), ורק לגבי התקופה שלאחר מכן יש לפנות ל"מי אביבים" (הנתבעת 2). עוד ניתן לצפות כי יפנה את האזרח לרשות המים, אם אכן רק בסמכותה לפטור את האזרח מתשלום היטל הבצורת שנגבה ממנו עקב נזילה סמויה. נציג הנתבעת 1 טען כי התובע פנה לנתבעת 2 ולא אל הנתבעת 1. לא אוכל לקבל טענה זו של נציג הנתבעת, שכן שהתובע צירף כאמור לכתב התביעה מסמך שנכתב, לטענתו, על ידי פקיד בעיריית תל אביב, שהפנה אותו ל"מי אביבים". טענה זו אינה מתיישבת אף עם המסמכים הנוספים, שצורפו כאמור על ידי התובע, מהם עולה כי פנה אל הנתבעת 1 מספר פעמים. מהמסמכים, שצורפו על ידי התובע לכתב התביעה, ומאלה שצורפו לאחר הדיון שהתקיים ביום 25.12.12, בין היתר אלה שצורפו לבקשתו מיום 11.2.13, עולה כי פנה פעמים רבות לנתבעת 1. מהמסמכים עולה כי טענות הנתבעת 1 בעניין זה נטענו בעלמא, שכן בידי הנתבעת 1 רישום פניותיו של התובע. כך למשל עולה, ממכתב, שנשלח אל התובע מאת הנתבעת 1 ביום 30.12.12, כי פנה למוקד ביום 14.4.10, כי הופנה ל"צרכנות מים" ביום 16.9.10 וכן כי ביקר בקבלת קהל ובמחלקת מים בקשר עם חשבון מים מיום 31.12.09 ביום 20.12.10. עוד עולה, כי התובע שלח באמצעות פקסימיליה פניות רבות לנתבעת 2. אינני מקבלת את טענת הנתבעת 2 לפיה לא הייתה מוסמכת לטפל בפניות התובע, ככל שהן נוגעות לחיוב מסוף שנת 2009, עת הייתה הנתבעת 1 ספקית המים. הטענה אינה מתיישבת עם מכתב, שנשלח את התובע בחודש מרץ 2001, מאת מנהל מחלקת הצרכנות של הנתבעת 2. אף לו היה ממש בטענה, ולו סברה הנתבעת 2 שאין בסמכותה לזכות את התובע, הרי שהיה עליה להפנות את הבקשה לנתבעת 1. הטענה, לפיה הגורם היחידי שהוסמך בחוק לוותר על גבייתו של ההיטל בגין הצריכה העודפת, הינה רשות המים, אינה פוטרת את הנתבעות מלהפנות את התובע אל רשות המים (כפי שאכן קובעים היום כללי אמות המידה שנקבעו בעניין זה). ספק המים הוא הגובה עבור רשות המים את ההיטל מהאזרח. התובע, ככל אזרח, פנה אל ספק המים, כמי שגבה ממנו את התשלום. בנסיבות אלה היה על הנתבעות להפנות את התובע אל רשות המים (או להפנות את בקשתו אל הרשות בעצמן). היה עליהן לצפות שאם לא יפנו אותו, ולא יפנו את תלונתו אל רשות המים, לא יוחזר לו כספו, למרות שלאחר שהתגלתה הנזילה ותוקנה, לא היה מקום לחייבו בגין הצריכה העודפת. אף אחת משתי הנתבעות לא מצאה לנכון להתייחס לפניותיו של התובע, כפי שעלו ממכתבה של הנתבעת 1 אל התובע, ומהתכתובות שצורפו על ידו, למרות שרישומים בדבר פניות אלה מצויים ברשותן. אף אחת משתי הנתבעות לא הציגה כל מסמך, שנשלח אל התובע, על ידי מי מהן, ושהפנה אותו אל רשות המים. הנתבעת 1 הפנתה בכתב ההגנה אל חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, (להלן "החוק"), מכוחו גובה היא (ואף הנתבעת 2) את ההיטל בגין הצריכה העודפת (היטל הבצורת). החוק מסמיך את ספק המים לגבות את ההיטל עבור רשות המים, ולהעבירו אל רשות המים. מטענות הצדדים עולה כי התובע פנה אל רשות המים מיוזמתו. למרות שהתובע פנה פעמים רבות אל שתי הנתבעות, שלח מכתבים, והגיע בעצמו למשרדי העירייה, הרי שאף אחת משתי הנתבעות לא הפנתה את בקשתו של התובע אל רשות המים, למרות שהיה עליהן לעשות כן. הנתבעות הן ספק המים (הנתבעת 1 עד לתום שנת 2009 ואילו הנתבעת 2 החל מינואר 2010), והן גובות את ההיטל מכח החוק. ככאלה, היה עליהן להפנות את השגת התובע לרשות המים, או להנחות את התובע, כך שיפנה בעצמו אל רשות המים. בתשובה, שנשלחה אל התובע ביום 31.3.11, מאת מנהל מחלקת צרכנות של הנתבעת 2, נטען על ידי הנתבעת 2 כי על פי כללי תאגידי מים וביוב, יכולה חברת המים לזכות את הצרכן, במקרים בהם נתגלתה נזילה סמויה, רק לשתי תקופות חשבון בלבד. ממכתב התשובה לא עלה כלל כי המדובר בנזילות שונות, אשר לגבי כל אחת מהן נשלח על ידי התובע אישור תיקון בידי שרברב. מכתב התשובה לא התייחס כלל לטענה לפיה בכל הנוגע לחיוב, בגין נזילה סמויה, משנת 2009 היה על התובע לפנות אל הנתבעת 1, ואין כל התייחסות לטענה לפיה בכל הנוגע להיטל בגין צריכה עודפת, על התובע לפנות לרשות המים. לאחר שפנה התובע ביוזמתו לרשות המים, הוחלט לבטל את החיוב. בנסיבות אלה אני מקבלת את טענתו של התובע, לפיה התרשלו הנתבעות כלפיו, בכך שלא הפנו אותו לרשות המים, בכל הנוגע להיטל בגין הצריכה העודפת. באשר לפיצוי - התובע לא התייחס בכתב התביעה לעובדה כי בביתו התגלו מספר נזילות. עובדה זו עולה מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט על ידו ועל ידי הנתבעות. בנסיבות אלה, אינני יכולה לקבוע אילו מהפניות הרבות, אל שתי הנתבעות, התייחסו לנזילה, שהתגלתה בסוף ינואר 2010. עם זאת, הטענה לפיה פנה פעמים רבות עולה ממכתבים, אותם צירף התובע, ממכתבו של מנהל מחלקת צרכנות של הנתבעת 2, מיום 31.3.11 לפיו התובע פנה בעניין זה, וכך עולה גם ממכתב, שנשלח אל התובע, מהנתבעת 1 ביום 30.12.12, לפיו ביקר ביום 20.12.10 בקבלת קהל ובמחלקת המים, בקשר עם חשבון מים במיום 31.12.09. התרשמתי כי עובדי הנתבעות לא בחנו כהלכה את טענות התובע (כאמור, לא התייחסו כלל לעובדה שהתגלו מספר נזילות, ולטענה לפיה היה על הנתבעות להתייחס לכל נזילה כאל אירוע נפרד), ומכל מקום, כאמור, לא הפנו אותו, ולו פעם אחת, לרשות המים. במצב דברים, בו היה על התובע לפנות אל הנתבעות במשך כשנה וחצי, תוך שהגיע בעצמו למשרדי העירייה, ופנה פעמים רבות בכתב, ובעיקר בהתחשב בעובדה, שאלמלא פנה מיוזמתו אל רשות המים, לא היו הנתבעות מזכות את חשבונו, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת כל אחת מהנתבעות לשלם לתובע סך של 1,250 ₪, וזאת בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם כל אחת מהנתבעות לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪, וזאת בתוך 30 יום. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום. שיהויחוק המים / רשות המיםמים