אחריות המשטרה בגין נזק שנגרם לרכוש של אזרח כתוצאה מביצוע מעשה פלילי של הצתה כנגד כלי רכב משטרתי. זו בתמצית השאלה המתעוררת בתביעה זו בה מבקש התובע לחייב את הנתבעת מס' 1 משטרת ישראל (להלן: "הנתבעת") לפצותו בגין נזקים שנגרמו לקטנוע מס' רישוי 2166514 (להלן: "הקטנוע") שבבעלותו, כתוצאה משריפה שארעה ביום 8.2.11 ואשר נגרמה בשל הצתה מכוונת של אופנוע משטרתי שחנה בסמוך לקטנוע (להלן: "האופנוע המשטרתי"). הקטנוע והאופנוע המשטרתי חנו בתחתיתו של בנין המגורים בו מתגוררים התובע, וכן שוטר נוסף, שהוא מי שעושה שימוש בדרך קבע באופנוע המשטרתי והחנה אותו, באופן קבוע, ליד הקטנוע. אין מחלוקת בין הצדדים כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה מכוונת של האופנוע המשטרתי דהיינו, שמקור השריפה במעשה פלילי של מאן דהוא וכן אין מחלוקת כי כתוצאה מאותה שריפה, נשרף חלקו האחורי של הקטנוע. על פי חוות דעת שהציג התובע, הנזק לקטנוע הסתכם בסך של 9,850 ₪ כאשר בנוסף לכך טוען התובע לנזק לפריטים נוספים, אשר חלקם היו מצויים בארגז האחורי של הקטנוע ואשר לא נכללו בדוח השמאי מאחר והתכלו כליל בשריפה. התובע, מסתמך על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין וכן על פסק הדין שניתן בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ ואח' נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (1996) (להלן: "הלכת יער זאב"), בו נקבע כי לאור העברת נטל ההוכחה הקבוע בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הרי שעל מחזיק הנכס ממנו פרצה האש, הנטל להראות כי לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה וכי אין במעשה פלילי ככזה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם, באותם מקרים שהמעשה הפלילי היה צפוי ולא ננקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו. מנגד, טוענים הנתבעים כי בנסיבות הספציפיות ובהתחשב בכך שמדובר במקום חניה מוסדר לאופנועים בתחתית הבנין, בו אף החנה התובע את הקטנוע בסמוך לאופנוע המשטרתי במשך תקופה ארוכה, לא היתה לנתבעים צפיות באשר להתרחשות מעשה פלילי כלשהו ביחס לאופנוע המשטרתי. משמעות קבלת טענת התובע, אליבא הנתבעת, הינה הטלת צפיות כללית על המשטרה שכל רכב שבשימושה ונושא את סמלי המשטרה, הינו יעד להצתה, ולפיכך מוטלת עליה חובה כללית לנקוט אמצעי זהירות ביחס לכל רכב משטרתי החונה באזור "אזרחי" באשר הוא, דרישה שמטעמי מדיניות, הינה בלתי סבירה ובלתי ישימה ואין לדרוש אותה מהמשטרה. לטענת הנתבעים התובע לא הצביע על נסיבות ספציפיות הקשורות לאותו שוטר או לאותו אופנוע משטרתי אשר היה בהם להטיל על המשטרה את החובה לנקוט אמצעי זהירות כלשהם או לקבוע נהלים אשר ימנעו את החניית האופנוע המשטרתי ליד רכוש פרטי של אנשים אחרים, ולפיכך יש לדחות את התביעה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי כשם שהתובע מבקש להטיל אחריות על הנתבעים, הרי שיש בעצם העובדה שהוא, המשמש אף הוא כשוטר, החנה את הקטנוע הפרטי שלו ליד אופנוע משטרתי מדי יום ביומו, להצביע על כך שלא קיימת צפיות להצתת אותו אופנוע משטרתי, שכן אם כך היה הדבר, היה התובע עצמו נמנע מלהחנות את הקטנוע ליד אותו אופנוע. דיון והכרעה המשמעות שיש ליתן להלכת יער זאב אכן צודק התובע בטענתו כי סעיף 39 לפקודת הנזיקין מעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע מקום בו הוא בעל המטלטלין שמהם יצאה האש, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. צודק גם התובע בטענתו כי בהלכת יער זאב נקבע כי אין בכך שמקור האש במעשה פלילי של מאן דהוא כדי לנתק בהכרח את הקשר הסיבתי בין התרשלות בעליו של המטלטלין לנזק שנגרם לניזוק, אלא שנדמה לי כי התובע לא דק פורתא באשר למשמעות שיש לתת להלכת יער זאב. כפי שנקבע שם (סיפת פסקה 6): "הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו....לפיכך, גם אם הוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח שלא היתה התרשלות מצד המערערת". מכאן, שהלכת יער זאב קבעה שאין במעשה הפלילי לנתק את הקשר הסיבתי, אולם אין להסיק ממנה את היפוכו של דבר, דהיינו שבכל מקרה של פריצת אש ממטלטליו/מקרקעיו של אדם בשל מעשה פלילי, קיימת אחריות של בעלי המטלטלין/מקרקעין (ככל שזה לא עמד בנטל להוכיח נקיטת אמצעי זהירות סבירים), שכן עדיין יש לראות באם "המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי", דהיינו האם קיימת חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות הענין כלפי התובע. בהמשכו של פסק הדין בענין יער זאב הדברים נאמרים ב"רחל בתך הקטנה" שכן בהמשך שם נדחית התביעה תוך קביעה שבהעדר נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש מצידו של בעל הנכס להצתה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה, ובלשון כב' השופט אור בסיעף סעיף 9 שם: "משהוברר כי לא היה יסוד לחשש להצתה וזו לא היתה צפויה, לא הוטלה על המערערת חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה". האם מתקיימת צפיות במקרה זה היוצרת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע? לטענת התובע, "ידוע לכל" שהמשטרה היא גוף בעל סיכון להצתות ופגיעות אחרות מצד גורמים עברייניים, וכי העובדה שקיים נוהל ספציפי ביחס להחניית רכב מחוץ למתחם משטרתי, וכי נדרש אישור להחניית רכב ליד בית מגורים של אזרחים, מעידה על כך שהנתבעת מודעת לסיכון זה, ולפיכך היה עליה לנקוט באמצעי זהירות המתחייבים, ולהורות לשוטרים, ובאופן ספציפי למחזיק באופנוע המשטרתי, שלא להחנות את האופנוע ליד רכוש של אזרחים. התובע מוסיף וטוען כי לאחר הארוע החל המחזיק באופנוע להחנותו במקום אחר, מרוחק יותר מבית המגורים, דבר המעיד על כך שהדבר אפשרי ואינו כרוך בהוצאה כלשהי, אלא בתשומת לב בלבד (ובטרחה מסוימת מצד השוטר העושה שימוש באופנוע המשטרתי), ומתן ההנחיות המתאימות. דהיינו, התובע מבקש למעשה כי ביהמ"ש יקבע כי ביחס לכל רכב משטרתי (כמו גם לרכוש אחר הנושא את סמל המשטרה) קיימת מעין "חזקת מסוכנות" היינו שממהותו הוא יוצר סיכון מיוחד (בלי קשר לרכב ספציפי, מקום ספציפי או שוטר ספציפי), ומכאן שיש להטיל על הנתבעת חובה לנקוט באמצעים הסבירים למנוע אותו סיכון, דבר שלא הוכח כי נעשה על ידה. קיומה של צפיות ומיקומה בבחינת תביעת רשלנות, הינה סוגיה חמקמקה, ובענין זה ניתן להפנות, למשל לדבריו של השופט עמית בע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14.6.11) מהם עולה כי גם באם נצא מהנחה כי צפיות מבחינה טכנית-פיזית, דהיינו האפשרות לצפות התרחשותו של אירוע מסויים קיימת, אזי עדיין יש לבחון האם הנתבעת, במקרה זה, משטרת ישראל "צריכה" היתה, כשאלה של מדיניות, לצפות את האפשרות לגרימת הנזק לרכוש הציבור, גם בהעדר מידע קונקרטי כאמור לעיל. אני סבורה, כענין של מדיניות, שדווקא נכון לומר שהמשטרה יכולה וצריכה לצפות אפשרות של התנכלות לרכב משטרתי באשר הוא, אשר יכול ויגרום נזק לרכוש הציבור, גם בהעדר מידע או חשש ספציפי ביחס לשוטר ספציפי העושה שימוש ברכב או ביחס לאותו רכב, זאת להבדיל מאדם פרטי או רשות שאיננה מושא ל"כעסם" של עבריינים מעצם הגדרתה. אינני סבורה כי יש צורך בהבאת ראיות על מנת להוכיח קיומה של אותה צפיות במובנה האוביקטיבי, שכן בתוך עמנו אנו חיים, וגם אם אין לומר שהתנכלות לרכוש משטרתי הינה מעשה של יום-יום, בודאי שאין היא נדירה במקומותינו. לא מצאתי שהנתבעים הצביעו על קיומם של שיקולי מדיניות, כגון שיקולים כלכליים או שיקולים של הרתעת יתר או הכבדה על עבודת הקודש (ואין מדובר במליצה בלבד) שמבצעת המשטרה (אשר בהחלט יכולים להיות תקפים ולהביא לשלילת הצפיות, כפי שגם נקבע בע"א 9073/09 הנ"ל) המצדיקים קביעה בדבר העדר צפיות, במישור הנורמטיבי, במקרה זה. משכך, אינני מסכימה עם טענת ב"כ הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה בשל העדר צפיות, אלא יש מקום לבחון באם ננקטו אמצעים סבירים "לקדם את פני הרעה", דהיינו האם הופרה חובת הזהירות. היקף חובת הזהירות המוטלת על המשטרה אופן קביעת היקף חובת הזהירות הקונקרטית (שכן ברי בעיני שאין מחלוקת באשר לקיומה כחובה מושגית) בהתיחס לכל מקרה על נסיבותיו, נקבע למשל ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשווילי נ' משטרת ישראל (28.7.09) (שם אמנם דובר על היקף החובה למנוע עבירות, אולם הדברים, ברמתם העקרונית, יפים לכאן): "...אין לשכוח שהמשטרה ויחידיה אינם אמונים רק על הטיפול הנקודתי בחשודים ובעבירות אותם הם חוקרים, ובמקביל לחובה זו מוטלת עליהם החובה הכללית יותר לשמור על שלום הציבור, ועל שמירת ביטחונו הגופני והרכושי (ראו ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 181 (2004)). מחובתה זו של המשטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המשטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המשטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפיצוי מידי המשטרה (ענין לוי, בעמ' 69). גם כאן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות עלינו לבחון את היכולת לצפות כי בנסיבות האירוע, פעולותיה של המשטרה עשויות היו להביא לנזק למי מהציבור הרחב". ובהמשך (פיסקה 25): "על כן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות של המשטרה כלפי הציבור הרחב עלינו לאזן בין חובתה לשמירה על שלום הציבור ובין החשש מפני פגיעה בשיקול דעתה של המשטרה והחשש מפני שימוש עודף בסמכויותיה. על האיזון להתבצע על פי נסיבות המקרה, תוך התחשבות במידת הסכנה הקונקרטית הנשקפת וממידת הסתברותה (ראו ענין וייס, עמ' 182)." במקרה שבפנינו, המשטרה כלל לא הצביעה על האמצעים שננקטו על ידה בנסיון למנוע נזק אפשרי לרכוש הציבור, ואפילו לא הציגה בפני העתק מנוהל שקיומו צויין על ידי התובע, ואשר יתכן ויהא בו ללמד שהסוגיה נבחנה על ידי המשטרה, ונקבע נוהל שקויים על ידי השוטר בעת החניית האופנוע המשטרתי ליד בית המגורים ובסמוך לקטנוע של התובע, אשר לצורך קביעתו נשקלה גם האפשרות, שצריכה להיות צפויה, כי יעשה מעשה של התנכלות לרכוש המשטרתי בעת שזה מצוי בסמוך לרכוש של הציבור. נכון הדבר כי טענת התובע שלאחר הארוע החל השוטר להחנות את האופנוע המשטרתי במקום אחר, דבר המעיד על כך שקיים אמצעי מניעה סביר שאינו כרוך בעלות כלשהי או ב"מחיר" אחר כגון האטת תגובת השוטר לקריאה במידת הצורך וכד', הינה טענה שלא הועלתה בכתב התביעה, ולפיכך לא נסתרה על ידי המשטרה. אולם, גם בהעדרה של טענה זו, מוצאת אני שהנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי ננקטו על ידי המשטרה האמצעים הסבירים על מנת למנוע אפשרות של גרימת נזק לרכוש הציבור כתוצאה מהחניית האופנוע המשטרתי בסמוך לרכוש פרטי. משכך, ולאור קיומה של צפיות כאמור לעיל, ובהעדר ראיה כלשהי ביחס לאמצעים הסבירים שנקטה המשטרה על מנת להקטין את הסיכון או למונעו, אפילו לא ברמה הכללית ולא הספציפית (שכן כאמור לא היתה קיימת צפיות ספציפית) אני סבורה שקיימת אחריות של הנתבעת כלפי התובע לנזק שנגרם לרכושו. ודוק: אין בכך קביעה שהאמצעים שנקטה המשטרה אינם סבירים או מידתיים, אלא רק שבהעדר ראיה באשר לאמצעים שננקטו, לא ניתן לקבוע שאלו סבירים! קיומו של אשם תורם דווקא מהאמור לעיל ביחס לקיומה של צפיות, ומהעובדה שהתובע שוטר בעצמו, אשר בוודאי מודע לסיכונים הכרוכים בביצוע מעשים פליליים כנגד רכוש המשטרה, ולאור העובדה ששני השוטרים נהגו לחנות את רכבם הדו-גלגלי זה לצד זה למשך תקופה, אני סבורה כי קיימת הצדקה להטיל על התובע אשם תורם, שכן הלה לא שכנעני כי לא היה באפשרותו להחנות את הקטנוע במקום אחר (גם באם הדבר כרוך בהליכה למרחק גדול יותר מבית המגורים). אמנם אין מקום לגזור גזירה שווה בין התובע לנתבעת, אולם בנסיבות אני סבורה כי נכון להטיל אשם תורם בשיעור של 25% על התובע. סוגיית הנזק מעבר לנזק הישיר לאופנוע (הכולל את עלות הכיסוי שניזוק) בסך של 9,850 ₪ (לאחר ניכוי שווי השרידים) ושכ"ט שמאי, טוען התובע לנזקים נוספים בגין מערכת אזעקה שנטען כי היתה מותקנת על האופנוע ופרטים נוספים (מנעולים וכפפות עור) שנשרפו כליל ובשל כך לא נכללו בחוות דעת השמאי. אינני מקבלת את הטענה ביחס למערכת האזעקה, בהעדר ראיה כלשהי להתקנתה והעדר התיחסות אליה בחוות דעת השמאי, כאשר לא סביר כי לא ניתן הי למצוא לה שריד כלשהו ולכלול אותה בחוות הדעת. אולם אני מקבלת את הטענה בדבר מנעולים וכפפות שנתכלו בשריפה, אך בהעדר ראיה ביחס לשווים, אעריכם באומדן זהיר בסך של 400 ₪. אין מקום לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה, שכן לא הוכח לי שלתובע, שהינו כאמור שוטר, נגרם הפסד הכנסה בגין נטילת ימי חופש לצורך הטיפול בענין (באם היה בכלל צורך בנטילת ימי חופש...). לפיכך אני קובעת את נזקיו של התובע בסך של 11,336 ₪ (9,850 ₪ + 1086 ₪ + 400 ₪), ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 8,502 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ובצירוף הוצאות משפט בסך של 400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משטרהמשפט פלילירכבשריפהנזקי רכושהצתה