תביעה להשתתפות שכן בהוצאות בניית קיר משותף המפריד בין בתיהם בשכונת נוף כנרת בצפת. גרסת התובעת לטענת התובעת, 7 שנים קודם להגשת התביעה, עת סיימה בנית ביתה, היא הקימה קירות אבן תומכים סביב לו, בהתאם לדרישת העיריה, לצורך קבלת טופס איכלוס ("טופס 4"). מספר חודשים קודם להגשת התביעה, הנתבע - אשר רכש את השטח הסמוך לביתה - החל לבנות בו את ביתו, כאשר חלק מהקירות התומכים אשר נבנו על ידי התובעת מהווים קיר משותף (להלן: "הקיר המשותף") בין ביתו לביתה. לפיכך, עותרת התובעת להשתתפות הנתבע בעלות בניית הקיר המשותף. התובעת צירפה הצעת מחיר לבניית הקיר (הקיים) בסך 30,870 ₪. גרסת הנתבע הנתבע טען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, וכי על התובעת היה להפנות דרישתה להחזר מחצית מעלות הקיר המשותף כלפי הבעלים הקודמים של הנכס. השתהות זו הסבה לו נזק מאחר והיה יכול לדרוש תשלום עלויות אלו מהמוכר. הנתבע טען כי התובעת לא צירפה קבלות להוכחת גובה התשלום בפועל בגין הקיר המשותף. הנתבע צירף מטעמו הצעת מחיר בגובה 17,100 ₪, בהדגישו כי אין לחייבו בתשלום ההוצאות בגין בניית הקירות אשר אינם בשימושו, ובגין תוספת העלות לקירות גבוהים בעלי גימור דו צדדי, אותם בנתה התובעת. ניתוח והכרעה סעיף 49 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), העוסק במקרה של הקמת גדרות במיצר של מקרקעין שבשכנות, מחייב את בעלי המקרקעין להשתתף בהוצאות הדרושות לצורך החזקת המחוברים במצב תקין. בסעיף זה אין כל התייחסות להשתתפות בנטל עלויות הקמת המחוברים. סעיף 32 (א) לחוק המקרקעין, אשר דן במקרקעין משותפים, מתייחס אך ורק לחובתו של כל אחד מהצדדים לשאת בהוצאות הנדרשות להחזקתם התקינה. בסעיפי החוק הללו אין כל התייחסות להשתתפות הצדדים בעלויות הקמתם של מקרקעין משותפים, ומכוחם ניתן להשית על כל אחד מהצדדים לשאת בעלויות הכרוכות בהחזקתם בלבד. בסיסן של טענות התובעת בדבר הנאתו של הנתבע מהקירות המשותפים מקורן בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"). סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי: " מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". התנאי שבסעיף 1 לחוק זה - "שלא על פי זכות שבדין" - מתייחס במקרה דנן לסעיף 21 לחוק המקרקעין, המטיל על אדם את החובה לשאת בעלות הקמתם של מחוברים שהקים חברו, שלא מכוח דין ו/או הסכם, במידה ולא דרש סילוקם אלא בחר לקיימם. בכוחן של הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט והוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין, לשמש בסיס לחיוב הנתבע להשיב לתובעת מחצית מהוצאות הקיר המשותף אשר גובל בשטחו. 7. מעיון בתמונות אשר צירפו הצדדים, נראה כי הנתבע מפיק הנאה מקיומו של הקיר המשותף בכך שהוא מהווה תמיכה למילוי אדמה בשטחו. 8. הנתבע בהתנהלותו מול התובעת, בתחילת הדרך, הביע נכונות לשאת בעלות הקיר אשר בשטחו. כך אף טען בסעיף 7 לכתב הגנתו, בו תיאר פניותיו אל התובעת בעניין. 9. חובתה של התובעת להוכיח את גובה הנזק - את עלויות הקמת הקיר. התובעת לא תמכה טענותיה באשר לעלות בניית הקיר המשותף בחשבוניות או אסמכתאות כלשהן, לצורך הוכחת התשלום אשר שילמה בפועל לבניית הקיר. על אף שבעדותה בחקירתה הנגדית ציינה כי ישנה אפשרות שהחשבוניות מצויות בביתה, וביכולתה לבקש מהקבלן את החשבוניות על הסכומים שהעבירה לידיו בשעתו (פרוטוקול דיון מיום 17.1.13), היא הסתפקה בהצגת הצעת מחיר, בה הוערכו עלויות הקמת הקיר המשותף בסכום של 30,870 ₪ . הקבלן, אשר העיד מטעם התובעת, לא בנה בפועל את הקיר המשותף ולא ערך את הצעת המחיר, אלא אחיו. הנתבע אשר טען כי ניתן היה להוזיל את עלויות הקיר המשותף בבניית גימור חד צדדי, צירף הצעת מחיר מטעמו בסך 17,100 ₪. הצעת המחיר מטעם הנתבע נערכה על ידי הקבלן חאג'ב מחמוד, אשר העיד וטען כי הערכת השווי הינה אך ורק באשר לקיר הגובל בין החלקות, "ללא התייחסות לקיר של החניה שבהמשך של קיר ." (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 24.4.13). משלא הוכיחה התובעת כאמור את העלות ששילמה בפועל עבור הקמת הקיר המשותף, יש לחשב את העלות בהתאם לראיות אשר הונחו לפתחו של בית המשפט מטעמו של הנתבע. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי על הנתבע לשפות את התובעת במחצית עלות הקמת הקיר בחלק הגבול המשותף בין חלקות התובעת והנתבע בהתאם להצעת המחיר אשר הוגשה מטעם הנתבע. 9. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 8,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. בניהקירות