הסכם שכירות לחודשיים 1. בפסק הדין, אין לי צורך לחזור על העובדות, אשר הועלו על ידי בית המשפט בהחלטה שניתנה בעניין ביטול פסק הדין וכבר מגוף ההחלטה עולה, שבית המשפט אכן ראה בטענות הנתבע הגנה ראויה לטענות התובעים ולאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות, אני מחליט לקבל את תביעת התובעים בחלקה - זאת כפי שיפורט להלן ולאור הנימוקים שיפורטו להלן: א. א) חוזה השכירות, אשר נחתם בין הצדדים ביום 11.9.11 (להלן:"החוזה") צורף על ידי הנתבע לבקשה לביטול פסק דין ומשום מה, לא צרפו התובעים את החוזה לכתב התביעה. ב) התובעים טענו בכתב התביעה, שביום 16.9.11 הגיעו לחתום על חוזה השכירות לחודשיים, אך מעיון בחוזה השכירות עולה, שהתאריך הנזכר על ידי התובעים לא מתיישב עם תאריך החתימה על החוזה, שכן חוזה השכירות נחתם ביום 11.9.11 ואילו השכירות עצמה החלה ביום 15.9.11 ולכן, אין זה מתקבל על הדעת, שביום 16.9.11 רק אז הגיעו התובעים לחתום על החוזה. ג) ההתקשרות בין הצדדים הייתה למשך חודשיים בלבד, החל ב-15.9.11 ועד 15.11.11 ודמי השכירות נקבעו לסך של 3,000 ₪ לחודש. כמו כן, נקבע בחוזה, שפיצוי בגין הפרו יהיה סך 3,000 ₪. הצדדים גם קבעו, שדמי השכירות ישולמו עבור חודשיים מראש ובמעמת חתימת החוזה. ב. א) התובעים מייחסים לנתבע הפרת החוזה בכך, שבטרם נחתם החוזה, הגיעו התובעים אל המושכר והתרשמו ממנו לטובה, שכן היה בית מלא ומאובזר ובפרט נוכחו לראות טלוויזיות,ממיר של הוט, (להלן:" הפריטים הנ"ל") ריהוט ועוד, אך כאשר ניגשו לחתום על החוזה נוכחו לדעת שאין טלוויזיות ולא היה ממיר. עוד טוענים התובעים, שבעת שהעירו לנתבע על היעדר הפריטים הנ"ל, הבטיח הנתבע שהוא ישים הפריטים הנ"ל מיד ורק לאחר הבטחה זו הוא ביקש לחתום על החוזה. בעדותו בבית המשפט מכחיש הנתבע טענות ההבטחה הנטענות על ידי התובעת, שכן הנתבע מאשר, שאמנם בעת שהיא ראתה את המושכר הייתה שם טלוויזיה, אך הטלוויזיה נשארה שם משום שקודם לכן גר בנו במושכר והוא הודיע לתובעים, שהטלוויזיה לא תישאר במושכר משום שהיא של בנו. (ראה עדות הנתבע בעמ' 7 לפ' יום 17.11.13, ש' 1- 4). ב) מתברר מטענות התובעים, שכל שהבטיח הנתבע בקשר לפריטים הנ"ל, הובטח לפני החתימה על החוזה, אך בחוזה עצמו, פורטה רשימת מטלטלין הנשארים בדירה בעת השכרתה ואין בין פריטים אלה, טלוויזיות וממיר. כך, לאחר שפורטה רשימת המטלטלין בחוזה - חתמו הצדדים על החוזה וחוזה חתום הוא החוזה המחייב את הצדדים. לפני חתימת החוזה, היו התובעים רשאים לדרוש מהנתבע לכלול גם את הפריטים שהובטחו ברשימת המטלטלין, אך התובעים חתמו על החוזה כמות שהוא ואומד דעתם של הצדדים מתגבשת בעת חתימת החוזה. ג. א) התובעים הגישו תביעה זו, בה תובעים הם לחייב הנתבע בסך של 10,000 ₪, כאשר מגוף התביעה עולה, שכל מה שביקשו מהנתבע הוא החזר הסך של 4,000 ₪, הכולל חודש של שכירות וסך של 1,000 ₪ שהושאר אצל הנתבע כפיקדון והתוספת בסך של 6,000 ₪ בגין עוגמת נפש, היא תוספת מוגזמת בלתי סבירה וגם בלתי מוכחת, שכן לא הוכח מה עוגמת נפש נגרמה לתובעים, כאשר שכרו את המושכר לחודשיים בלבד והחליטו לעזוב, מיוזמתם, לאחר חודש אחד. ב) בעדותה בבית המשפט, סבורה התובעת, שעל הנתבע להשיב לה את מלוא הסכום ששילמה מראש בעד חודשי השכירות והטעם לכך הוא:" שיחזיר לי את כל הכסף, כי לא גרתי שם, מהתחלה היו בעיות, גרתי אולי חודש, או פחות". (עמ' 7 לפ' יום 17.11.13). כבר ממרכיבי התשובה, ניתן לראות שהתובעת לא דקא פורתא, שכן מחד גיסא טוענת התובעת, שיש להחזיר לה את הכסף, משום שהיא לא גרה שם, אך מייד ובהמשך, מאשרת התובעת שהיא גרה אולי חודש או פחות- אם כי בכתב התביעה מאשרת התובעת, שהיא פינתה את המושכר ביום 16.10.11, קרי: חודש לאחר תחילת השכירות. אינני מאמין לתובעת, שרק היעדר הטלוויזיה היה הגורם העיקרי להפסקת השכירות לאחר חודש ואני לא מקבל את טענת התובעת, שהיא לא גרה שם ואני קובע, שהיא אכן החזיקה במושכר חודש ועל חודש זה בוודאי שעליה לשלם דמי שכירות. 2. א. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, שאכן התובעת גרה חודש במושכר ועל חודש זה עליה לשלם ולא מצאתי, שבהיעדר טלוויזיה במושכר, כאשר בין הפריטים שנרשמו בחוזה, לא נכללה טלוויזיה וכאשר התובעים גם לא ביקשו לרשום פריט טלוויזיה, מגיע להם סכום כלשהו עבור עוגמת נפש. ב. עם זאת, אני מקבל את טענות התובעת, שמה ששולם מעבר לאותו חודש, על הנתבע להשיב לתובעים - זאת מהנימוקים הבאים: א) הנתבע לא הוכיח, שהתובעים מסרו לו את המפתח רק בתום תקופת השכירות ולא הוכיח, שבשל עובדה זו נמנעה ממנו השכרת המושכר. ב) אמנם התובעים, בעצם הפסקת השכירות, שהייתה קצרה מלכתחילה, גרמו לנתבע חסרון כיס בעד החודש הנוסף, אך אני מקבל את טענת התובעת - טענה שלא נסתרה- שהיא פינתה את המושכר בהסכמת הנתבע. ג. א) בעניין הפינוי המוקדם, בא הנתבע בטרוניה כלפי התובעים וטוען:" הם חושבים שהנייר סובל הכל והם יכולים לבטל את החוזה מתי שהם רוצים ואין ערך לחוזה שחתמנו" (ראה האמור בסיפא לסעיף 2 לכתב ההגנה), ברם לטענה זו יש להשיב לנתבע, שאכן יש ערך לחוזה ובגוף החוזה נקבע: "למרות האמור לעיל כל אחד מהצדדים יהא רשאי להביא הסכם זה לכלל סיום ובלבד שימסר (צ"ל:"שתימסר") הודעה מוקדמת מראש ובכתב לצד השני יום מראש"(סעיף 8(ב) לחוזה). ב) לכן, האפשרות של הפינוי המוקדם נקבע בהסכם והתובעים ניצלו אפשרות זאת בהסכמת הנתבע. ד. לכן, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, על הנתבע להשיב לתובעים את הסך של 3,000 ₪ ששולם בעד התקופה, שהם לא החזיקו במושכר וכן על הנתבע להשיב להם את סכום הפיקדון בסך 1,000 ₪, משום שלא מצאתי בחוזה תנאי כלשהו המצדיק מימוש הפיקדון הנ"ל. 3. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, לשניהם ביחד ו/או לכ"א מהם בנפרד סך של 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 18.1.12- ועד התשלום בפועל. לאחר שבחנתי את כל נסיבות המקרה ולאור העובדה, שעל ידי הפסקת השכירות החד צדדית של התובעים נגרם לנתבע חסרון כיס - אם כי הוא הסכים להפסקת השכירות- החלטתי שלמרות התוצאה אליה הגעתי בפסק דין זה - לא לחייב בהוצאות, למעט ההוצאות שקבעתי בהחלטתי מיום 25.11.13 לביטול פסק הדין מיום 19.7.12. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. חוזה שכירותחוזהשכירות