פיצוי על טעות בחיוב ארנונה בפני תביעת התובע לפיצויו בסך של 9,500 ₪ בגין נזקים שונים שנגרמו לו בעקבות הליכים שנקטה כנגדו נתבעת מס' 1 (להלן: "העיריה") לגביית חוב ארנונה ביחס לנכס המצוי בחיפה (להלן: "הנכס"), ואשר היה מצוי בתקופה הרלבנטית בבעלות נתבעת מס' 2. יצויין כבר עתה, כי התביעה הוגשה על ידי התובע כנגד העיריה בלבד, ולבקשתה של זו, הוריתי על צירוף נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") כנתבעת נוספת. 1. המדובר בחוב ארנונה בגין חודשיים בתחילת שנת 2005, אשר ביחס אליהם דווח לעיריה כי התובע הוא שהחזיק בדירה, זאת על בסיס הסכם שכירות שעמוד ראשון מתוכו הומצא לעיריה (בפקס), ושעל בסיסו נרשם התובע כמחזיק בנכס, עד לקבלת הודעה טלפונית, אשר עפ"י רישומי העיריה ניתנה על ידי ה"בעלים" של הנכס, בחלוף חודשיים מתחילת תקופת השכירות, כי התובע איננו מחזיק עוד בנכס. 2. דרישה ראשונה בגין חוב הארנונה הנטען התקבלה אצל התובע בחודש 12/10, ומיד עם קבלתה, לאור העובדה כי התובע תושב הקריות ומעולם לא התגורר בנכס בו מדובר, הוא פנה מיידית לעיריה וביקש לקבל אסמכתא לחיובו בארנונה. בעקבות זאת הומצא לתובע עמוד ראשון של חוזה שכירות אשר בכותרתו מופיעים פרטי הנתבעת כמשכירה ופרטיו שלו (שם, כתובת מגורים בקרית ים ומס' זהות) כשוכר, כאשר פרטי הנכס המצויינים בהסכם הינם: דירה ברחוב הקישון 5א. 3. מיד לאחר קבלת העתק הסכם השכירות הנ"ל פנה התובע פעם נוספת לעיריה וציין בפניה כי החתימה המופיעה על ההסכם אינה חתימתו, הוא מעולם לא התגורר בנכס כלשהו ברחוב הקישון, וממילא, הדרישה שהוצאה לו הינה בגין נכס ברחוב הקישון 12 בעוד שהסכם השכירות הינו ביחס לנכס אחר. לאור זאת, ביקש התובע מהעיריה לבטל את חיוב הארנונה המופנית כלפיו, ולהפנותו למשכירה בעלת הדירה. 4. לאחר שאף פנייתו זו לא נענתה על ידי העיריה, פנה למחלקת קבלת קהל ושם נאמר לו כי עליו להגיש תלונה במשטרה בגין הזיוף הנטען וככל שיומצא אישור משטרה ביחס לטענת הזיוף, ניתן יהיה לבטל את דרישת החוב כלפיו. בחודש 9/11 אכן פנה התובע למשטרה להגיש תלונה ובעקבות תלונה זו, ביקשה המשטרה מבנק אוצר החייל (בו מתנהל חשבון התובע) להמציא מסמך המתעד את חתימת התובע לפני תאריך עריכת הסכם השכירות. בהתאם, אכן הומצא מסמך של הבנק אשר ממנו עולה, על פני הדברים, כי החתימה המופיעה על גבי הסכם השכירות, איננה דומה כלל לחתימת התובע בבנק, והעתק ממנו כמו גם האסמכתא על הגשת התלונה, הועבר לפקידה בעיריה, אשר לטענת התובע מסרה לו בעל פה שהענין יטופל ודרישת החוב כנגדו, תבוטל. 5. חרף דברים אלו, וחרף כל פניות התובע, לרבות הצגת אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה אודות זיוף חתימתו עליה נרשם כי התיק נסגר מאחר ו"עבריין אינו ידוע", סרבה העיריה לחזור בה מדרישתה, ובסופו של יום בחודש 1/12 (לאחר הגשת תביעה זו), נגבה מהתובע סך של 608 ₪ בעקבות עיקול שהוטל על חשבונו. יצויין עוד כי קודם למימוש העיקול הסב התובע תשומת לב העיריה לכך שהחשבון שעוקל הינו חשבון בו מופקדת קצבת הנכות שהוא מקבל ממשרד הבטחון, אך למרות זאת, העיקול מומש, כאמור לעיל. 6. בתביעתו ביקש התובע לחייב את העיריה בפיצויו על הנזקים שגרמו נקיטת הליכי הגביה כנגדו (כאשר התביעה הוגשה עוד קודם לגביית החוב בפועל), לרבות הוצאות בגין אובדן ימי עבודה, הוצאות שונות בגין מכתבים והתרוצצויות, לרבות נסיונות לאתר את בעלת הדירה, ועוגמת נפש. 7. העיריה טוענת להגנתה כי מרגע שקיבלה דיווח על החזקת התובע בדירה, דרישתה כלפיו היתה מעוגנת בחוק, והיא אינה מחויבת לבדוק את אמיתות הסכם השכירות שהוצג לה, חרף טענות התובע. לטענת העיריה, ככל שיש לתובע טענות באשר ל"גניבת זהותו", עליו להפנות טענות אלו לנתבעת שהיא זו שדיווחה על החזקתו בדירה. העיריה מוסיפה כי העובדה שבהסכם השכירות מצויין מספר בית אחר ברחוב הקישון, אין בו להמעיט מחיוב התובע בארנונה ביחס לנכס, שכן בירור של העיריה על בסיס מספר הנכס בעיריה הרשום על גבי הסכם השכירות (מס' נכס 1099237), זוהה הנכס המושכר כנכס שברחוב קישון 12, והחיוב נעשה בהתאם. 8. הנתבעת טוענת כי אין לחייבה בדבר כלפי התובע, שכן עד להגשת התביעה היא מעולם לא יודעה על ידי התובע או העיריה בדבר קיומו של חוב הארנונה הנטען, אין לה יד ורגל במשלוח הסכם השכירות בו מדובר לעיריה, ואין לה כל ידיעה כיצד שורבב שמו של התובע כשוכר הנכס שלה. הנתבעת אישרה כי אינה מכירה את התובע ומעולם לא השכירה לו את הנכס שהיה בבעלותה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בחודש 3/10 ניתן לה על ידי העיריה אישור כי לא קיים לה חוב של מיסים ביחס לנכס (לצורך העברתו בטאבו לרוכש), ומשכך אין מקום לחייבה בתשלום חוב הארנונה או בכל סכום אחר. 9. במהלך הדיון בפני, לצורך סתירת טענות הנתבעת, הציגה נציגת העיריה הן את העמוד הראשון מהסכם השכירות הנושא בראשו מספר פקס ומצויין בו כי נשלח לעיריה ביום 18.12.2003, והן שני מסמכים נוספים (הצהרה על נכס ריק מיום 27.12.04, והצהרה על אי צריכת חשמל מיום 9.1.05, אשר היוו בסיס לבקשת הנתבעת שלא לחייב בארנונה לחצי שנה המסתיימת בחודש 12/04, דהיינו בדיוק לפני תחילת תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות הנחזה להיות עם התובע) הנושאים בראשם את אותו מספר הפקס, ומצויין בהם תאריך משלוח 4.1.2004. לטעמה של העיריה יש בכך להעיד כי הסכם השכירות נשלח על ידי הנתבעת, או מי מטעמה. כמו כן הפנתה ב"כ העיריה לרישום הקיים אצל העיריה לפיו בחודש 9/2005, הודיע "הבעלים" כי התובע עזב את הדירה חודשיים לאחר כניסתו אליה, ובנוסף, הפנתה למכתב דרישה מיום 4.1.05 אשר נשלח לנתבעת ובו הודעה כי בהתאם למסמכים שהועברו לעיריה (הנזכרים לעיל), בוטל חיוב הארנונה על שם הנתבעת מחודש 1/2005, והחיוב הוסב על שם המחזיק החדש, התובע. למרות ציון שם התובע במכתב, לא העמידה הנתבעת את העיריה על טעותה בדבר זהות השוכר החדש, לכאורה, התובע, ובכל אלה יש להצביע על כך שהעברת החיוב על שם התובע נעשתה לבקשת/בשתיקת הנתבעת או מי מטעמה. 10. במאמר מוסגר אציין כי במהלך הדיון בפני, מחמת תקלה, לא פורטו בפרוטוקול הדיון טיעוניה של ב"כ העיריה והגשת המסמכים על ידה, ובהמשך לאותה ישיבה, הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול אשר בעקבותיה ובעקבות בקשה של הנתבעת, נתתי לצדדים אפשרות להשלים טיעוניהם תוך התייחסות למלוא טענות העיריה והמסמכים הנוספים שהוצגו במהלך הדיון. בהעדר תגובה מצד הנתבעת לבקשה לתיקון הפרוטוקול ולאמור בו, אני נעתרת לבקשה ויש לראות את המפורט בבקשה מיום 18.2.13 (בקשה מס' 8), כחלק בלתי נפרד מפרוטוקול הדיון. בהעדר השלמת טיעון מטעם הנתבעת אין בסיס לטענותיה בדבר חוסר אפשרות להתגונן כראוי כנגד טענות העיריה כלפיה. 11. הנתבעת בעדותה בפני טענה כי איננה מזהה את מספר הפקס המצויין בראש המסמכים וכי בחלוף כל כך הרבה שנים אין כל אפשרות שתזכור למי שייך המספר, אם כי לא שללה שיתכן ומדובר במספר פקס במקום עבודתה. משנשאלה הנתבעת היכן עבדה בחודשים 12/03 או 1/04 טענה כי אינה זוכרת. עדותה של הנתבעת בפני נשמעה מתחמקת, ובעיקר ניכר היה כי היא כעוסה על הדרישה לחייבה בדבר מה, כאשר במהלך שנים כה ארוכות לא פנה אליה איש בדרישה, ובניגוד לאישור שניתן לה בעת מכירת הנכס בחודש 3/10. אציין כי הסברה של ב"כ העיריה כי האישור שניתן בחודש 3/10 שיקף במדוייק את מצב הדברים בעת נתינתו הינו מדוייק, שכן בחודש 3/10 היה החיוב נשוא הליך זה רשום על שם התובע, מושכך אין בעצם קיום החוב כדי לסתור את נכונות האמור באישור העיריה שניתן לנתבעת. 12. לאחר עיון במלוא המסמכים שהציגה העיריה, אני סבורה כי זו הרימה את הנטל להראות כי הסכם השכירות שעליו התבססה העיריה בחיוב התובע, נשלח ממספר פקס שבו עשתה הנתבעת שימוש באותה התקופה, ובמצב דברים כזה עובר הנטל אל הנתבעת לשכנעני כי אין לה כל קשר להצגת הסכם השכירות הנ"ל, דבר שלא שוכנעתי בו כלל וכלל. טענות הנתבעת כי קיימת כאן איזו קנוניה מצד העיריה או התובע כנגדה איננה נתמכת בראיה כלשהי, והעובדה כי העיריה התרשלה בפעולותיה כלפי התובע (כפי שיפורט להלן), אין בה כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה בגין מתן פרטים לא מדוייקים אודות השכרת הנכס על ידה. לא יכול להיות כל ספק, לאור המסמכים שהוצגו על ידי העיריה, כי מקור החיוב השגוי של התובע במידע שנמסר על ידי הנתבעת או מי מטעמה, ולפיכך, לא ניתן לפטור את הנתבעת מאחריות כלפי התובע, שמקורה במסירת אותו מידע שגוי. כיון שבתביעה נזיקית עסקינן (ולא תביעה לחיוב הנתבעת בחוב ארנונה, שכבר איננו קיים מאחר ונגבה מהתובע...) אין הכרח כי צריך להיות קשר ישיר בין הנתבעת לבין התובע, אלא די בכך שמתקיימים אותם "יחסי שכנות" המחייבים קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. אין ספק כי הנתבעת, כבעלת הנכס, צריכה היתה לצפות כי מסירת פרטיו של התובע, עלולה להביא לחיובו בארנונה, ולגרימת חלק מהנזקים הנטענים בגין הצורך לפעול לבירור הענין ולנסות להביא לביטול החיוב, ומשכך אין מקום לפטור אותה כליל מחבות כלפי התובע. 13. אלא שבניגוד לטענות העיריה, אינני סבורה כי יש במעשי הנתבעת (או מי מטעמה) כדי לפטור את העיריה מחבותה כלפי התובע, שכן העיריה לטעמי לא נהגה כרשות סבירה מרגע שהתובע פנה אליה והמציא לה נתונים המצביעים על כך שחיובו בארנונה מקורו ברישום שגוי (שלא לומר מזויף). התנערות העיריה מהבטחות שאני מאמינה לתובע כי נתנו לו על ידי פקידים בעיריה כמפורט לעיל, ובעיקר, סרובה לחזור בה מהדרישה כלפיו לאחר שהוצגה דוגמת חתימה שעל פני הדברים מאששת את טענות התובע בדבר זיוף חתימתו, צריכים היו, לטעמי להביא לחזרת העיריה מדרישתה כלפיו, והפסקת פעולות הגביה. אמנם נכון כי העיריה, במקור, לא יכולה ואף לא צריכה לבדוק את אמיתות הפרטים בהסכם השכירות, ולפיכך, העברת החיוב לשם התובע בשנת 2005 היתה כדין, אולם משמועלות טענות משמעותיות כנגד דרישת החוב (שנשלחה לראשונה יותר מ-5 שנים מאוחר יותר!!), על העיריה לעצור, לבדוק את הטענות ולהחליט באם היא ממשיכה בהליכי הגביה אם לאו. במקרה דנן, החלטה להמשיך בהליכי הגביה אינה סבירה ומהווה מעשה של התרשלות כלפי התובע, שכן בפני העיריה באותו שלב (במהלך שנת 2011) היו מספיק "סימני אזהרה" המעידים על כך שאין בסיס לחיוב התובע בחוב הארנונה. אמנם נכון כי לעיריה סמכות מן הדין לפעול לגביית חוב הארנונה מהמחזיק בנכס, אולם גם הפעלת סמכות זו צריכה לעשות בשקול דעת ובזהירות הראויה, ובמקרה דנן, אני סבורה שהעיריה פעלה בניגוד לחובתה זו. 14. האם יש במעשי העיריה לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעת לנזקי התובע? אינני סבורה כך. אולם אני סבורה כי יש לייחס את מירב האחריות לנזקי התובע לעיריה, שכן נזקיו הנטענים הינם בעיקרם בגין עוגמת נפש ובגין התרוצצויות והוצאות שנגרמו לו בגין התעלמות העיריה מפניותיו, ומשכך, בחלוקה בין הנתבעות לבין עצמן, אני סבורה שיש להטיל על העיריה 70% מהאחריות לנזקי התובע, ו-30% על הנתבעת. 15. לאור כל האמור לעיל אני מוצאת את הנתבעות, ביחד ולחוד, חבות בנזקי התובע, אשר בהעדר הוכחה לנזק ממוני (מלבד עצם החיוב בחוב הארנונה), אני מוצאת להעמידו על סך של 4,000 ₪. אני סבורה כי עוגמת הנפש וההתרוצצות שהיו מנת חלקו של התובע הינם משמעותיים וניתן היה לחסוך בהם, לפחות לאחר שבוצעה הפניה למשטרה, בהתאם להנחיית נציגת העיריה, בהפעלת שקול דעת ונקיטת פעולה סבירה של עצירת פעולות הגביה כנגד התובע והפנייתם כלפי הנתבעת דווקא. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתו את הסך של 4,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 350 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. החלוקה בין הנתבעות לבין עצמן הינה כאמור לעיל, אולם החיוב כלפי התובע הינו, ביחד ולחוד. ארנונהפיצויים