תביעה בגין דמי הניהול לקניון

תביעה בגין דמי הניהול לקניון בפניי תביעה ותביעה שכנגד . התובע הינו בעל חנות בקניון לב כרמיאל. בתאריך 26.9.2002 השכיר התובע את החנות לנתבעת שהינה עו"ד במקצועה וזאת עד שנת 2005. לטענת התובע שילמה הנתבעת בתקופת שהייתה במושכר את דמי השכירות, הארנונה והחשמל אבל לא שילמה את דמי הניהול לקניון וזאת בין השאר על רקע חלוקי דעות בין הנתבעת להנהלת הקניון. בסופו של דבר נאלץ התובע לשלם על סמך חשבונית מצורפת שמספרה 8961 מתאריך 31.12.05 את דמי הניהול על סך של 10,996 ₪ וזאת על מנת למנוע את סגירת החנות. יש לציין כי התובע צירף בנוסף קבלות המתייחסות לתשלום הסכום האמור על ידו והמסמכים סומנו כמסמך מ/1. על החשבונית מצוין, כי מדובר בדמי ניהול חוב של עו"ד. תביעתו של התובע הינה להשבה כספית של הסכום ששילם ואשר היה על הנתבעת לשלם בגין דמי הניהול ואשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ועוגמת נפש מגיע לסכום של 18,000 ₪ שהוא הסכום הנתבע בתביעתו. יש לציין, כי לכתב תביעתו צירף התובע את חוזה השכירות אשר בסעיף 6 ג' מצוין בו במפורש, כי על השוכר לשאת בתשלום דמי הניהול. בכתב הגנתה טוענת הנתבעת, כי על התביעה כולה להדחות בשל שיהוי , ויתור ורובה הגדול התיישן. לטענתה היא הודיעה לתובעת זמן רב לפני המועד הקבוע בהסכם על כוונתה לסיים את השכירות (מצורף פקס ששיגרה לתובע בעניין עוד ביום 7.4.05). לנתבעת על פי כתב הגנתה נגרמו מכשולים ומפגעים כשוכרת על ידי הקניון וחובתו לטענתה של התובע כמשכיר כלפיה היתה להסיר מכשולים אלה ולטפל בהם מול הקניון, דבר שלא נעשה. יש לציין, כי לא נשלחה הודעה לצד ג' כנגד קניון לב כרמיאל או מי מטעמו על ידי אף אחד מהצדדים. לטענתה של הנתבעת היא זו שטיפלה בעניין ולא שולם על ידה חלק קטן מדמי הניהול, אך מכל מקום דמי ניהול אלה חבותם התיישנה. לטענת הנתבעת היה על התובע, משקיבל את דרישת החוב נשוא כתב התביעה לפי חשבונית מס' 8961 לפנות אליה, דבר שלא נעשה והיא ראתה את החשבונית, לטענתה, רק עם הגשת התביעה. על פי אותה חשבונית לכל היותר נותרה יתרת חוב דמי ניהול לחודשים 4 עד 12 שנת 2004 (9) חודשים ולחודש אפריל 2005. את תשלום דמי הניהול עבור חודש אפריל 2005 שילמה הנתבעת לטענתה ישירות לקניון עד ליום 20.4.05. משמעות טענתה של הנתבעת כי החוב התיישן, למעט חודשים 12/2004-11/2004 שגובה דמי הניהול עבורם מגיע יחד לקרן של 409 ₪ ובתופסת זניחה של 10 ימים בחודש אפריל 2005, החוב בו מודה הנתבעת בכתב הגנתה הינו בסדר גודל של 600 ₪. הנתבעת מפרטת את ההפרעות שהיו לה במהלך השכירות, כאשר שער הכניסה לקניון נסגר (בשעות עבודה חשובות) והדבר מנע את השימוש במשרד שהיה פעיל משעה 09:00 בבוקר ועד שעות הערב. בנוסף, לטענתה נפתח ליד המשרד חנות לאביזרי מין. לטענת הנתבעת, אי הגשת התביעה במועד קרוב סיכל את זכותה לקבל פיצוי מצד ג' והיא מעמידה את נזקיה בגין היכולת לתבוע את צד ג' בסכום של 8,000 ₪ לפחות. הנתבעת הגישה מצידה תביעה שכנגד המתייחסת לאי העברת חשבונית מס כחוק ע"י התובע, הצורך לעבור למשרד אחר שעלותו גבוה יותר וכן נזקים עקב חוסר היכולת לתבוע את צד ג'. בהמשך תיקנה הנתבעת את תביעתה והגישה אותו עד סכום של 33,200 ₪ (גבול סמכותו העניינית של בימ"ש לתביעות קטנות הינו 32,700 ₪ בלבד). לא הוגש כתב הגנה מתוקן והתובע טען בישיבה מיום 26.6.13, כי אין לו למעשה מה להוסיף וכי "הכל סיפורים שאין מאחוריהם דבר. אין לי מה להוסיף בהקשר זה. אבקש מביהמ"ש לתת לי את פסה"ד על בסיס תביעתי". הנתבעת/התובעת שכנגד מצידה, דרשה בכתב התביעה המתוקן סכומים גבוהים יותר בגין ראשי הנזק אליהן הפנתה, הכוללים בין השאר סכומים הרבה יותר בגין ההפרש ביחס למשרד החדש אליו עברה. בישיבת ביהמ"ש מיום 1.1.13 הסביר התובע את טענתו לגבי טענת ההתיישנות והשיהוי כדלקמן: "לגבי טענת ההתיישנות - אני אומר שקבלתי את המכתב ב- 31.12.05. שילמתי את החשבונית שלה. מציג לביהמ"ש מסמכים מסומנים מ/1, המהווים חוב שלטענתי הינו חוב בגין דמי ניהול של הנתבעת ואשר ניתן לראות כי מדובר בחוב מ- 31.12.05. מאחר ואני הגשתי את התביעה לפני כשנה, מדובר בחוב שלא התיישן שכן התביעה הוגשה לאחר 5 שנים ו- 10 חודשים. המתנתי בגלל שהתקשרתי כמה פעמים ולא ענתה. היא כל הזמן אמרה לי שתטפל בזה והיא בתביעה עם הקניון. היא יודעת שהיא חייבת את החוב הזה". לגבי התביעה שכנגד הסביר: "אני טוען שלא סיכלתי שום זכות כזאת של הנתבעת. סה"כ אני תובע את דמי הניהול שאני שלמתי". בישיבת ביהמ"ש מיום 1.1.13, הציג התובע את מסמכי מ/1 וקבעתי דיון נוסף על מנת לאפשר לנתבעת לעיין במסמכים אלה. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, עיינתי במסמכים שצרפו הצדדים ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפרוטוקול, אני נותן בזאת את פסיקתי: דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה. דין התביעה שכנגד להידחות. להלן נימוקי ביהמ"ש: 1. התובע הראה במסמכים מפורשים, שהם מסמכי מ/1, כי נאלץ לשלם דמי ניהול לאחר שהנתבעת לא שילמה אותם, הגם שעל פי החוזה היא מחויבת לעשות כן. התביעה לא התיישנה משום שהתובע נאלץ בפועל לשלם את חובה של התובעת ב- 31.12.05 ותביעתו הוגשה ביום 31.10.11, דהיינו 6 שנים לאחר יצירת החוב ולאחר שנודע לו על החוב האמור. 2. הנתבעת טענה טענות שונות כנגד התובע, ואולם טענות אלה בפועל לא הוכחו כלל. ראשית, העובדה שהנתבעת עזבה בסופו של דבר את המושכר לטובת מושכר אחר, כאשר מדובר במושכר שאמנם היה בסכום גבוה יותר אך אין לי שום פרטים אם לא מדובר במושכר שהוא עולה על המושכר הנוכחי, אין בה כדי ללמד כי התובע הוא זה שאשם בהתנהלות זו. הנתבעת בעצמה מעידה כי טענותיה היו כנגד הקניון. לא למדתי בחוזה, כי התובע הוא זה שהיה צריך להילחם אל מול הקניון ביחס לשעות הסגירה או ביחס לפתיחה של חנות לאביזרי מין. מכל מקום, אם היו לנתבעת השגות כלפי הקניון, היא היתה יכולה לתבוע את הקניון או להגיש נגדו הודעת צד ג' בתיק זה. עוד אדגיש ואציין, כי לא ראיתי שום מכתב או שום התייחסות שבו דורשת הנתבעת מהתובע לקזז את דמי הניהול כנגד טענות כאלה או אחרות שיש לה כנגד התובע והטענות לגבי קיזוז היום הן טענות שלמעשה נולדו לצורך המשפט. 3. אני מוכן לקבל את עמדתה של הנתבעת, כי אין הצדקה לשפות את התובע על מלוא הריבית וההצמדה בגין שיהוי של 6 שנים ולא ברור לי מדוע המתין התובע 6 שנים. הסבריו בהקשר זה לא סיפקו אותי ולכן אין בדעתי לפסוק לו ריביות ו/או עוגמת נפש כנדרש על ידו בתביעתו. עם זאת התובע זכאי להחזר בגין סכום ששילם בגין דמי ניהול המהווה חובות של הנתבעת. לא התרשמתי כי התובע סיכל אפשרות של הנתבעת להגיש תביעה כנגד הקניון והיא היתה יכולה לעשות כן כנגד נזקיה נשוא התביעה שכנגד שלא מצאתי כי יש הצדקה לחייב את התובע בגינם. 4. אשר על כן, תוצאת פסיקתי היא כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע את סך החשבונית מספר 8961 בגין דמי הניהול בסך 10,966 ₪, כאשר הסכום צמוד בלבד ללא ריבית מחודש 7/06. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט בסך של 500 ₪. סכומים אלה תשלם הנתבעת לתובע, תוך 30יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. דין התביעה שכנגד להידחות כאמור על פי פסה"ד. דמי ניהול