תביעה כספית אשר במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בנזקי תאונת דרכים מיום 10.5.11 על סך 5,329 ₪. התובעת הינה הבעלים של רכב מסוג הונדה סיוויק שנת ייצור 2000 מ.ר. 49-662-17 (להלן: "רכב התובעת"). הנתבעת הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בעלת רכב מסוג מאזדה מ.ר. 93-067-09 (להלן: "רכב הנתבעת"). 2. בתחילת ההליך הוגשה התביעה דנא נגד בנה של הנתבעת, מר אבו דיה עלי, זאת הואיל ולמיטב הבנת התובעת הוא זה שנהג ברכב הנתבעת בעת התרחשות התאונה ואולם, נוכח סירובו של הנהג ליתן פרטים מזהים ועקב התכחשותו של הלה למעורבות בתאונה נשוא התיק, תוקן כתב התביעה על דרך של החלפת שם הנתבע באופן שתחת שם הנהג הנטען צויין שמה של הנתבעת כבעלת הרכב. 3. אליבא דגירסת התובעת, כפי שנטענה בכתב התביעה המתוקן ובעדותה בפניי, בעת נסיעה בכביש צר באיזור בית צפאפא בעת שהגיעה לעקומה בכביש, האטה מהירות נסיעתה עד כדי עצירה מוחלטת כאשר לפתע, רכב הנתבעת שנסע בנתיב הנגדי, לא הצליח לבלום רכבו ופגע עם חזית רכבו בחזית רכבה. מיד לאחר קרות התאונה נסע רכב הנתבעת לאחור מספר מטרים ועצר. נהג הנתבעת סירב להיזדהות על כן, התובעת צילמה את כלי הרכב מיד בסמוך לקרות התאונה. תמונות כלי הרכב המעורבים הוגשו וסומנו כ- ת/1. 4. הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה שהוגש על ידה כל מעורבות של רכבה בתאונת הדרכים נשוא תיק זה. לטענתה, רכבה לא ניזוק בתאונה. בנוסף ציינה הנתבעת, כי רכב התובעת נבדק על ידי שמאי רכב רק בחלוף שמונה ימים ממועד התאונה וכי לא סביר כי רכב הנתבעת היה ממשיך לנסוע במצבו הניזוק במשך תקופה זו. 5. ביום 9.12.13 התקיים דיון בפני במעמד הצדדים במסגרתו העידו בעלי הדין. הנתבעת ציינה בעדותה, כי היא לא הייתה עדה לתאונה וכי במועד הדיון נודע לה לראשונה אודות נסיבות התאונה. כמו כן, ציינה בעדותה, כי בנה, עבד, הוא הבן היחיד המורשה מטעמה לנהוג ברכבה. כאשר הוצגו לה התמונות ב-ת/1 לפתע נתבלבלה דעתה עד כי לא הצליחה לזהות את רכבה. לשאלת בית המשפט השיבה הנתבעת תשובות שאינן מניחות את הדעת כגון "אני לא זוכרת איזה רכב היה לי" (פרוט' בעמ' 7 שורה 27 ) וכן, "היו לי הרבה רכבים" (שורה 28) כמו כן, הנתבעת אישרה, כי האדם העומד בצמוד לרכבה ב-ת/1 הגם והינה נעדרת פרצוף עשוי להיות עבד בנה. 6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי עדויות הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי. 7 נתתי אמון בעדות התובעת אשר נתמכה בת/1. אין חולק, כי מבחינה עובדתית כי גירסת התובעת נעדרת זיהויו של נהג הרכב. כמו כן, אין חולק, כי רכב מסוג מאזדה מ.ר. 93-067-09 היה בזמנים הרלבנטיים לתאונה בבעלות הנתבעת. עובדה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת ואף נתמכה באישור ממשרד הרישוי שהוגש לבית המשפט במהלך הדיון. המחלוקת הנעוצה, איפוא, בין הצדדים נסובה סביב שאלת מעורבותו של רכב הנתבעת בתאונה נשוא תיק זה. בעניין זה הנני נותן אמון בעדות התובעת שנתמכה בתמונות שצולמו מיד בסמוך לאחר קרות התאונה בזמן אמת (ת/1). תמונות אלה כמו גם עדותה של התובעת לא נסתרו. ודוק', הנתבעת מודה כי לא הייתה עדה לתאונה ולמעשה אינה יודעת דבר אודות נסיבות קרות התאונה ומלבד הכחשה כללית לא נתנה גירסה עובדתית נגדית. כמו כן, הנתבעת בחרה שלא להעיד את מי מבניה, עלי ועבד, זאת, הגם, כאמור לעיל, התובעת זיהתה אחד מבניה ב- ת/1. בעניין זה, הלכה פסוקה היא ומושרשת היטב היא כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע: ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פד"י מה (4), 651,654 ; י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991). נוכח האמור, הנני קובע, כי רכב הנתבעת היה מעורב בתאונת הדרכים נשוא תיק זה. 8. משהוכח, כאמור, כי רכב הנתבעת היה מעורב בתאונת הדרכים ומשלא נסתרה גירסת התובעת אף בעניין נסיבות קרות התאונה סבורני, כי יש להטיל על הנתבעת כבעלת הרכב את אחריות לקרות התאונה, זאת, מכוח סעיף 27 ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הקובע חזקה שבדין לפיה "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב..". כך נהגו בתי המשפט גם בעניינים אזרחיים, כאשר הטילו אחריות על הבעלים של רכב שגרם נזק, בהעדר ידיעה מי היה הנהג ברכב המועד התאונה. זאת, מתוך הנחה, שבהעדר ראיה סותרת- הבעלים (או מורשה מטעמו) הינו זה שנהג ברכב באותה עת, או מתוך הנחה שלבעלים ידועה זהות הנוהג והוא ממאן לחשפה ( ראה למשל ת.א. (ת"א) 182192/02, אישי ישיר ואח' נ' אגד וכן, ת.א. (ת"א) סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו-רנט בע"מ ואח'). בתי המשפט, כאמור, החילו בתביעות אזרחיות חזקה דומה לזו הקבועה בסעיף 27ב. הנ"ל וקבעו, כי הנטל להוכיח מי נהג ברכב המזיק מוטל על בעל הרכב, שכן הוא בעל הכלים הטובים ביותר לאתר את הנהג וקיימת חזקה שהוא יודע מי נהג ברכב ולכן הוא צריך לזהותו. אם לא נסתרה החזקה - תוטל אחריות על בעל הרכב. הכלל בהקשר זה הוא פשוט וברור: "... בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו" [ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81, 86-87]. ההגיון שבבסיס חזקה זו הוסבר בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכב של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". ראו גם ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(3) 426. 9. באשר לשיעור הנזקים כתב התביעה נתמך בחוות דעת שמאי שבדק את הרכב כשמונה ימים לאחר קרות התאונה, בתמונות נזק ובחשבונית תיקון. בהקשר זה אין בידי לקבל טענת הנתבעת, זאת, בשים לב לסוג הפגיעה והיקפה ולכך ששיהוי בן שמונה ימים אינו גורם לטעמי לניתוק קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין קרות האירוע. סבורני, כי כאשר מדובר ברכב פרטי הרי שפרק זמן זה נופל בגדר הזמן הסביר להעמדת הרכב לבדיקת שמאי ואין בו, כשלעצמו ובהיעדר ראיות סותרות, כדי לנתק הקשר הסיבתי. 10. נוכח האמור, הנני סבור, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיח תביעתה במלואה. משכך, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 5,329 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.7.11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובעת בתוך 30 יום. רכבתאונת דרכים