בניה בשטח שהוכרז לשימור מה דינה של בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כאשר נשוא הבקשה הינה בניה ללא היתר בבנין שהוכרז לשימור. האם קיים אינטרס ציבורי להרוס סגירת מרפסת שנעשתה לפני למעלה משלושים שנה? זו השאלה העומדת לדיון בהחלטה זו. פתח דבר המשיבה 1 הינה דיירת מוגנת בדירה הנמצאת בבנין שהוגדר כבנין לשימור בהגבלות מחמירות. המשיבה 2 הינה בעלת הדירה והיא אף בעלת הבניין כולו. בדירה אותה מחזיקה המשיבה 1 - מרפסת שחזיתה קמורה ואשר נסגרה במסגרות אלומיניום וזכוכית באורך של 6.50 מ'. אותה סגירת מרפסת נעשתה ללא היתר, במועד לא ידוע, לפני למעלה משלושים שנה. בבנין בו נמצאת הדירה נעשה שיפוץ מקיף במסגרת תכנית שימור המתקיימת בעיר תל אביב. כפי שנמסר - השיפוץ המקיף עומד בתנאי תכנית השימור למעט העובדה שאחת מהמרפסות החזיתיות של הבניין הינה מרפסת סגורה, בחלונות שלהריסתם עותרת המבקשת. הכוונה הינה למרפסת הדירה אותה מחזיקה המשיבה 1. להשלמת התמונה ייאמר כי המשיבה 2 התקשרה עם חברה יזמית אשר ערכה את השיפוץ. אותה חברה יזמית זכאית להטבות שונות בגין השלמת השיפוץ ובינהן הטבה של ניוד זכויות בניה המוקנות מכח תכנית השימור למשפץ מבנה לשימור אשר לא ניתן להשתמש בו בזכויות בניה. ניוד זכויות הבניה הותנה בהשלמת השיפוץ וזה, כנטען, לא הושלם בשל אותה מרפסת סגורה בה מחזיקה המשיבה 1. משכך, כפי שנטען, הפקידה החברה היזמית סך של 200,000 ₪ כערובה להשלמת השיפוץ בהתאם לתכנית. המשיבה 1 מתנגדת לביצוע ההריסה, טוענת כי חלה התיישנות, כי אין לבטל סגירת המרפסת וכי אין אינטרס ציבורי לביצוע הריסה מכח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. המשיבה 2 אמנם מופיעה כאן לצד המשיבה 1, אך היא מסכימה להריסה. על מנת לגרום למשיבה 1 לפרק את סגירת המרפסת נקטו המשיבה 2 והיזמית בהליכים משפטיים כנגדה. בהליכים אלה עתרו המשיבה 1 והיזמית למתן צו עשה המחייב את המשיבה 2 בפירוק סגירת המרפסת. הליכים אלה נדחו בפסק דין מיום 16/9/2013, אשר התבסס על הקשר בין המשיבות 1 ו - 2 ועל מצב הדברים כפי שהיה עת רכשה המשיבה 1 זכויות דיירות מוגנת בדירה. על מנת לקבוע האם לקבל הבקשה אם לאו, יש צורך אפוא בבחינת האינטרס הציבורי המוגן לו טוענת המבקשת ובבחינה האם יש בו כדי לגבור על שיקולי המשיבה 1 להותיר הבניה על כנה. האינטרס הציבורי הנטען הענין הציבורי לביצוע ההריסה עולה מטיעוני המבקשת המתייחסת לייחודה של תכנית השימור, לעובדה שהעיר תל אביב היא היחידה בארץ ובין מעט ערים בעולם שהוכרזו על ידי אונסק"ו כעיר הנכללת בתכניתו וכן מונה מספר טעמים המעלים ענין ציבורי שעיקרם: ענין לביצוע עבודות שחזור ושימור בהתאם לתכנית השימור - כמפורט בסעיף 3.1; ענין לקיום תכנית השימור שהינה תכנית מיתאר שכמוה כחיקוק - כמפורט בסעיף 3.2; עידוד חברות יזמיות לביצוע שיפוץ ושימור בתים הכלולים בתכנית השימור - כמפורט בסעיף 3.3; הסרת חסמי שיפוץ ושימור הנובעים מטענות בדבר הסכמים בין מחזיקים לבעלים - כמפורט בסעיף 3.4. אתייחס להלן לכל אחד מהנזכר לעיל. ביצוע עבודות שחזור ושימור בהתאם לתכנית השימור על תכנית השימור התכנית לשימור מבנים ואתרים בתל אביב הינה תכנית בה נבחרו ולוקטו, אחד לאחד, 981 מבנים שונים ברחבי העיר. המבנים סווגו ונכלל בהם תיאורם, סגנון הבניה בו נבנו, קיומן של הגבלות מיוחדות וכן כל הוראה מיוחדת אחרת. ניכר מעצם ההיקף הרב של הבניינים לשימור, ומהטיפול הפרטני ביחס לכל מבנה - כי מדובר בפעולה מקפת שנועדה לשימור המורשת האדריכלית בעיר. אולם מטרות התכנית חורגות מעניין אדריכלי וכוללות, למשל, גם שאיפות להתחדשות עירונית ומשיכת פעילויות חדשות, הן כלכלית והן תיירותית. בין מטרות התכנית, כפי שאושרה ניתן למצוא המטרות הבאות: "ליישם את השימור כמנוף לחשיפת הערכים האדריכליים של המבנים לשימור כפי שתוכננו או כפי שנבנו במקור, לשימור המורשת הבנויה בעיר ולהשבחת רמת האדריכלות בעיר ת"א, תוך חשיפתם לציבור הרחב" וכן - "להפעיל השימור כמנוף לצורך החייאה והתחדשות עירונית, ובין היתר, לשם משיכת פעילויות חדשות ובינהם כלכלית, תיירותית ותרבותית למרכז העיר" וכן - "ליצור תמריצים לשיקום המבנים לשימור ולהקים מנגנונים הנדרשים ליישום התכנית" התכנית, על נספחיה כוללת 47 דפים בהם קיימת התייחסות לדרך השימור, הוראות השימור, תיעוד השימור, חובת השימור, עבודה ושימוש במבנה לשימור, מימוש זכויות בניה במבנים לשימור, תמריצים לתחזוקה ולשימור, ועוד. ביחס לתכנית השימור העיד אדריכל מטעם המאשימה אשר הסביר כי התכנית מייחדת את העיר תל אביב שהינה אתר מורשת עולמי, שכאמור הוכר על ידי אונסק"ו ואשר עונה לדרישות שיקום מבנים בהתאם להכרה זו - הכרה אשר אף מזכה בסכום כסף מסוים, שלא פורט. הרחבתי האמור לעיל על מנת ללמד שהדרישה לשימור אינה משום גחמה אסתטית כזו או אחרת של אדריכל כלשהו - אלא היא חלק מתכנית מובנית ומוסדרת הכוללת כאלף מבנים שונים ברחבי העיר תל אביב, והמתייחסת ומתווה דרכי שימור, טיפול ותיעוד מיוחדים למבנים אלה. על ביצוע תכנית השיפוץ והשימור משנקבעה תכנית שימור - הרי היא מפרטת רחובות, ובניינים, חזיתות ומרפסות - ומתייחסת אף למרפסות חזיתיות מסוג זו המוחזקת על ידי המשיבה 1. האדריכל מטעם המבקשת אף הבהיר במיוחד מדוע חשובה השמירה על מרפסות "פתוחות" בחזית וכאשר נשאל מדוע חשוב לשמר מרפסות פתוחות ענה (ע"מ 3, שורות 13-15): "אנחנו רוצים להחזיר את הבתים למקור שלהם למעשה, כל היופי בסגנון הבין לאומי זה הפשטות והחללים הפתוחים שמוציאים מהבניינים שולפים קוביות מהבניינים הם מקבלים את היופי של הבניין, הפשטות והחללים שנותנים את האופי של הבניין, של הבניינים בכלל" ובכך שוב ניכר כי תכנית השימור מייחסת חשיבות רבה הן למראה העבר, הן לסגנון הבניה והן לשמירה על פשטות וחללים בבניין בו נמצאת דירת המשיבות ואף בבניינים אחרים. תכנית השימור הביאה לשינוי משמעותי בחזות הבניין. לטעמי אף מדובר בשיפור משמעותי. במהלך הדיון הוצגו תמונות הבניין טרם השיפוץ אל מול תמונות הבניין כפי שהוא לאחר השיפוץ וההבדל והמרחק בינהן היה כמרחק מזרח ממערב. אך גם אם יקום אדם המעדיף, משום מה, המראה המוזנח משהו - טרם השיפוץ, הרי עדיין יגברו על עמדתו הכללים הנוהגים בעת התאמת בניה במקרה של מבנים לשימור. לענין זה ניתן להפנות אל עפ"א (מרכז) 926-04-09, אפרים צוברי נ' עיריית ראשון לציון, שם נקבע כך: "במקרה של מבנים לשימור תהא דרישה לשיפוץ אותו מבנה המיועד לשימור, לשפצו בדיוק כפי שהיה בעבר. ואין המדובר בטעם אישי של מתבונן פרטני" וכך גם בעניינינו. השיפוץ בהתאם לתכנית השימור, אף אם תאמר כי אינו אסתטי ואינו יפה לעין, הרי עדיין יש בו כדי להשיב את עטרת העבר ולהוות פריט אחד במכלול המבנים בגדר התכנית לשימור. תכנית השימור נערכה מלכתחילה כתכנית מקפת למבנים רבים, ומכאן הצלחתה היא בשיפוץ ושימור - גם אם ייעשה עקב בצד אגודל - של אותם מבנים. כל אחד מרכיבי תכנית השימור הינו חלק ממטרה עירונית כוללת - שתכליתה השבחת הפן האסתטי של העיר, השבת הדרה כבעבר, הטמעת ייחודה והפיכת רחובות העיר לשכיות חמדה כראוי לאתר מורשת עולמי. מכאן - אני מוצא כי עצם קיומה של תכנית השימור יש בו משום "אינטרס ציבורי" העונה לדרישת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. תכנית השימור כמוה כחיקוק תכנית השימור אושרה, כאמור, כתכנית מתאר מקומית. ככזו - הרי ברי כי אינה רק בגדר מאוויים פרטיים אלא היא הבשילה לכדי מעמד של חיקוק. בתי המשפט קבעו זה מכבר כי תכניות בנין עיר כמוהן כחיקוק. לענין זה ניתן להפנות אל ע"פ 389/91, מדינת ישראל נ' ויסמרק; ע"א 9355/02, מדינת ישראל נ' ראשד; עע"מ 6198/06, גולדשטיין נ' מעש כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ; עעמ 2339/13, יונתן שוחט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא; ועוד. סגירת המרפסת, אשר מלכתחילה לא נמצא לה היתר - הרי היא כעת אף בניגוד לתכנית שכמוה, כאמור, כחיקוק. חיקוק שנועד ליצור מסגרת לאזורים נרחבים בעיר תל אביב, וחיקוק אשר חשיבותו הוא בהקפדה על רכיבים רבים, ברחובות רבים, בבנינים רבים ואף במרפסתה של המשיבה 1. העמידה בהוראות חיקוק זה והצלחת אכיפתו - הם בגדר אינטרס ציבורי החורג ואף גובר, לטעמי, על האינטרס האישי של המשיבה 1 להמשיך ולשמור על מרפסת סגורה, בניגוד לחיקוק. עידוד ותמרוץ חברות יזמיות שיפוץ ושימור כרוך בעלויות כספיות. על כך אין חולק. ניתן לראות כי אפילו בתכנית השימור נרשמה מטרה מיוחדת של יצירת "תמריצים לשיקום המבנים לשימור". העלויות הכספיות של השיפוץ והשימור עלולות להיות מושתות על הקופה הציבורית ובכך לפגוע בפעילויות אחרות המיועדות לציבור. על מנת למנוע זאת ועל מנת למצוא אפיק מימון פרטי יצרה התכנית מנגנון תמריצים לחברות יזמיות ולמשפצים. אמנם התמריצים המיועדים מועילים לחברות יזמיות, אך אין לטעות - הם מועילים אף לקופה הציבורית ומועילים אף לחזות העיר. יש להקפיד על פיקוח וביקורת על חברות יזמיות כאמור - ואולם לצד פיקוח וביקורת יש להכיר בכך שאלמלא אותן חברות ואותם תמריצים, אפשר והשימור לא היה יוצא אל הפועל. ובכל מקרה - אלמלא חברות יזמיות ותמריצים היה צורך למצוא תקציבים לביצוע עבודות השימור. הנסיון מלמד כי תקציבים וסכומי כסף - טיבם הוא שכאשר הם מוקצים למטרה אחת, הם מורחקים ממטרה אחרת. ובמילים פשוטות - לו שמיכת התקציב תהא אמורה לכסות אף שיפוץ ושימור - הרי אפשר ולא תצליח לכסות מטרות חיוניות אחרות הדרושות לציבור. הפיקוח והביקורת על החברה היזמית שפעלה בבנין בו מתגוררת המשיבה 1, הביאו לכך שתמריצים שיועדו לחברה היזמית נמנעו ממנה, או לכל הפחות הותנו בהפקדת ערובה. אין ספק שאסור שייווצר מצב בו חברות יזמיות ומשפצים פרטיים - ישפצו וישקיעו ובסופו של יום לא יתוגמלו כמובטח בשל העובדה שדיירים מותירים על תילה בניה לא חוקית. אם כך יהיה אזי אותן חברות ואותם משפצים ידירו רגלם מתכנית השימור. ידירו רגלם וזו תיפגע, והקופה הציבורית תיפגע, וממילא חזות העיר אף היא תפגע. אשר על כן - יש בהקפדה ובשמירה על התמריצים לחברות יזמיות ולמשפצים - משום אינטרס ציבורי כמשמעו ביחס לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה. הסרת חסמי שיפוץ ושימור הנובעים מטענות הסכמיות בין בעלי דין פרטיים בסיס טענתה של המשיבה 1 הינו שכך רכשה את הזכויות בדירה. עת רכשה הזכויות היתה המרפסת סגורה, ומשכך עליה להישאר סגורה. טענה זו אינה יכולה לעמוד בדיון שעניינו סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. התניות ההסכמיות והמצגים שבין המשיבה 1 לבין המשיבה 2 אינם יוצרים השתק בתחום התכנון והבניה. התניות והמצגים אינם יוצרים 'יש מאין' היתר בניה או כל אישור אחר לסגירתה של המרפסת. התניות והמצגים אינם גורעים מהאינטרס הציבורי שחלקו כבר פורט לעיל. זאת ועוד. גישה לפיה התניות והמצגים בין המשיבה 1 למשיבה 2 תמנע הריסה - היא גישה שתביא לאבסורד משפטי. ואסביר. לו היתה המשיבה 2 בלבד בעלת הזכויות הרי לא היתה יכולה להעלות טענה כנגד האינטרס הציבורי וכנגד בקשת ההריסה. אולם כעת טוענת המשיבה 1 כי היא רשאית להעלות טענה כנגד ההריסה - בשל זכויות שהוקנו לה מהמשיבה 2. והרי מדובר בתרתי דסתרי. אם למשיבה 2 אין אפשרות להתגונן - הרי ממילא המשיבה 1 אינה יכולה לקבל זכויות כאלה ואחרות ממנה. ויותר מכך - אם נאמר שלמשיבה 1 זכות הגנה מבקשת ההריסה, בשל הסכם עם המשיבה 2 - הרי נפתח הפתח לכל בעל זכויות במקרקעין להימנע מהריסה. ייצא כל בעל זכויות שכנגדו מוגשת בקשה על פי סעיף 212 ויעביר זכויותיו לצד שלישי - ואותו צד שלישי, לגישת המשיבה 1, יהא חסין מההליך המשפטי. גישה כזו תאיין את סעיף 212 לחוק ותרוקן מתוכן. אך עוד ייאמר - גישה כזו כשל המשיבה 1 תרחיק משפצים, תרחיק יזמים ותהפוך את תכנית השימור לאות מתה. כל משפץ ויזם אשר יידע כי כניסה למיזם חדש מבחינתו עלולה להיתקל בטענות דומות של מחזיקים בנכס ובטענות הנובעות מהסכמים דוגמת טענת המשיבה 2 - יירחק מהמיזם. וכאשר יידעו כל המשפצים והיזמים כי יש להתרחק מתכנית השימור - תישאר זו לבד, וכל האינטרס הציבורי שבה, וכל יתרונותיה, יירדו לטמיון. אשר על כן - גם בשל הצורך לצמצם ולהוריד חסמים הנובעים מטענות בדבר הסכמים פרטיים - יש אינטרס ציבורי לבצע ההריסה. האינטרס של המשיבה 2 המשיבה 2, שהיא בעלת הנכס ובעלת הבנין כולו מעוניינת לבצע את צו ההריסה. היא אפילו מבקשת לבצע את צו ההריסה. מבלי להיכנס כעת לעובי הקורה - ייאמר כי יש פגם מסויים בכך שבעל דין, כמשיבה 2, המעונין לבצע הריסה, נגרר ומוצא עצמו חלק מהליך משפטי שנכפה עליו למעשה על ידי המשיבה 1. בשלב זה, כאמור, לא אתייחס לענין מעבר לאשר נרשם. האינטרס של המשיבה 1 חלק מטענות המשיבה 1 הובאו במסגרת הטיעון לאינטרס הציבורי. מעבר לכך יועלו אף הטענות הבאות: אין הוכחה להעדר קיומו של היתר בניה; ההליך מקורו בפניה של החברה היזמית שאלמלא היתה הרי לא היתה מוגשת הבקשה; אין אינטרס ציבורי וכן "לא פותחים מרפסת על ענין של יופי"; פגיעה בזכויות קנין וחוק יסוד כבוד האדם; המרפסת הינה במצבה כ - 35 שנה - ולכן יש שיהוי רבתי המלמד על העדר אינטרס ציבורי וכן חוסר תום לב. באשר לטענה לפיה לא הוכח שאין היתר בניה האדריכל מטעם המבקשת העיד כי אין בתיק הבנין שום התייחסות לסגירת המרפסת וכי הדבר כלל אינו מופיע בשום מסמך. העדרו של היתר בניה מתיק הבנין מהווה הוכחה, אף אם נאמר לכאורה, לכך שהיתר בניה אכן לא הוצא. לענין זה ניתן להפנות לת"פ (ירושלים) 2222/89, מדינת ישראל נ' חיים שיף, שם נקבע כך: "עיון בתיק הבנין... מעלה כי לא נמצא בו היתר כלשהו המאשר את התוספות והשינויים בגינם ניתן צו ההתאמה. בכך הוכיחה התביעה, לכאורה, כי החברה לא התאימה את הבניה לתנאי ההיתר שניתן בידה ולא קיבלה כל היתר המאשר את אותם שינויים" וכך גם בעניינינו. בהעדר היתר - הרי אין היתר. באשר לטענה לפיה ההליך מקורו בפניה של החברה היזמית הטענה לפיה ההליך כולו מקורו בפניה של החברה היזמית אינה מעלה או מורידה ביחס לאינטרס הציבורי. לצורך הענין אצא מהנחה כאילו טענה זו הוכחה עובדתית. כאילו אכן תחילת ההליך הינו בשל פניית החברה היזמית. אך גם כך - אין בכך דבר. גם אם נאמר שהחברה היזמית הניעה הליך כלשהו - עדיין אין לומר שההליך הפעיל הוא חסר בסיס. גם אם נאמר שהחברה היזמית היא זו שהעלתה את תיק הבנין על שולחנה של המאשימה, הרי עדיין המאשימה בחנה התיק והגישה בקשה משפטית ואותה בקשה נדונה כעת על בסיס המבחנים והבדיקות החלים על בקשות בהתאם לסעיף 212 לחוק. לו יתברר כי אין אינטרס ציבורי בהריסה ולו יתברר שיש כזה - הרי כל קביעה תעשה על בסיס בחינת האינטרס הציבורי ומבחני סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. הא ותו לא. ומשכך אין נפקות לטענה לפיה החברה היזמית היא זו שיזמה פניה אל המאשימה. באשר לטענה לפיה אין אינטרס ציבורי ו"לא פותחים מרפסת על ענין של יופי" - הרי זו נדונה בהרחבה לעיל. באשר לפגיעה בזכות הקנין וכבוד האדם וחירותו תחילה יצויין כי ספק אם אדם רוכש קנין משפטי כזכות מוגנת - בבניה שנעשית ללא היתר. עוד ספק אם כאשר רשות מבקשת לאכוף חוקי התכנון והבניה, גם בדרך של הריסה בהתאם לסעיף 212 לחוק - הרי יכולים לטעון כנגדה, במקרה כמו שבעניינינו, כי היא פוגעת בקנין. כך או כך - בעלת הזכות הקניינית בדירה הינה המשיבה 2 - המסכימה לביצוע ההריסה. המשיבה 1 היא בעלת זכות כדיירת מוגנת, ואולם זכות זו אינה עולה כדי זכות קניינית. לענין זה ניתן להפנות אל עא 97 / 4100 ו - 4133/97, יוסף רינדר ואח' נ' אסתר ויזלטיר ואח'; ועופר דרור נ' רויטל תדמור ואח', שם נקבע כך: "חוק הגנת הדייר - הן בנוסח שהיה בתוקף בעת כריתת ההסכם (ראו חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955), והן בנוסחו הנוכחי - מקנה לדייר (בכפוף לקיומן של עילות פינוי על-פי החוק) זכות לגור בנכס לכל ימי חייו. הוא מקנה זכות מגורים גם לכל ימי חייהם של קרובים מסוימים של הדייר, ובהם בן-זוגו (לרבות ידוע בציבור) וקרובים אחרים. הדייר יודע, כי הזכות שהוא רוכש לעצמו אינה זכות בעלות, אף לא זכות קניין. אך הוא יודע גם, כי הוא מבטיח לעצמו קורת גג למשך זמן רב, כנגד תשלום שכר דירה חודשי נמוך יחסית למחיר השוק. הדייר רשאי לצפות, כי במהלך הדברים הרגיל של ניהול חייו ייהנה מן הזכות להתגורר בדירה ויהיה חסין מפינוי". ומכאן - אף אילו היתה פגיעה קניינית - הרי טענה בדבר כך לא יכולה להישמע מפי המשיבה 1. ובאשר לטענה בדבר פגיעה בכבוד האדם וחירותו הרי טענה זו נותרה כפי שהועלתה, והאמור לעיל משיב גם עליה. באשר לטענת השיהוי ראשית ייאמר כי תכנית השימור הינה מחודש יוני 2008. משכך הפעולות בהתאם לה ממילא לא השתהו במשך 35 שנים. שנית ועיקר ייאמר כי טענת שיהוי ביחס לבניה ישנה במבנה לשימור, קשה שתישמע. והרי הבניה הישנה במבנה לשימור היא, בהגדרתה, יוצרת את הצורך בשימור. לו ננכה מכל הבניינים לשימור את השיפוצים הישנים וההשלמות שבוצעו להם - הרי לא נישאר עם דבר. ודוק - שימור, ברוב המקרים, אינו נעשה על בניה חדשה. עוד על האינטרס של המשיבה 1 והערה לפני סיום המשיבה 1 הרחיבה וסיפרה כיצד רכשה הזכויות בדירה וכיצד שבתה את ליבה, מלכתחילה, המרפסת הסגורה. המשיבה 1 אף העלתה טענות וציינה עובדות שעניינן ומקורן ההסכמים והמצגים בינה לבין המשיבה 2. דיון על השפעת הסכמים אלה ניתן לראות לעיל בהרחבה. אך לא רק זאת. המשיבה 1 תיארה וציירה במילים את הפינה שיצרה המרפסת הסגורה בביתה ובלב משפחתה. המשיבה 1 נגעה והעידה ביחס למרפסת (ע"מ 13, שורות 25- 28): "חלק בלתי נפרד מהשטח מגורים שלנו והשטח המשפחתי. מאז ומתמיד מאז זה היה מקום של הארוחות המשפחתיות של ערב יום שישי וגם פינת המחשב שלי, שבו אני למדתי ועשיתי תואר ראשון ושני. זה גם חלק מהמגורים. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך אני אחיה בלי שהמרפסת תהיה חלק ממקום המחיה שלי." ואכן תמונות שהוצגו במהלך המשפט מראות את המרפסת הסגורה כפי שהיא בתוך הבית. פינת חמד חמימה ואמיתית. ליבי עם המשיבה 1, למרות ההחלטה בבקשה זו. ובכל זאת ההחלטה, שכן מחוץ לאותה פינת חמד עומדת חזית הבניין, והבניין כולו, ובניינים אחרים ברחוב, ורחובות אחרים בתכנית השימור, ותכנית השימור עצמה - וכל אלה, והרצון להתחדש אך לשמר - כל אלה יוצרים את האינטרס הציבורי. אינטרס אשר קם על הפינה החמימה ויכול לו. ולטעמי עדיף וגובר עליו. סוף דבר כפי שנקבע לעיל - הבניה נשוא הבקשה הינה בניה ללא היתר. כפי שנקבע לעיל הרי קם אינטרס ציבורי בשל: ענין לביצוע עבודות שחזור ושימור בהתאם לתכנית השימור; ענין לקיום תכנית השימור שהינה תכנית מיתאר שכמוה כחיקוק; עידוד חברות יזמיות לביצוע שיפוץ ושימור בתים הכלולים בתכנית השימור; ו - הסרת חסמי שיפוץ ושימור הנובעים מטענות בדבר הסכמים בין מחזיקים לבעלים. כפי שנקבע לעיל - האינטרס הציבורי גובר בענין זה על האינטרס של המשיבה 1. כפי שהובא לעיל - המשיבה 2 שהיא בעלת הבניין מסכימה להריסה; מכל אלה עולה קביעה אחת לפיה יש מקום להרוס הבניה ללא היתר, קרי להרוס סגירת המרפסת נשוא הבקשה. אני מורה, איפוא, לועדה המקומית לתכנון ולבניה למרחב תכנון מקומי תל אביב יפו, להרוס את אשר נבנה ללא היתר, כמסומן בתרשים שצורף לבקשה. הועדה תהרוס הבניה החל מיום 1/6/2014, וניתנת בזאת אפשרות למשיבה 1 לבצע ההריסה בעצמה עד ליום 31/5/2014. זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי.בניהשימור מבנים