האם למבקש מעמד בבקשה לביטול ו/או עיכוב צו הריסה מינהלי, שהוצא כנגד נכס, אשר המבקש טוען כי מתגורר בו מזה שנים רבות, בהנחה ויוכיח כי הוא "בר רשות מכללא" בנכס ? המבקש נסמך על "בג"ץ הארגזים" (בג"ץ 6715/96), ישיבתו רבת השנים במקום והסכמה שבשתיקה לישיבתו במקום מצד בעלי הקרקע. מקריאת "תשובת המבקש" מיום 9.3.2014 ניכר כי המבקש חוזר על טענותיו, כפי שהועלו במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה כנגדו בשנת 2001. המשיב דוחה בתוקף את טענות המבקש ומבקש מבית המשפט לדחות את בקשת המבקש, כבר מן הטעם, כי אין למבקש כל מעמד במקרקעין או זכות קניינית בהם, הוא אינו אלא "פולש", ועל כן אין לו כל מעמד בבקשה לביטולו של צו ההריסה המינהלי. טענה נוספות בפי המבקש: המשיב לא העלה כל טענה כנגד זכותו של המבקש במקרקעין מאז הוצא הצו ועד לאחרונה (לאחר מתן החלטתי מיום 12.1.2014) דיון והכרעה: הפן הנורמטיבי: בפתח הדיון לא למותר לחזור ולהפנות לסעיפי החוק הרלבנטיים: סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן: "הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו של הצו אלא אם כן נתן בית המשפט צו זמני לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי; בית המשפט רשאי לתת צו זמני כאמור במעמד צד אחד אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין, ובלבד שתקפו לא יעלה על 15 ימים, ואולם רשאי בית המשפט, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, להאריך את תוקפו של הצו הזמני כאמור לתקופות נוספות"; (ההדגשות אינן במקור). תקנה 2 (א) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), תש"ע-2010, קובעת: "(א) בקשה - לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת הראשונה, בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו;"(ההדגשות שלי). פנים עובדתיות קודם הכרעה: קודם הכרעה בשאלה שנפלה במחלוקת בין הצדדים, לא ניתן להתעלם מן הראיות הבאות המצויות בתיק בית המשפט והעולות מנספחי הבקשה: המקרקעין עליהם יושב המבקש הינם בבעלות מדינת ישראל. כך עולה מנסח לשכת רישום המקרקעין שצירף המשיב. בנסח האמור אין כל ציון של שמו של המבקש או של קרובי משפחתו. בנסח נרשמו הערות רבות על צווי בית המשפט לעניינים מקומיים להריסת מבנים (לא של המבקש או משפחתו). בשנת 1998 (דצמבר) פורסם על ידי מינהל מקרקעי ישראל "מכרז לפינוי ובינוי בשכונת הארגזים תל אביב יפו" שבו זכו חברות פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואביוד חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (להלן: "החברות"). לטענתו של המבקש, למכרז זה צורפה רשימה של בתי-אב אשר זכאים לקבלת פיצוי כנגד הפינוי. המבקש לא נכלל ברשימה זו בשמו, אלא הוריו. ביום 13.11.2003 נחתם בין המבקש לבין החברות הסכם. בהסכם זה, החתום על ידי המבקש נקבע: החברות הנ"ל זכו במכרז "פינוי בינוי" של שכונת הארגזים, מטעם מינהל מקרקעי ישראל. המבקש הצהיר כי הוא המחזיק הבלעדי בפועל, במבנים היושבים על גוש/חלקה מסוימים התואמים את הגוש והחלקה המצויינים בצו ההריסה המינהלי. ביום 21.2.2001 הגישו החברות הנ"ל תביעת פינוי כנגד המבקש בבית המשפט השלום בתל אביב (ת.א. 26865/01). במעמד ההסכם, חתמו הצדדים על הסכם פשרה בתיק הפינוי "לפיו יינתן פסק דין בלתי מותנה לפינוי הנכס על ידי התושב וכן יינתן צו מניעה קבוע האוסר עליו לתפוס חזקה בכל נכס בתחום המקרקעין, ללא צו להוצאות" (סעיף 35.1). לא למותר לציין, כי מן המאגרים המשפטיים למדתי, כי אותה העת הגישו החברות תביעות פינוי נגד רבים מתושבי השכונה, ואלה נדונו בפני כב' השופטת נורית חביב, כב' השופט גולדין ואח'. ב"כ המבקש דכאן אף ייצג מספר תושבים, לדוגמא בתיקים אזרחיים 26861/01 (שעוד יידון להלן), 100134/01, 100386/01, 100136/01. נחזור להסכם: המבקש מצהיר כי "אין לו כל זכות קניינית בנכס מלבד חזקתו בו, ובכלל זה אין לו חוזה עם המינהל בקשר לנכס". עוד הצהיר המבקש כי "אין לו כל זכות ו/או החזקה בפועל בנכס כלשהו בתחום המקרקעין, מלבד החזקתו בנכס" כמוגדר לעיל" (סעיף 2 להסכם). המבקש התחייב לפנות את הנכס המוחזק על ידו תמורת פיצוי. מתצהירו של המבקש שנחתם ביום 2.12.2013 עולה כי למיטב ידיעתו של המבקש, "כל בתי השכונה נבנו ללא היתר כדין" (סעיף 16). המבקש צירף מכתב מהחברות הנ"ל, המפציר בעירית תל אביב לא להפעיל את צו ההריסה כנגד יורם קוג'ה ולאפשר לו להתגורר במקום עד לפינוי שאמור להתבצע "בשנה הקרובה" (המכתב נכתב ביום 31.1.2010). במכתב בא כוחן של החברות הנ"ל מיום 2.12.2013, כותב עו"ד יוסי אשכנזי כי "סבורות מרשותי כי יהיה זה נכון וראוי להמתין עם הפינוי עד למועד הקבוע בהסכמים אלה" (סעיף 8 למכתב) וכי "נבקשכם להשהות את הריסת המבנים במספר חודשים נוספים". (סעיף 11 למכתב). על אתר: מניעות: על אתר אתייחס לטענת המבקש, כי המשיב מנוע כעת מלהעלות טענה, הנוגעת לזכותו במקרקעין, מקום בו לא העלה טענה כאמור אלא רק לאחר החלטת בית המשפט מיום 12.1.2014. דין הטענה להדחות. די אם אצטט מפסק דינו של כב' השופט מנהיים בתיק עפ"א (מרכז) 20570-12-11 בעניין סאלח מחארב ואח' נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לוד (פורסם במאגרים) (30.1.2012): " אין בדין הרלבנטי אבחנה מחייבת ומוגדרת בין טענות 'מקדמיות' של המשיב לבין טענותיו 'לגוף הבקשה'. את שאלת קיומו והוכחתו של מעמדו של כל אחד מהמבקשים בפני בית משפט קמא רשאי המשיב לעורר, ורשאי בית המשפט להכריע בה, בכל שלב עד לסיום ההליך שבפניו". (ההדגשות שלי- ש.מ.). אכן, המשיב יכול לשבת בחיבוק ידיים משך כל ההליך ולהעלותה בסיכומיו, או לחילופין להעלות את שאלת מעמדו של המבקש בפתח הדיון בבקשה, ואין לומר כי תמיד עליו לעשות כן מייד. נכון הדבר; סביר להניח כי המשיב יעלה טענה מסוג זה, בדבר מעמדו של המבקש לטעון כנגד הצו, כבר בפתח הדיון בבקשה לביטול או עיכוב צו ההריסה המינהלי, אולם לעיתים שאלת מעמדו של המבקש "מתבררת", אגב אורחא, שמיעת הראיות ורק אז מתחוור למשיב כי למבקש כלל אין מעמד. הניתן לומר כי רק בשל כך מנוע המשיב מהעלאת טענה בדבר מעמדו של המבקש? התשובה שלילית. בשולי הדברים אציין כי המשיב בענייננו ממילא העלה את טענה מעמדו של המבקש, זמן סביר בתר קבלת בקשתו לביטול הצו. אני מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 23.1.2014, עמ' 1 "המבקש לא הראה כל זיקה ואסמכתא לנכס". די בכל אלה כדי לדחות את טענת המבקש לעניין זה. הסכמת החברות: מטיעוניי המבקש עולה, בין השיטין, כי די לו שהחברות מתירות את שהייתו בנכס מחד גיסא, ומבקשות כי לא ייהרס דבר ו/או לא יפונה, מאידך גיסא, כדי להעניק לו מעמד בבקשה לביטולו של צו ההריסה המינהלי. דין הטענה להידחות. החברות לא יכולות להעניק למבקש יותר מן הזכויות שרכשו הן בעצמן. אלה זכו במכרז "פינוי בינוי" כחברות יזמות ולא לרכישת הקרקע וקבלת בעלות בה או כל זכות אחרת בה. כפי שאומר הפתגם: אין בכוחו של אדם להעביר יותר מן הזכויות שיש בידו. משכך, החברות לא יכולות להתיר למבקש ו/או להעניק לו זכויות שלא נמצאות בידיהן. מסקנות: אקדים מסקנות לדיון: "בר רשות מכללא" אינה "זכות" המקימה למחזיק בה מעמד בבקשה לביטול ו/או עיכוב צו הריסה מינהלי. גם אם מקימה "זכות" זו מעמד למבקש, לבטל או לעכב צו הריסה מינהלי, הרי שככל שהדברים נוגעים למבקש, בעת הוצאת צו ההריסה המינהלי (קל וחומר בעת הגשת בקשתו לביטול הצו), לא היה כבר "בר רשות", אלא מסיג גבול, וככזה אין לו כל מעמד בבית המשפט. אתחיל דווקא במסקנה השנייה. המבקש כמסיג גבול נוכח העובדה כי למבקש לא ניתן מעולם רישיון מפורש וכתוב להחזיק במקרקעין אותם הוא מחזיק והוא לא שילם מאומה בעבורם למינהל מקרקעי ישראל, הרי שלכל היותר, ניתן לראות בו בר רשות מכללא, שזכה במעמד זה נוכח שתיקת בעלי המקרקעין משך שנים רבות. אלא שרישיון כאמור הינו בר ביטול בכל עת שהיא, שכן הוא מתחדש מדי יום ביומו. בנסיבות אלה קובעת ההלכה הפסוקה כי : "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון." (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א (3) ,433 וכן, ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210). שנאמר: "גם אם נכיר שלמערערים הוענקה רשות מכללא להשתמש במקרקעין נוכח התנהגותו הפסיבית של המינהל לאורך השנים, רשות זו היא בגדר "רישיון במקרקעין" ללא תמורה. כפי שנפסק לא אחת, הרשאת חינם שכזו ניתנת לביטול עם גילוי דעתו של המקנה שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון: "רשות מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57 (תשנ"ה)). זאת ועוד, כפי שציין נכונה בית משפט קמא, המוסד של רשות בלתי הדירה שורשיו בהשתק מן הצדק. " (ע"א (ת"א) 2399/05 לוי מאיר נגד מנהל מקרקעי ישראל, 31.1.2007). ויודגש, כי רישיון חינם, אשר נוצר בהעדר הרשאה מפורשת אינו יכול להיות, ככלל, רישיון בלתי הדיר (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', וכן ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321. ונחזור לענייננו: כפי שלמדנו מפסק דינו של בית המשפט העליון ב-בג"צ 6715/96, שלמה לוי ו-7 אח' נ' שר התשתיות הלאומיות (תק-על 97(3),609), אליו אף הפנה ב"כ המבקש וכינהו "בג"ץ הארגזים", למכרז שפורסם ב-1998 ואשר בו זכו החברות, קדם מכרז דומה שפורסם כבר ב-1996. המכרז הזה שבסופו של דבר לא הניב את התוצאה המקווה, היה ניסיון ראשון של המינהל ליישם תכנית של פינוי-בינוי בשכונת הארגזים באמצעות יזם פרטי, אך בניסיונות לפנות את השכונה, החל המינהל עצמו עוד ב-1993 (דברי העד אדרי, מי ששימש סמנכ"ל שיווק וכלכלה במינהל - פרוטוקול מ-28.10.03 עמ' 14, ב-ת.א. 026861/01). מכרז לפינוי-בינוי, משקף לא רק את היפוכם הגמור של העדר תגובה והשלמה מצד בעל הזכויות במקרקעין לשימוש שנעשה בהם - הוא בעצם "גילוי דעת" מפורש של בעל הזכויות במקרקעין, שאין הוא מסכים להמשך התפיסה ולכל פעולה בהם. לכן, שכשבאים לבחון אם מחזיק בפועל קנה לעצמו מעמד של בר-רשות, אין מקום להביא בחשבון את התקופה שלאחר פרסום המכרז לפינוי בינוי - בוודאי לא את התקופה שלאחר הגשת התביעה לפינוי השטח שבו נמצא אותו מחזיק. זאת ועוד, אם המכרז משנת 1996 לא הביא לסיום הרשות, פרסום המכרז לפינוי בינוי בשנת 1998, עוד קודם הוצאת צו ההריסה המינהלי, כפי שעולה מן הפסיקה שהזכרתי, הביא גם הביא למעשה לביטול אותה רשות מכללא והעיד על רצונו של בעל המקרקעין לסיים את אותה רשות שניתנה למבקש מכללא. המכרז הפך את המבקש למסיג גבול במקרקעין נשוא הבקשה. לא זו אף זו, הגשת התביעה המשפטית לפינוי כנגד המבקש בשנת 2001 ביססה היטב את דעת בעלי הנכס, הוא מינהל מקרקעי ישראל, כי המבקש אינו אלא מסיג גבול במקרקעין האמורים וכי הרישיון לשבת בהם, אם בכלל ניתן ולו במכללא, פקע עם הגשת התביעה. זאת ועוד זאת, המבקש עצמו הצהיר בהסכם שנחתם מול החברות כי "אין לו כל זכות קניינית בנכס מלבד חזקתו בו, ובכלל זה אין לו חוזה עם המינהל בקשר לנכס" (סעיף 2.1 להסכם). מכל הטעמים הללו הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש לא היה "בר רשות" בעת הוצאת צו ההריסה המינהלי. קל וחומר שלא היה "בר רשות" בעת הגשת הבקשה לביטול אותו צו, בקשה שהוגשה ביום 3.12.2013, 10 שנים בתר החתימה על החוזה ו-12 שנה בתר הגשת תביעת הפינוי כנגדו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. הערה: המבקש בבקשתו טוען, בין היתר, כי אינו אלא בר רשות מכללא אשר זכותו התגבשה לרישיון חינם בלתי הדיר. לא מצאתי לדון בטענה זו, שכן ברי שזכות זו מעולם לא נתגבשה במבקש. המבקש ויתר על טענה זו במהלך ההתדיינות מול ממ"י בשנת 2001, הכיר בעצם שהייתו במקום כמשיג גבול, חתם על הסכם במסגרתו הצהיר כי אין לו כל זכות במקרקעין וברי כי לא אבוא כעת ואפסוק בניגוד לכל העיל, כי למבקש ניתנה זכות בלתי הדירה במקרקעין. ממילא מביא לידי ביטוי ההסכם עליו חתם המבקש מול החברות את הכרתו כי אינו יותר מאשר בר רשות מכללא. בר רשות מכללא ו"זכות" עמידה בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי: מעמד בבקשה לביטולו של צו הריסה מנהלי, נקבע, יקנה לו רק מי שהראה, להנחת דעתו של בית-המשפט, כי הוא בעל זיקה כדין לבנייה נושא-הצו, ומכאן כוחו להגן עליה בפניהן של ערכאות. המבקש טוען כי מעצם מעמדו כ"בר רשות" מכללא בנכס, קנה לו מעמד לטעון כנגד צו ההריסה המינהלי שהוצא על ידי המשיב. כאמור לעיל, דעתי שונה. כאמור לעיל, אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי למבקש "רשות מכללא" מכללא במקרקעין. אלא שרשות זו אינה צומחת לזכות המקנה למבקש מעמד בבקשה לביטולו או עיכובו של צו הריסה מינהלי. אין רשות מכללא זו מצמיחה למבקש זכות במקרקעין- לא קניינית ולא אחרת, למעט הזכות לעתור לפיצוי או דחיית פינויו, מקום בו נצטווה להתפנות מן המקרקעין. סוף דבר: ההלכה שנקבעה בפרשת בר יוסף לא צומצמה כלל ועיקר בפרשות סלימאן ואבולקיאן. הערתו של כב' השופט לוי ניתנה אגב אורחא וממילא התייחסה לזכויותיהם של מי שמשיבים לבקשת הריסה ללא הרשעה ולא לצו הריסה מינהלי. עם זאת, צודק לדעתי כב' השופט שפירא בקובעו כי על העותר להראות "זכות משפטית במקרקעין". בענייננו, טוען המבקש כי הוא גר במקום מזה שנים רבות, אלא שבטענה זו לא די לעניין הוכחת מעמדו בתקיפת צו הריסה מינהלי. מכאן כי דין בקשתו לביטול או עיכוב הצו- להידחות. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום. הריסת מבנהצו הריסהצווים