שבר ברגל עקב שימוש במתקן טרמפולינה במהלך מסיבת יום הולדת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה ביום 3.5.1996 בהיותה בת 16, במהלך מסיבת יום הולדת, אשר נערכה באתר המיני גולף בפארק הירקון בע"מ (להלן: "הנתבעת"). במהלך שהותה במסיבה, עשתה התובעת שימוש במתקן הטרמפולינה, יחד עם חברותיה, ותוך כדי שימוש במתקן, נפגעה ברגלה ונגרם לה שבר מרוסק בקרסול רגל ימין. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' לחברת מנורה, חברה לביטוח בע"מ (להלן:" מנורה") בטענה כי אם חלה עליה אחריות כלשהי כלפי התובעת, כי אז קיים לאירוע כיסוי ביטוחי של חברת מנורה, ועל מנורה לשאת בנזקי התובעת. תיק זה הוגש בשנת 1998, והוא התנהל בפני כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, עוד בהיותה שופטת שלום. כבוד השופטת אבניאלי נתנה פסק דין בתיק ביום 14.4.2003, בו נדחתה התביעה, בגין אי הוכחת רשלנות מצד הנתבעת. התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א, שנדון במסגרת ע"א 2564/03 בפני הרכב כבוד השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועפרה צ'רניאק (להלן: "ערכאת הערעור"). ערכאת הערעור קבלה את הערעור בפסק דין מיום 26.10.08 קבעה שהדיון יוחזר לערכאה דיונית על מנת לדון בעניין גובה הפיצוי ועניין שאלת הכיסוי הביטוחי, בהאי לישנה (עמ' 14 שורות 5-8 לפסק הדין): "אני קובעת שהוכח כי המשיבה אחראית לנזק המערערת ומקבלת את הערעור. הדיון מוחזר לערכאה דיונית על מנת שתשלים את החסר בכל הנוגע לגובה הפיצוי המגיע למערערת על נזקה וכן תדון בשאלת הכיסוי הביטוחי". ואכן, תיק זה הוחזר לבית המשפט השלום והתיק עבר כמה ידיים (כב' הש' דורית קוברסקי, כב' הש' מלכה ספינזי, כב' הש' אליהו קידר ושוב כב' הש' אבניאלי). בסופו של יום קבעה כב' הש' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) השופטת זהבה אגי ביום 22.9.11 שהתיק ידון בפני. משחלף הרבה זמן מאז התאונה, ועל פי בקשת צד ג', ראיתי לנכון למנות מומחה רפואי כדי שיעריך את נכותה הנוכחית של התובעת. ד"ר להב עופר, מומחה בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)א לפי קובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי בגין הגבלת התנועה בקרסול הימני. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם, הצעתי ביום 16.12.12 לצדדים כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים כי לא מקבלים את הצעת בית המשפט, קבעתי את התיק לדיון הוכחות וביום 8.7.13 העידה התובעת עצמה, וכן מר דב שמש, הבעלים של הנתבעת. באותו דיון התחילו הצדדים לסכם את טענותיהם בעל פה, אך לאור השעה המאוחרת בו הסתיים הדיון אפשרתי השלמה קצרה בסיכומים בכתב. דיון והכרעה הודעת צד ג' ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת טענו כי יש לחייב את מנורה בכל סכום שייפסק. ב"כ הנתבעת המלומד ציין כי מנורה לא הגישה תצהיר מטעמה, וזאת על אף החלטה שיפוטית בעניין (ראו החלטתי מיום 27.1.013). משכך הם פני הדברים, ומטעם זה בלבד, טען ב"כ הנתבעת כי יש לדחות את טענות מנורה ולתת פסק דין נגדה. זאת ועוד, טען ב"כ הנתבעת כי כלל ידוע הוא כי עמדתה הראשונה של מבטחת מחייב אותה לכל אורך ההליך. ובמקרה דנן, במכתבה הראשוני של מנורה, היא לא הכחישה כי התאונה נופלת בתנאי הפוליסה, וכי המחלוקת שהייתה בין הנתבעת לבין מנורה היא בנוגע לדמי ההשתתפות העצמית, דבר שאינו שולל כיסוי ביטוחי. ב"כ הנתבעת טען כי מנורה לאורך כל הדרך ניסתה להתחמק מאחריות, שינתה גרסאות רבות, בכדי להתנער מתשלום. כך למשל, שבהתחלה מנורה טענה כי הסיבה להעדר הכיסוי הביטוחי הוא אי תשלום השתתפות העצמית, לאחר מכן טענה מנורה כי הסיבה לאי נשיאה בכיסוי ביטוחי הוא כי לא היה שיתוף פעולה מטעם הנתבעת, ולבסוף טענה כי בשל אי התייצבות מדריך ליד המתקן, לא ניתן לשלם את הכיסוי הביטוחי. ב"כ הנתבעת טען עוד כי הפוליסה כלל אינה דורשת נוכחות של מדריך במתקן הטרמפולינה, אלא במתקן המיני גולף עצמו, וכי לא הגיוני ולא כלכלי להציב מדריך ליד מתקן הטרמפולינה, במיוחד כשמדובר במתקן שאינו פעיל ואינו פתוח לציבור. זאת ועוד, בפוליסה רשום שהאתר צריך להיות בהשגחת מדריך, להבדיל מנוכחות מדריך במתקן עצמו, ובזמן קרות התאונה נכחו באתר בין 8-10 מדריכים, ששמותיהם הועברו לידי מנורה. ב"כ צד ג' המלומד טען כי מנורה לא נזקקה להביא עדים מאחר והוגש תיק מוצגים בהתאם להחלטת בית המשפט וכי המדובר הוא בשאלות של כיסוי הפוליסה, דהיינו, שאלות משפטיות, ואין צורך להבאת עדים בעניין זה. עוד טען ב"כ מנורה כי בהתאם לפסק הדין של ערכאת הערעור, ולפיו נקבע כי לו נכח מדריך במקום, התאונה הייתה נמנעת, קיים ממצא עובדתי מכוח פסק הדין של ערכאת הערעור על היעדר מדריך במקום. משכך, ובהתאם לסעיף הפוליסה שלשונו: "הפוליסה תכסה את אחריות המבוטח כלפי צד שלישי, רק לגבי מקרה שיחול כשהאתר נמצא תחת השגחת מדריך", יש לדחות את הודעת צד ג' נגדה. יתירה מזה, משלא עמדה הנתבעת בתנאי הפוליסה, ומשלא שיתפה פעולה מלאה בעניין זה עם מנורה, יש לראות בזה הפרה לתנאי הפוליסה, ולכן אין להטיל על צד ג' חבות כלשהיא מכוח הפוליסה. בסיכומי התשובה מטעמו הוסיף ב"כ הנתבעת המלומד כי אין בקביעת בית המשפט המחוזי לעניין מדריך במקום, רלווטיות להיעדר או התקיימות הכיסוי הביטוחי, אלא רק לשאלת נזקה של התובעת. יתירה מזה, במהלך המשפט לא הוכיחה מנורה אלו פעולות היתה צריכה הנתבעת לבצע ולא ביצעה, מה נתבקשה לעשות ולא עשתה, בכדי להוכיח חוסר שיתוף פעולה של המבוטח. הלכה פסוקה היא שההבחנה בין יסוד מיסודותיו של מקרה הביטוח לבין חריג לחבות היא במקרים רבים הבחנה קשה, מה שנראה לאחד כחריג לכלל, עשוי להיראות לאחר ככיסוי מוגבל, ונטל ההוכחה במקרה כזה על הטוען לחריגה מהכלל, כפי שנפסק ב-" 143/98 ' ", " (1) 450, 452 (1999 ): "הכול מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות 'מקרה הביטוח' מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה'חריגים' לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחוכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח". יש ממש בטענת הנתבעת לפיה, על אף החלטתי להגיש תצהירים, בחרה מנורה לא להגיש תצהירים ולא להוכיח דבר מטענותיה בעדויות. י' קדמי בספרו על הראיות , תשנ"ט-1999, חלק שלישי 1391 ציין ש: "יש והדרך שבה מנהל בעל הדין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית ,כאילו הייתה ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר , פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעותה הרחבה של המושג כמוסבר לעיל- מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי, לראיה שלא הובאה". אי הבאת עדים מטעם מנורה, ומניעת חקירת אותם פקידים שכתבו את המכתבים הנדונים, יש לזקוף לחובתה של מנורה. לא זו בלבד, אלא שניסיונותיה היצירתיים של מנורה להתחמק ולהתנער מהאחריות אומרים דרשני. בית המשפט לא הצליח להבין הכיצד צד ג' טוענת פעם כי הבעייה היא שלא שולמה ההשתתפות העצמית, פעם אחרת כי היה חוסר שיתוף פעולה מצד המבוטח, ולבסוף כי הנתבעת לא עמדה בתנאי הפוליסה. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות מבטחת הגונה הנוהגת בתום לב. סעיף האחרון של הפוליסה, מציין שהפוליסה תכסה את אחריות המבוטח כלפי צד שלישי רק במקרה שהאתר נמצא תחת השגחת מדריך מטעם החברה. עיון בפוליסה, מראה כי במקום שמנורה התכוונה לאתר כולו, נכתב כך במפורש, ובמקום שהיא התכוונה לטרמפולינה, היא גם עשתה את זה במפורש. כך למשל, שבסעיף 3 לפוליסה כתוב :" בכל אתר תערך..." ואילו בסעיף 4 נכתב: "כל אחת מהטרמפולינות..". לטעמי, תנאי הפוליסה הם ברורים, התאונה הנ"ל עומדת בתנאי הפוליסה, הוכח שמדריכים נכחו באתר בעת התאונה. עדותו של מר דב שמש מטעם הנתבעת שכנעה אותי שהוא שיתף פעולה באופן מלא עם המבטחת. עו"ד מטעם מנורה נתן לו תחושה ברורה שקיים כיסוי ביטוחי וכל ניסיונותיה של מנורה להתחמק שלא כדין ממימוש הפוליסה דינן להדחות (ולעניין כללי פרשנות פוליסה ראו פסק דינה של עמיתתי, השופטת מלכה ספינזי-שניאור בת"א 11191-06 אמריליו סנדי נ' המגן חב' לביטוח בע"מ). הנכות הרפואית והתפקודית התובעת נבדקה ע"י ד"ר עופר להב מומחה אורתופדי מטעם בית המשפט, אשר קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 48(3)א לפי קובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי בגין הגבלת התנועה בקרסול הימני. ב"כ התובעת המלומד טען שיש להוסיף לנכות זו 2.5% בגין צלקת כפי שמופיע אף בחוות דעת ההגנה. סבורני שדין טענה זו להידחות. חוות דעת הצדדים הוגשו לפני שנים רבות. גוף האדם הוא דינמי וחוות דעת מומחה בית המשפט שבדק את התובעת לפני זמן קצר וחוות דעתו "טרייה" ומקצועית, עדיפה בעיניי. לאחר שעיינתי במכלול ראיותיהם, ובשים לב לעובדה שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא זומן לעדות על ידי הצדדים, אינני מוצא לסטות ממסקנותיו וקביעותיו. המומחה הרפואי קבע את שקבע בהסתמך על המסמכים והחומר הרפואי הרלוונטי שעמדו בפניו, ובדיקת התובעת במצבה הנוכחי. התרשמתי כי מסקנתו של המומחה מבוססת כדבעי והיא התקבלה לאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות. באשר לנכותה התפקודית של התובעת, התובעת לא שכנעה אותי שפגיעתה התפקודית עולה משיעור זה והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שנכותה התפקודית נמוכה משיעור זה לפיכך ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע (ראה למשל ע"א גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב), הנני קובע שנכותה התפקודית של התובעת תעמוד בגובה 10%. הפסד שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, כפי שנפסק ב" 355/80 " ' " " (2) 800,809): "באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי". ערב התאונה הייתה התובע נערה כבת 16 שנה, תלמידת תיכון. היא לא עבדה בתקופת הלימודים אלא בעבודות מזדמנות כגון שיעורים פרטיים, שמרטפות ועבודות נוער בחופשות. לטענתה, כאשר שירתה באגף המחשוב של משרד הביטחון וכאשר עבדה בחברת "מטריקס" נגרמו לה הפסדי שכר בגין היעדרות מהעבודה או קיצור שעות עבודה. התובעת סיימה תואר שני בפילסופיה באוניברסיטת ת"א, למדה תואר שני בכימיה פיסיקאלית, ועובדת כמתרגלת בקורסים שונים. התובעת דוקטורנטית, עובדת היום באוניברסיטה. לטענת ב"כ התובעת המלומד, עם סיום הדוקטורט, יהא עליה לעבוד שעות ארוכות, דבר שהינו קשה, במיוחד, לאור הנכות שממנה היא סובלת. סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את הפסדיה הנטענים בפועל. יחד עם זאת אין להתעלם ממסקנות חוות הדעת ומהחומר הרפואי שהוגש. על כן, בהיעדר הוכחת שיעור ההפסד בפועל כל שנותר הוא לאמוד את ההפסד לגבי העבר. בקשר לעתיד, אין לדעת מה ילד יום וכיצד נכותה של התובעת, תשפיע על עתידה התפקודי. בהתחשב בנעלמים הרבים העומדים בפתחינו (כגון השאלה האם התובעת תמשיך בקריירה אקדמית או תחזור לשוק העבודה הפרטי), סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילה, כושר השתכרותה ונכותה התפקודית שמבטאת את הפגיעה בכושר ההשתכרות. משכך סבורני שיש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 180,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד על אף שלגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. (ראו " 524/74 ' " (3) 281,285; " 355/80 " ' " (2) 800,809(, אין להתעלם מעדותה של התובעת על כי אינה שומרת קבלות אחרי שנים כה ארוכות. התובעת הייתה במעקב רפואי, עברה טיפולים רבים, נקבעה לה דרגת נכות זמנית, וכן צמיתה. לדידי, בנסיבות העניין יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילה של התובעת ואת נכותה בסך של 10,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובעת הם יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם (ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997)). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצויים בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה. הדברים מקבלים משנה תוקף כיום כשהתובעת גרה עם חבר ועליו מוטלות מטלות נוספות כתוצאה מנכותה. אי לכך, סבורני כי לאור נכותה הרפואית, ולטיב פציעתה, יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי, סביר והוגן בגין ראש נזק זה, שאני מעריך את שוויו בסך 20,000 ₪ . כאב וסבל מטרת הפיצוי היא להעמיד את הניזוק במצב שבו היה לולא מעשה הנזיקין, במידת האפשר אך את גלגל הזמן לא ניתן להשיב לאחור (א' " : דין הנזיקין המצוי והרצוי"). שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה אינו קבוע מראש ואינו מוגבל אלא נתון לנסיבותיו של כל מקרה ולמאפייניו של הניזוק האינדיווידואלי (" 357/80 נעים נ' ברדה). קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא, בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (" 6978/96 עמר (קטינה) נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות). עקרון היסוד בדיני הנזיקין של החזרת המצב לקדמותו חולש גם על ראש נזק זה ועל-כן מחייב פיצוי הולם בגינו. מהו פיצוי הולם זה התביעה שבפנינו הוגשה על יסוד [נוסח חדש] ועל-כן אין מגבלה פורמאלית על שיעור הפיצוי שניתן לפסוק בגין כאב וסבל (כגון סעיף 4(א)(3) ל , תשל"ה 1975- וכן ראו " 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון. על-כן המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיווידואלי ואת השלכותיו עליו. התובעת הייתה קטינה כבת 16 ביום התאונה, ילדה מלאה שמחת חיים אשר רצתה לבלות עם החברות שלה, ונפצעה בצורה קשה. מדובר בנערה שגדלה והיתה לאישה מושכלת עם הרבה חוכמה, והרבה שאיפות בחיים, ובעלת תארים שונים, שמגבלותיה ונכותה אכן פגעו בה וגורמות לה לתחושת מגבלות שונות שיפריעו לה לכל חייה, ולכן יש לפסוק פיצוי ממשי בגין ראש נזק זה ואין להסתפק בסך 20,000 ₪ כטענת צד ג'. עם זאת, אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת המלומד לפיה יש לפסוק פי - 3, פי - 4 או פי - 5 מהקבוע בחוק הפלת"ד (סיכומי ב"כ התובעת בעמ' 49 שורות 19-20 לפרוטוקול). לא מצאתי פסיקה מחייבת התומכת בטענה זו. אי לכך, ובהתחשב בכל נסיבות התיק הנ"ל, הנני קובע שבגין ראש נזק זה תפצה הנתבעת את התובעת בסך של 50,000 ₪ . שקלתי האם יש מקום להוסיף לסכום זה גם עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתמשכות ההליכים בתיק זה, הסחבת ועינוי הדין שנגרם לה כתוצאה מהעברת התיק בין ערכאות שונות, מותבים שונים כפי שהדבר פורט לעיל. בסופו של יום לא מצאתי שהאשמה העיקרית בעניין זה מוטלת על הנתבעת או צד ג'. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את הודעת צד ג' ומחייב את צד ג' לשלם לנתבעת כל סכום שתחוייב בתיק זה כלפי התובעת ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות משפט. כמו כן הנני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת לפי הפירוט שלהלן: פגיעה בכושר ההשתכרות: 180,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה: 10,000 ₪ עזרת צד ג': 20,000 ₪ כאב וסבל: 50,000 ₪ סה"כ פיצוי: 260,000 ש"ח כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט של התובעת ובשכ"ט עו"ד בגובה 23.5%.טרמפולינהרגלייםשבר