העברת זכות הבלעדיות על מתן שירותי מוסיקה לצד שלישי הובאה בפני בקשת התובעים למתן סעד זמני במסגרתו ייאסר על המשיבים לעשות כל פעולה העומדת בסתירה להסכם שנחתם בין המשיבים 1-3, לבין המבקשים, ובכלל זה העברת זכות הבלעדיות על מתן שירותי מוסיקה, הגברה, תאורה, וידאו ואטרקציות (להלן: "השירותים"), לצד שלישי כלשהו. עוד התבקש סעד המונע פינויים של המבקשים מאולם האירועים בו נתנו על ידם השירותים במושב גאליה הידוע בשם : "אורו מושב גאליה אירועים" (להלן: "האולם"). במסגרת הבקשה נטען כי המבקשים והמשיבים 1-3 חתמו ביום 3.11.11 על הסכם במסגרתו נתנה למבקשים זכות בלעדית לשווק את השירותים לתקופה כוללת של עשר שנים ואשר כנגדה שולם על ידי המבקשים סך כולל של 400,000 ₪ (להלן: "ההסכם"). ההסכם צורף כנספח 1 לבקשה. בעבור שלוש שנים ממועד ההתקשרות בין הצדדים, מצאו המשיבים 1-3, לפנות למבקשים בדרישה לפינוי האולם, והפסקת מתן השירותים, תוך הצגת מצג שווא, על פיו בעלי הנכס חב' דור אלון אנרגיה בישראל 1988 בע"מ (להלן: "המשכיר"), הודיעו על סיום ההתקשרות עם המשיבים, תוך דרישה לפינוי. הוסיפו המבקשים וטענו כי הסיבה הממשית להצגת הדרישה לפינוי נבעה ממכירת זכויותיהם של המשיבים 1-3 למשיבה 4, לרבות מתן האפשרות למשיבה 4 לספק בעצמה את השירותים כמפורט בהסכם, ועל אף התחייבות מפורשת שלא להסב או להמחות או להעביר את זכויותיהם על פי ההסכם לצד ג' כלשהו, אלא כנגד הסכמה. במקביל להגשתה של הבקשה לסעד זמני, הוגש על ידי המבקשים כתב תביעה במסגרתו עתרו למתן סעד הצהרתי ביחס להסכם, אכיפתו וצו מניעה קבוע כנגד התקשרותם של המשיבים 1-3 עם צד שלישי כלשהו, באופן הנוגע את הוראות ההסכם עמם. במסגרת תגובתם לבקשה טענו המשיבים 1-3, כי הבקשה לסעד זמני הוגשה תוך שיהוי מהותי, וכאשר כל מטרתה הפעלת לחץ נוסף על המשיבים או מי מהם, למכור את הפעילות של המשיבה 1 לידיהם, במחירים אשר הוגדרו על ידם כמחיר "רצפה". לטענת המשיבים 1-3, ההסכם בינם לבין המשיבה 4 נחתם ביום 24.11.14, ורק בעבור שבועיים ממועד משלוח מכתב פינוי מפורש, וזמן רב לאחר שהובהר למבקשים כי מתרקמת עסקה בין המשיבים לבין עצמם. עוד טענו המשיבים 1-3 כי ממילא לא ניתן לאכוף או לכפות המשך ניהולה של מערכת יחסים בין מזמין לקבלן, וכי הנזק שייגרם למשיבים במתן הסעד הזמני הינו רב. מעל כל אלה, טענו המשיבים 1-3 כי המשיבה 4 הודיעה כי אינה נכונה להתקשר עם המבקשים לצורך המשך מתן השירותים על ידם, וכי אין מקום לחייבה לעשות כן. לשיטת המשיבים 1-3 , בנסיבות אלו, מתן הסעד הזמני, יכול ויביא להפרת הסכם, אשר משמעותה נזק כלכלי רב. המשיבה 4 לא הגישה תגובתה קודם למועד הדיון, מקום בו צורפה לבקשה בשלב מאוחר יותר (עקב מחיקת משיבים קודמים והבהרת זהותה רק במסגרת תגובת המשיבים 1-3). עם זאת, במסגרת טיעוניה בפני, הוסיפה משיבה זו וטענה כי עסקינן בהסכם גמור, כאשר הזכויות נרכשו עוד ביום 23.11.14, וקודם מתן הצו. עוד טענה המשיבה 4 כי לא קיימת יריבות כלשהי בינה לבין המבקשים , ומדובר בפועל במחלקות כספית בין המבקשים למשיבים 1-3 בלבד, כאשר מטרת הבקשה הינה ניסיון "לשיפור עמדות". המשיבה 4 ביקשה עוד להפנות את שימת הלב כי נגרמו ונגרמים לה נזקים כספיים מכוח הליך זה. עם הגשת הבקשה ביום 27.11.14, עוד קודם קבלת תגובת המשיבים ועל מנת למנוע העדר הפיכות, מצאתי ליתן בידי המבקשים סעד ארעי, אשר הותנה בהפקדת ערבויות שונות, והתיק נקבע לדיון. בפתח הדיון, נעשה ניסיון להביא את הצדדים לכלל הסכמות המשליכות גם על המשך ניהולו של התיק העיקרי. משלא עלה בידי, למרבית הצער, להביא את הצדדים לכלל הסכמות אלו, אני נדרשת למתן החלטה בבקשה לגופה. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה בטיעוני הצדדים ובמסמכים השונים שהוגשו לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טעמיי להלן. צו מניעה זמני הוא החריג ל"דרך המלך" על פיה יינתן לבעל דין סעד רק לאחר ובכפוף להוכחת כל טענותיו וזכויותיו. בשל כך, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות קודם שיינתן הסעד הזמני, ואף זאת בכפוף להמצאת ערבויות מתאימות אשר יבטיחו, לכל הפחות, את כיסוי נזקי המשיבים כפועל יוצא של מתן אותו סעד. בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, שעניינה סעד זמני נקבע: " (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק ייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או אדם אחר. (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." החלטת בית המשפט לעניין צווי מניעה זמניים היא פרי שיקול דעת שיפוטי. בבואו של בית המשפט לשקול מתן סעד זמני עליו לבחון, בין היתר, מהות הסעד המבוקש, סיכויי הצדדים להוכיח את טענותיהם (קיומה של זכות לכאורית של המבקשים לקבל את הסעדים המבוקשים על ידם) , מאזן הנוחות ,ניקיון כפיים ותום הלב. כל אחד מן השיקולים נבחן בפני עצמו ואולם ההחלטה תהא תולדה של המשקל הסגולי הכולל של כלל הרכיבים, כפי שנבחנו על ידי בית המשפט, בהסתמך על הבקשה כמו גם עדויותיהם וטענותיהם של הצדדים לדיון. סיכויי ההליך אקדים ואבהיר כי בדיקת קיומו של התנאי בדבר סיכויי ההליך, הינה לכאורית בלבד, והיא אינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (בעניין זה ראה גם ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר פ"ד נו(1) 529), וכוחה של החלטה בעניין זה יפה לשאלת הסעד הזמני בלבד. סיכויי ההליך, בתיק זה שבפני, נבחנים במקרה זה בשני מישורים נפרדים: האחד, שאלת הפרתה של התחייבות חוזית כלשהי של המשיבים 1-3 כלפי המבקשים, כמו גם תרומת דרך התנהלותה של המשיבה 4 לעניין זה. האחר, שאלת סיכויי המבקשים כי בסופו של יום, ככל שיוכחו טענותיהם כמפורט בכתב התביעה ביחס להפרת החובות (החוזיות או הנזיקיות), הם יהיו זכאים לקבל את הסעדים המבוקשים על ידם. השאלה המהותית ביותר המונחת להכרעתי הינה אפוא, שאלת הפרת ההסכם על ידי המשיבים. במידה רבה מאוד, תלויה ההכרעה בשאלה זו, בפרשנות שיש ליתן להוראות ההסכם, ומכאן גם להתנהלותם של המשיבים, מקום בו אין חולק כי התקשרו בהסכם עם המשיבה 4. בזהירות המתבקשת, נוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך, ותוך שנתתי דעתי לכך שטרם הוגש כתב הגנה על ידי המשיבים, ניתן לומר כי קיימים סימני שאלה לא מעטים ביחס לפרשנות שביקש כל אחד מן הצדדים לייחס להוראות ההסכם, ואולם דומה כי עיקר סימני השאלה מצויים לעת הזו, במגרשם של המשיבים. בין היתר, ומבלי לגרוע מן הצורך לקרוא את ההסכם כמכלול, כמו גם את כוונת הצדדים מכוחו, מצאתי כי לצורך ההכרעה בתיק זה אדרש ליתן את הדעת לפרשנות, הוראות ה"הואיל" הראשון להסכם (בעלות המשיבים באולם אירועים "אורו"), הוראות סעיפים 2.6 להסכם (סעיף הבלעדיות), סעיף 3.10 להסכם (התחייבות להימנע ממכירת/העברת/המחאת הזכויות על פי ההסכם לצד שלישי שלא בהסכמה), סעיף 5 להסכם (שעניינו תקופת ההסכם בהיקף כולל של עשר שנים). כך לדוגמא, השאלה מה הייתה כוונת הצדדים באיסור הסבת ו/או מחאת הזכויות על פי ההסכם, כמו גם השאלה בדבר המשך היותו של אורו אולם אירועים, הן שאלות מהותיות, הטעונות הכרעה. הגם כי אני סבורה כי הפרשנות הכללית שהוצעה לי על ידי המשיבים במסגרת הדיון, מעוררת חוסר נוחות, לא ניתן ולא נכון יהיה להכריע באלו, והמקום להידרש לסוגיות אלו לגופן, אינו במסגרת הבקשה המקדמית שבפני. שאלת התנהלותה של המשיבה 4, כמו גם תרומתה להפרת ההסכם שבין המבקשים למשיבים 1-3, תלויה במידה רבה בשאלה האם אכן הופר אותו הסכם. אקדים ואציין כי אני ערה לדרישות הוראות סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואולם בעניין זה לא ניתן יהיה להתעלם, בין היתר, מן העובדה כי ההסכם בין המשיבים לבין עצמם, מלמד כי כל הצדדים היו מודעים לקיומו של ההסכם שבין המבקשים לבין המשיבים 1-3. בנוסף לכל אלו, לא ניתן להתעלם מן הצורך לבחון את הסכם השכירות של המשיבים עם המשכיר, משכו, כמו גם שאלת נכונות המשכיר להוסיף ולהתקשר עמם. המשיבים טענו במסגרת הדיון כי הסכם השכירות יפוג ביום 5.1.15. לא הוצגו בעניין זה ראיות, ולא מצאתי לקבל בקשה מאוחרת של המשיבים להציג את ההסכם לעיוני בלבד. נהיר עם זאת, כי לשאלת ההתקשרות החוזית של המשיבים עם המשכיר, כמו גם הטעמים להפסקת אותה התקשרות, יכול ותהא השלכה על ההליך שבפני. על בסיס כל אלה, ניתן לומר כי סיכויי ההליך, ככל שעסקינן בשאלת החבות, הינם מאוזנים, עם נטייה מסוימת, לכיוון המבקשים. עם זאת, הקושי בכל הנוגע לסיכויי ההליך, הוא דווקא זה הנוגע לסעד המבוקש. במסגרת סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1971 נקבע כדלהלן: "הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: (1) החוזה אינו בר ביצוע (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי (3)ביצוע האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט או לשכת הוצאה לפועל; (4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין בפועל, משמעות מתן הסעד הינו אכיפת המשך התקשרות חוזית למתן שירותים בין המבקשים לבין המשיבים, או מי מהם. במסגרת הדיון בפני ביקשו המבקשים לטעון כי אין מדובר במקרה של מתן שירות אישי, כי אם בסוג של מתן רישיון, וכי השירות אינו ניתן למשיבים עצמם כי אם לצדדים שלישיים. לשיטת המבקשים, כל תפקידם של המשיבים מתמצה בהפניית הלקוחות לצורך קבלת השירות, ומכאן שאין צורך בפיקוח וההסכם ניתן לאכיפה בקלות יתרה. מצאתי קושי של ממש בטענות אלו של המבקשים, ואני סבורה כי קיים, וחשוב מכך כי תהא קיימת גם במסגרת התיק העיקרי, משוכה גבוהה אותה יהא על המבקשים לעבור לצורך קבלתו של סעד האכיפה המבוקש. לא ניתן לומר כי תפקידם של המשיבים מתמצה בהפניה בלבד, או כי המבקשים מתנהלים כגוף נפרד מהמשיבים. מדובר באולם אירועים, אותו מפעילים כעת המשיבים 1-3, ואשר אותו תפעיל לכאורה המשיבה 4. המקום בו ניתנים שירותי המבקשים בפועל, הינו מקום שהוא בחזקת המשיבים. השירות שניתן על ידי המבקשים הינו חלק ממארג כולל של שירותים אשר ניתן למזמיני אירוע, והוא ניתן בפועל, בו זמנית. עסקינן, במתן שירות של מזמין-קבלן עצמאי, כפי שננקב בסעיף 6 להסכם שבין הצדדים, אך מדובר גם לכאורה בשירות שהצדדים ביקשו שיינתן על ידי צדדים פרטניים, ומכאן שהוא משליך על שאלת היכולת ליתן סעד של אכיפה. מסעיף 33 לבקשה עולה כי מעשית, התנהלה בשנים האחרונות פעילות הצדדים כך שההזמנות מהמבקשים התקבלו על ידי המשיבים, הם אלו אשר תמחרו את השירותים, גבו את הכספים וכיוצא באלה. הגם שאני ערה לטענת המבקשים כי התנהלות זו מהווה , כשלעצמה, הפרה של ההסכם, העובדה כי הצדדים פעלו בדרך זו במשך זמן כה רב, מלמדת אף היא כי אין מדובר בהתנהלות נפרדת, אלא בחלק בלתי נפרד מפעילות האולם. סוגיית תמלילי השיחות טעונה בירור מעמיק, נוכח טענות הצדדים, זה למשנהו. עם זאת, ולעת הזאת, ניתן ללמוד מתוך אותם תמלילים על מערכת יחסים עכורה בין צדדים. בנסיבות אלו היכולת והצורך לפקח אחר פעילות הצדדים, יכול ותהא מורכבת מאוד. העובדה כי מזמיני אירועים תלויים בקיומו של שיתוף פעולה בין הצדדים, מחזקת מסקנתי בדבר הקושי הקיים בהותרתו של הצו על כנו. ובעניין זה יודגש ויובהר, ככל שיוכיחו המבקשים כי הופרו התחייבויות המשיבים או מי מהם כלפיהם וככל שיוכח כי המשיבה 4 גרמה במעשיה לאותה הפרה, יהיה מקום להוסיף ולבחון את המשמעות המעשית של אלו. עם זאת ולעת הזו, אני נדרשת לשאלה האם בהיבט של סיכויי ההליך בכל הנוגע למתן הסעד האכיפה המבוקש, וביחס לכך, קיימת כאמור משוכה גובהה אותה יש לשקול שעה שאני נדרשת לבקשה לסעד זמני. מאזן הנוחות אני ערה לעובדה כי ההכרעה בבקשה זו, יהא תוכנה אשר יהא, תיצור בפועל שינוי מהותי, בכל הנוגע להמשך ניהולו של הליך זה. מחד, ככל שלא יינתן הסעד הזמני, והמשיבה 4 תחל במתן השירותים למזמיני אירועים, יהא בכך כדי להשליך על היכולת ליתן בידי המבקשים את הסעד הסופי הנקוב בכתב התביעה. כמו כן, המבקשים הציגו בפני רשימת הזמנות ביחס לאירועים אשר עתידים להתקיים בחודשים הקרובים, כאשר נהיר כי צדדים שלישיים מסתמכים על כך. מאידך, במתן הצו יהא בה כדי להביא להפרת הסכם התקשרות אשר נחתם בפועל בין המשיבים 1-3 למשיבה 4 עוד קודם מתן הצו הארעי, ולפני כשבועיים. לא מדובר עוד בהסכם תיאורטי, אלא במעשה שהוא עשוי, לכל הפחות, בחלקו. אני ערה לפער בין טענות המשיבים בעניין זה, כמו גם לפער בין המצגים שהוצגו על ידם במסגרת השיחות שתומללו לבין הודעתה של דור אלון לתיק בית המשפט. עם זאת, ובזהירות המתבקשת אציין כי מדובר בהסכם אשר במסגרתו שולמו כספים, והמשיבים כלכלו את צעדיהם על בסיסו. כך לדוגמא, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מתקיים דין ודברים עם המשכיר עוד מסוף חודש אוקטובר 2014, וכי לכאורה המשיבים או מי מהם פנו לצדדים שלישיים לצורך קידום העברת הפעילות. בכל הנוגע למאזן הנוחות, דומה כי אינו נוטה לכיוונו של מי מן הצדדים, בוודאי שלא באופן מובהק. תום הלב בין שני התנאים שנמנו לעיל, דהיינו סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, מתנהל מערך של "כלים שלובים" ויחסי גומלין. ככל שהזכות לכאורה הינה טובה יותר, יידרש המבקש פחות שמאזן הנוחות ייטה לכיוונו; ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה/סיכויי התביעה נמוכים יותר, כך יהיה על המבקש להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו בצורה חדה יותר. ואולם, לשני תנאים מקדמיים אלו, מצטרף שיקול נוסף, והוא זה הנוגע לתום הלב וניקיון הכפיים. בעניין זה, טען כל אחד מן הצדדים טענות קשות מאוד כלפי משנהו. סעד זמני מעצם טיבו הינו סעד מדיני היושר, כאשר למערכת דיני היושר, כללים משלה. בעניין זה קבע כבוד הנשיא אולשן (כתוארו דאז) בע"א 233/53 טהרני נ' גרינברג פ"ד ט(2) 1283: " צד המחפש עוגן הצלה בעקרונות היושר, עליו להראות כי מצדו נהג לפי הכללים האלה". תום הלב נבחן במקרה זה בשני מישורים נפרדים. האחד הינו המתייחס לדרך התנהלותם של הצדדים, זה כלפי משנהו, קודם הגשתה של בקשה זו; האחר, הינו זה המתייחס למועד הגשת הבקשה; אני ערה לטענות המשיבים באשר לאמצעים השונים אשר ננקטו לכאורה על ידי המבקשים, קודם הגשתה של בקשה זו על מנת למנוע פינוים מהאולם, כמו גם להכחשת המבקשים טענות אלו. עסקינן בסוגיה עובדתית, ובטענות סותרות ביחס לכך של הצדדים, וכל זאת שעה בה בעלי הדין עצמם לא נחקרו במסגרת הדיון שבפני. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע מסמרות ביחס לאלו, לעניין הבקשה המונחת בפני, הגם כי שמורות לצדדים טענותיהם, שעה בה אדרש לבחינת הסעדים במסגרת הליך העיקרי. טענו המשיבים בפני כי שעה שהמבקשים ידעו, כבר בתחילת חודש נובמבר, כי בכוונת המשיבים 1-3 למכור את הזכויות למשיבה 4 ( או לצד שלישי אחר כלשהו), היה עליהם לפנות בבקשה מתאימה מבעוד מועד, ולא להמתין ליום האחרון שקודם מועד הפינוי, תוך הגשתה של בקשה לסעד זמני בערבו של יום חמישי. לשיטת המשיבים מדובר בשיהוי מהותי, כמו גם בהתנהלות אשר יש בה כדי ללמד על חוסר תום לב. אכן, כטענת המשיבים, שיהוי כשלעצמו, יכול ו"יתורגם" להתנהלות העומדת בניגוד לדיני היושר וחובת תום הלב, ועקב כך יכול ותביא כשלעצמה לדחיית הבקשה. בעניין זה, מצאתי כי אכן חל שיהוי מסוים בדרך התנהלות המבקשים, הגם שהוא אינו מהותי. דרישת הפינוי נשלחה ביום 10.11.4, והבקשה לסעד זמני הוגשה ביום 27.11.14. התכתובת בין הצדדים, בעקבות דרישת הפינוי, נושאת תאריכים של עד ליום 16.11.14 בלבד, ונשאלה השאלה, מדוע המתינו המבקשים עשרה ימים נוספים קודם שפנו לבית המשפט, שעה שהם מודעים לעובדה כי בכוונת המשיבים לפעול לפנות אותם כמו גם לעובדה כי הם מודעים למשא ומתן שבין המשיבים 1-3 לבין מי שהוגדר על ידם במסגרת הבקשה המקורית כמשיבים 4-5 (ראה לדוגמא סעיף 41 לבקשה). תהיה זו מקבלת משנה תוקף שעה בה נטען על ידי המבקשים במסגרת הבקשה לסעד זמני כי כבר בחודש מרץ 2014, הודיעו המשיבים 2-3, על רצונם למכור את זכויותיהם באולם. מן העבר השני, אני מוצאת כי בדרך התנהלות המשיבים 1-3, נפלו פגמים לכאוריים, בכל הנוגע לתום הלב, וכי אין מקום להתעלם מאלו. אני ערה לכך כי במסגרת בקשה לסעד זמני נבחן בראש ובראשונה, תום ליבם של המבקשים. עם זאת, עיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון מלמדת כי לתמונה העובדתית הכוללת, הגם לכאורית בשלב זה, ישנה משמעות בבואו של בית המשפט לשקול את שאלת ההצדקה במתן סעד, לרבות סעד זמני. המשיבים 1-3 מצאו לשלוח למבקשים מכתב דרישה לפינוי, באמצעות בא כוחם, ביום 10.11.14 (להלן: "מכתב הפינוי"), ובמסגרתו נרשמו הדברים הבאים : "הנני פונה אליכם בזה בשם חברת אורו מסעדה ואירועים (2010) בע"מ כדלהלן : בימים אלה קוצר תוקף הסכם השכירות שבין מרשתי לבין חברת דור אלון , ביחס למושכר הנמצא בגאליה, ועל מרשתי לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה בו לידי הבעלים, עד ולא יאוחר מיום 1.12.14. הנכם מתבקשים בזה, אפוא להוציא מהמושכר, בסמוך לתאריך הנקוב, את כל הציוד המשמש אתכם לצרכי הגברה ותאורה, על מנת לאפשר החזרת החזקה במושכר, כאשר הוא נקי מכל חפץ ואדם. אודה על היערכותכם לביצוע הנ"ל תוך תיאום מלא עם מרשתי למניעת נזקים ואי נעימות ללקוחות המושכר, ולמניעת טענות ותביעות העלולות לקום בשל כך למי מהצדדים". (מכתב הפינוי צורף כנספח 2 לבקשה לסעד זמני). ואולם, גם מתגובת המשיבים 1-3 וגם נוכח טיעוני הצדדים במסגרת הדיון בפני עלה כי הטעם הממשי לדרישה לפינוי נובע מחתימתו של הסכם למכירת פעילותה של המשיבה 1 למשיבה 4. סוגיה זו אינה נזכרת, ולו ברמז, במסגרת דרישת הפינוי כפי שצוטט לעיל. במסגרת הדיון ביקשו המשיבים 1-3 לטעון כי לא נרשם במסגרת מכתב הפינוי כי העילה לסיום היחסים הינה סיום הסכם השכירות, שכן ידוע היה למבקשים כי העסק נמכר לצד שלישי וממילא אין המשיבים 1-3 חייבים במתן עילות למבקשים ביחס לאותו פינוי. בהמשך ולאחר תום הדיון בבקשה לסעד זמני, עתרו המשיבים כי תינתן להם האפשרות להגיש לעיוני את העתק הסכם השכירות עם המשכיר, אשר יהא בו לשיטתם כדי ללמד על תום תקופת השכירות, בתחילת חודש ינואר 2015. בעניין זה, של מכתב הפינוי , אני מוצאת כדי התנהלות חסרת תום לב, של המשיבים 1-3. כאשר צד להסכם מבקש לסיים התקשרות עם משנהו, ניתן וראוי לצפות כי ייתן בידו את הטעמים לכך. ככל שלא מצא לעשות כן או כי לשיטתו הוא אינו נדרש לכך, ניתן וראוי לצפות כי לכל הפחות , לא ייתן בידי הצד האחר, טעם שאין בינו לבין הסיבה להפסקת פעילותם המשותפת של הצדדים, דבר וחצי דבר. ויודגש, אדם סביר, המעיין במכתב הפינוי, אינו יכול אלא להסיק כי הטעם לדרישה לפינוי הינו קיצור וסיום תקופת השכירות, כמו גם כי היוזם לכך, אינם בהכרח המשיבים 1-3. למעלה מכך, גם לשיטת המשיבים 1-3 עצמם, הנקוב באותה הודעת פינוי, אינו נכון עובדתית. לא מצאתי לקבל את בקשתם המאוחרת של המשיבים 1-3, להעביר לעיוני בלבד, ראיות שלא הוצגו במסגרת הדיון בפני לרבות העתק הסכם השכירות. עם זאת, היו אלו המשיבים עצמם, אשר טענו, כבר במסגרת הדיון, ובמסגרת ההודעה המאוחרת, כי הסכם השכירות מסתיים רק בתחילת חודש ינואר 2015. מכתב הפינוי מאידך, כלל את המועד של יום 1.12.14. איני יודעת אם הסכם השכירות כולל בחובו תקופת אופציה נוספת אם לאו, או האם קיימת הייתה מניעה מצד המשכיר כי המשיבה 1 תמשיך ותשכור את האולם, ככל שהמשיבים 1-3 היו מבקשים לעשות כן. כך או כך, מהודעת המשכיר עצמו, עלה כי הבקשה לקיצור תקופת השכירות, הוגשה ביוזמתם של המשיבים 1-3, עוד בסוף חודש אוקטובר 2014. עוד עלה כי המשכיר והמשיבים, מצויים בהליכים של הידברות לצורך כך, וכי נכון למועד הגשת ההודעה לבית המשפט על ידי המשכיר, ביום 2.12.14, ולאחר המועד שנקבע כמועד אחרון לפינוי על ידי המשיבים במכתבם, המשיבה 1 הינה עדיין השוכרת של המקום. בנסיבות אלו, משלוח המכתב , במועד בו נשלח, ציון המועדים והטעמים הנקובים בו, אינו סביר בעיני, ויש בו כדי להשליך על מהימנות גרסתם של המשיבים, בכללותה. נקודת איזון ההחלטה לקבלתה או דחייתה של בקשה למתן סעד זמני, היא מלאכה עדינה, והיא חייבת להיעשות בזהירות רבה נוכח המשמעויות שיכול ותהיינה לה, כמו גם נוכח ההבנה הבסיסית על פיה התמונה במלואה, טרם נפרסה בפני. משנתתי דעתי לכל אלה, ולא בנקל, מצאתי כי בהינתן סיכויי ההליך ובמיוחד הסעד של האכיפה המבוקש בנסיבותיו של תיק זה, שיקולי מאזן הנוחות שהינם מאוזנים, וסוגיית תום הלב, אין מקום להותיר את הסעד הארעי שניתן על ידי על כנו וכי דין הבקשה להידחות, וזאת בכפוף להנחיות המפורטות להלן: כפועל יוצא, ותוך מתן הדעת לאמור לעיל ניתנות בזאת ההנחיות הבאות: א. נוכח טענת המבקשים כי נכון למועד כתיבתן של שורות אלו, התקשרו עמם מזמיני אירועים שאינם צד להליך שבפני, בהסכם למתן שירותים, אני מוצאת להורות כי המשיבים (כולם) יודיעו באמצעות תצהיר כל אחד מהם חתום ומאומת על ידי עורך דין, כי מודעים לכל הזמנות השירותים של מזמיני האירועים העתידים להתקיים באולם, כי הם נוטלים על עצמם, אישית, להבטיח את מתן כל השירותים אשר הוזמנו מן המבקשים, ביחס לאירועים שטרם הגיע מועדם, וכן כי ישפו את המבקשים בגין כל תביעה או דרישה מצד אותם מזמיני אירוע, ככל שיהיו כאלה. באשר למשיבה 4, יינתן תצהיר הכולל התחייבות אישית של בעלי החברה, לרבות אישור עורך דין כי אכן מדובר בבעלי המניות של החברה. התצהירים יוגשו לא יאוחר מיום 11.12.14. ב. כנגד קבלת תצהירי המשיבים כמפורט בסעיף א' לעיל בתיק בית המשפט, וביום ה- 16.12.14, יפקע הסעד הארעי שניתן על ידי. עד לאותו מועד וכל עוד לא התקבלו התצהירים כמפורט בסעיף א' לעיל, יעמוד הצו הארעי על כנו, וכל הצדדים יפעלו לצורך מימושו כדבעי. ג. נוכח דין ודברים שהתקיים באולם, ועל מנת למנוע הגשתן של בקשות בעניין זה, אני מקדימה וקובעת כי תינתן למבקשים, בתיאום מראש ולא יאוחר מיום 16.12.14, האפשרות ליטול מהאולם את כל ציודם, כאשר לעת הזו, ומבלי לגרוע מטענות הצדדים, יכלול גם את כל ציוד ההגברה במקום. טענות הצדדים באשר לציוד ההגברה, אם וככל שתהיינה כאלה, יידונו במסגרת התיק העיקרי. ד. בהינתן תוכן החלטתי דלעיל, איני מוצאת לעשות צו להוצאות. כנגד קבלת תצהירי המשיבים כמפורט בסעיף א' לעיל, ופקיעת הצו הארעי, יושבו לידי המבקשים הביטחונות אשר הופקדו בקופת בית המשפט. העברת זכויותהסכם בלעדיות