בקשה למתן צו הרחקה ממגרשי הכדורגל בארץ ל-3 שנים עקב קריאות גזעניות

בקשה למתן צו הרחקה ממגרשי הכדורגל בארץ ל-3 שנים עקב קריאות גזעניות כללי: הבקשה, כתב האישום והראיות המקימות חשד סביר 1. מונחת לפניי בקשה למתן צו הרחקה של המשיבים ממגרשי הכדורגל בארץ בהם נערכים משחקי ליגה או אימון של קבוצת מכבי תל אביב בכדורגל, לתקופה של שלוש שנים, בהתאם לסעיפים 17 ו- 18 לחוק איסור אלימות בספורט, תשס"ח - 2008 (להלן: "הבקשה" ו - "חוק איסור אלימות בספורט", בהתאמה). על פי הבקשה, לבית משפט זה (בפני מותב אחר) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה על איסור התבטאות גזענית במהלך אירוע ספורט, עבירה לפי סעיף 15 לחוק איסור אלימות בספורט (להלן: "כתב האישום"). 2. על פי כתב האישום, הרי שביום 10.7.14 התקיים משחק אימון ללא קהל בין קבוצת מכבי תל אביב לבין הפועל פתח תקווה, במגרש הכדורגל בקרית שלום, שבתל אביב. באותו מועד הגיעה למקום קבוצה של אוהדי מכבי, וביניהם המשיבים. הואיל והאוהדים לא הורשו להיכנס למגרש, התמקמו האוהדים על דְיונָה בסמוך למגרש, כך על פי כתב האישום. על פי התביעה, הרי שלאורך כחצי שעה, צעקו האוהדים, ביניהם המשיבים, קריאות גזעניות כלפי שחקן מכבי תל אביב, מהראן ראדי, ובין היתר: "תנו לצה"ל לנצח נזיין את הערבים", "יא ערבי יא מחבל", "ראדי יא בן זונה יא שרמוטה, אין לך מדינה יא מחבל". המשיבים הם חלק מ"קבוצת אוהדים חסרי כל רסן" המכנים עצמם "פנטיקס", כך על פי הבקשה; ניסיונות חוזרים ונשנים של הנהלת מכבי תל אביב לרסן את חברי קבוצה זו - עלו בתוהו. 3. עוד חשוב לציין לצרכי בקשה זו, כי על פי הבקשה, הרי שהמדובר בברנשים שהמשפט הפלילי אינו זר להם, לפחות לשניים מהם. המשיב 1, הוא בעל שתי הרשעות קודמות, האחת בשל תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים, חבלה חמורה וסיוע לחבלה חמורה כשהעבריין מזוין, בגינה נידון למאסר בפועל בן 24 חודשים. עוד קודם לכן, בשנת 2009, הורשע מזרחי בעבירת סמים (טיב העבירות לא פורטו מעבר לכך), הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ועוד. המשיב 3, הורשע אך לאחרונה, ביום 29.4.14, בעבירה של הפרת הוראה חוקית, ובשנת 2013 הורשע בעבירה של תקיפה על ידי שניים או יותר, חבלה כשהעבריין מזוין ופציעה, בגינם נדון לחמישה חודשי מאסר בפועל. המשיב 2, הוא בעל עבר נקי, נכון למועד כתיבת שורות אלה. 4. על פי חומר הראיות שהונח בפניי, לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים אכן קראו לכאורה קריאות גזעניות כלפי ראדי, כמתואר בכתב האישום. לגבי המשיב 1: ב"כ המשיבים הודה בראיות לכאורה ביחס למשיב 1. למען הסר ספק אפוא, המשיב 1 מודה למעשה כי קרא לעברו של השחקן מהראן ראדי - "ראדי יא בן זונה, אין לך מדינה? יא בן אלף" ובנוסף - "יא ערבי יא מחבל". לגבי המשיב 2: ההגנה הודתה למעשה כי אכן הלה צעק לכיוונו של השחקן ראדי - "איך ההריסות בעזה?". לגבי המשיב 3 : כאן ניטשה מחלוקת בין הצדדים, ולמעשה ההגנה יצאה מגדרה, על מנת להראות כי אין ראיה, ולו לכאורה, הקושרת את המשיב 3 לאמירות גזעניות. איני מקבל את גישת ההגנה, הואיל והתביעה הראתה כי בהודעתו מיום 19.8.14 (ת/2), המשיב 3 מזהה עצמו בסרטון, סרטון אשר במסגרתו נראה הנ"ל צועק קריאות גזעניות (ת/3). 5. הגם שדי בכל האמור לעיל, התביעה ביקשה להציג עוד ראיות לכאוריות, שיש בידה, הקושרות את המשיבים להתנהגות פלילית לכאורה, אם גזענית ואם בריונית, הגם שלא באו לידי ביטוי במסגרת כתב האישום שהוגש נגדם. אומר כבר עתה, כפי שיוסבר עוד בהמשך, כי במסגרת בקשה למתן צו הרחקה או הגבלה, אין המדינה כפופה לגדרות כתב האישום. כתב אישום והראיות הצריכות לשם הרשעה בפלילים - לחוד, וצו הגבלה או הרחקה לפי סעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט, ורף הראיות הנמוך הרבה יותר הצריך לשם כך - לחוד. אני מקבל ומניח לצורך בקשה זו, כי המשיב 1 והמשיב 3, אכן חדרו לכר הדשא במסגרת אימון מכבי תל אביב, ביום 24.6.14. השניים לא ממש מכחישים זאת, אך טוענים כי חדירה כאמור לכר הדשא, באמצע אימון הקבוצה, היא "מוזמנת" למעשה, על ידי ההנהלה, על מנת שיהא בכך כדי לדרבן את השחקנים ("במיוחד לפני דרבי", כך אחד המשיבים). למצער, לשיטת ההגנה, ההנהלה עוצמת עין ומשקיפה באהדה על התפרצות כגון דא, מאותו הטעם. הגם שמדובר בטענה שנשמעת מופרכת, שכן לא נראה לי כי קבוצה תרצה ב"פיצוץ" אימונה שלה, הרי שאפילו אקבל את טענת המשיבים - אין בכך ולא כלום: חוק איסור אלימות בספורט אינו מבחין, לענין כניסה אסורה לכר הדשא, אם בוצעה נגד רצון הנהלת קבוצה פלונית, או לפי רצונה. אסור לפרוץ לכר הדשא, נקודה. אף זאת: התביעה הראתה כיצד בתרשומת של שוטר שעיין בפלט שיחות של אחד אלירן קוויט, עולה כי המשיב 3, מתכנן מבעוד מועד לקלל את השחקן ראדי בקללות גזעניות, נוכח המצב הבטחוני (הדבר היה באוגוסט 2014, כאשר ברקע "צוק איתן"). יתר על כן: אף השחקן ראדי עצמו זיהה את המשיב 3, המכונה "סטנלי", כמי שקילל אותו בקללות גזעניות (ת/6). אדגיש בשולי דברים אלו, כי ה"תוספות" לעיל, שהביאה בפניי התביעה, הגם שהן לגיטימיות ורלוונטיות בהחלט לשלב זה ולבקשה מעין זו, גם אם אין להן חלק בכתב האישום, הן מעבר לצורך, ונתתי להן משקל שולי במסגרת החלטתי זו. אני סבור, למען הסר ספק, כי בעת הזאת, כפי שעוד אסביר להלן, די "רק" בקריאות הגזעניות שלגביהן יש לתביעה ראיות יפות ומשמעותיות, כדי לקבל את הבקשה. דיון והכרעה: אין לגזענים מקום באירועי ספורט 6. המדינה מבקשת, בהתאם להוראות סעיפים 17 ו-18 לחוק איסור אלימות בספורט, להרחיק המשיבים ממגרשי הכדורגל בהם משחקת קבוצת מכבי תל אביב, למשך שלוש שנים. סעיף 17 לחוק קובע כך: "לבקשת תובע, רשאי בית המשפט לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה כאמור בסעיף 18, אם ראה כי התקיים אחד מאלה: (1) האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט; (2) התנהגותו של האדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית.". (ההדגשה לעיל ובכל ציטוט בהמשך - שלי, ש.ב.). סעיף 18 מבהיר מה הוא אותו צו הרחקה או הגבלה שרשאי בית המשפט להוציא תחת ידיו, בזו הלשון: "(א) בית משפט רשאי לתת צווים (בחוק זה - צו הרחקה או הגבלה), כמפורט להלן: (1) צו האוסר על אדם לעשות את אלה, כולם או מקצתם: (א) להיכנס למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, באירוע ספורט מסוים; (ב) להיכנס למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים; (ג) להימצא בתחום מרחק מסוים שייקבע ממקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לעניין אירוע ספורט מסוים או בתקופה שלגביה ניתן צו לפי פסקת משנה (ב); (2) צו הקובע הגבלות או תנאים - (א) לכניסתו של אדם לאירוע ספורט מסוים; (ב) לכניסתו של אדם לאירוע ספורט לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים; (ג) להימצאותו של אדם במקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים. (ב) ניתן צו הרחקה או הגבלה לפי סעיף קטן (א), יתייצב האדם שלגביו ניתן הצו בתחנת משטרה כשעה לפני פתיחת אירוע הספורט או אירועי הספורט שלגביהם ניתן הצו, וישהה בה עד שעה לאחר סיומם, הכל כפי שיקבע בית המשפט, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת, מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו, בהתחשב, בין השאר, בתקופת שנקבעה בצו הרחקה או הגבלה. (ג) צו הרחקה או הגבלה יכול שיכיל גם דרישה לערובה לקיומו, הוראות להתנהגות נאותה באירועי ספורט בעתיד והוראות בדבר סידורים מיוחדים הנדרשים להבטחת קיומו של הצו. (ד) בצו יפורטו תנאי הערובה כאמור בסעיף קטן (ג), לרבות תקופת תוקפה שלא תעלה על שנה נוספת שתחילתה אחרי מועד מתן הצו, וכן הוראות לחילוטה. (ה) בית המשפט רשאי, מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו, להאריך את תקופת תוקפה של ערובה כאמור בסעיף קטן (ד), לתקופה שלא תעלה על שנה מיום שיפוג תוקפה של הערובה." 7. כבר בתחילת הדברים, מן הראוי לעמוד על טעות שנפלה, לדעתי, בבקשה ובכתב האישום. הבקשה מכנה את המשיבים, משום מה, כ"אוהדי" קבוצת מכבי תל אביב. ואולם, הבקשה עצמה מתארת, באותה הנשימה, כיצד המועדון עצמו, מכבי תל אביב, יצא מגדרו בניסיון להפסיק את פעילותם הפלילית לכאורה של ה"פנטיקס", ביניהם המשיבים כאן, כאשר ניכר במועדון כי היה מוותר - בנקל, וללא הנד עפעף - על "אהדתם" של המשיבים הללו. יתר על כן, ואולי זה העיקר: לקרוא לפעילות של המשיבים כאן "אהדה" - הוא אבסורד, פשוט כך. מילון אבן שושן (המילון החדש בחמישה כרכים), מהדורת 1998, מגדיר "אוהד" כך: "ידיד, מתייחס בחיבה". היכן היא הידידות? איֵה היא החיבה? מה לקריאות גזעניות, בוטות, גסות ואלימות כפי שקראו המשיבים כלפי מהראן ראדי, שחקן מכבי תל אביב, שכל "חטאו" מסתכם בהיותו ערבי, ולידידות או לחיבה? המשיבים, בהתנהגותם כמתואר בבקשה, יכולים לזכות בשמות תואר רבים, למשל - גזענים, מסיתים לאלימות, אנשי ריב ומדון (והכל לכאורה, כמובן), אולם דבר אחד ברור ונהיר: אוהדים - הם לא; לא אוהדים של מכבי תל אביב, לא אוהדים של ספורט, ובוודאי לא אוהדים של האידיאל הנשגב העומד לא רק בבסיסה של מדינה דמוקרטית, אלא גם של הספורט, הלוא הוא עקרון השוויון. 8. בדמוקרטיה, וכך בדיוק גם על כר הדשא, אין מבדילים בין יהודי לערבי או לנוצרי. על החומרה הנודעת והמיוחסת לקריאות גזעניות כפי שקראו המשיבים אפנה לקביעותיו של כבוד השופט אדמונד לוי ז"ל, במסגרת רע"פ 1252/06 שמואל טחן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), כדלקמן: "הקריאה 'מוות לערבים', שלמגינת הלב הפכה חיזיון נפרץ במקומותינו, ובכלל זה במשחקי כדורגל בהם דומה, לעיתים, כי הותר כל רסן מצדם של מי שמתיימרים להיות חובבי ספורט, היא ביטוי לרוח גזענית רעה ומסוכנת, אשר יש לגנותה בכל פה ולעוקרה מן השורש. יש להצר על כי צעדים ממשיים למניעתה של תופעה פסולה זו טרם ננקטו במידה המאפשרת את מיגורה". קביעות בית המשפט העליון בפרשת טחן לא נותרו בחלל הריק; המחוקק הרים את הכפפה, נרתם למלחמה באלימות ובגזענות הפושה בספורט, ובשנת 2008, כאמור, נחקק החוק שעל בסיסו דנים אנו בבקשה זו היום, הלוא הוא חוק איסור אלימות בספורט. 9. נראה איפוא, כי על פני הדברים מילאה הרשות המחוקקת את תפקידה, בכל הקשור במלחמה באלימות ובגזענות, המאיימות להרקיב את הספורט הישראלי, בדגש על ענף הכדורגל. המחוקק נתן כלי פלילי ומניעתי, רב-עוצמה, ביד הרשות המבצעת, וּשְלחה אל הקרב. דומה, כי הרשות השופטת, בדרכה הזהירה, קל וחומר כאשר מדובר ביישומו של חוק חדש יחסית, וכאשר היא מענישה, באופן ראשוני, בגין מעשים שעד לאחרונה לא נחשבו כפליליים - טרם הכבידה ידה על עברייני או "סתם" גזעני-הספורט (קרי, גם כאלה שלא הוגש נגדם כתב אישום או שטרם הורשעו בדין). די אם אזכיר, לענין זה, את עמ"י (י-ם) 32208-02-13 בענין פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5.3.13), שם דן בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של קטין, "אוהד" בית"ר ירושלים, שהורחק ממגרשי הכדורגל, כולל מגרש האימונים של בית"ר ירושלים, למשך תקופה של כמעט שתי עונות כדורגל. לציין, כי אותו פלוני, היה קטין, אשר בין היתר היה שותף לקריאות גזעניות. במסגרת פרשת פלוני, קָבל בית המשפט המחוזי בירושלים, בתחילת החלטתו, על כך כי הצדדים לא הגיעו לבית המשפט מצוידים בפסיקה או באסמכתאות משפטיות, ועל כן, בהמשך, צלל בית המשפט בעצמו אל מעמקי המאגרים המשפטיים, ושב משם כשברשתו שלל של פסיקה הנוהגת ביחס להרחקתם של "אוהדים" ממגרשי הספורט. בית המשפט המחוזי סקר אפוא שבעה מקרים, וסיכם כך: "תמונת המצב מעידה כי פרט למקרה חריג אחד של קבוצת כדורסל, בו נקבע הרחקה לשתי עונות, ברוב פסקי הדין מדובר על תקופות קצרות של חודשים, או שנה אחת". (שם, סעיף 33 להחלטה). בית המשפט המחוזי בירושלים קיבֵּל אפוא את עררו של אותו פלוני, וקיצר את תקופת ההרחקה של הקטין פלוני מן המגרשים למשך עונה אחת, כאשר הוא קובע כי - "אם יוגש כתב אישום נגד העורר, רשאית המדינה להגיש בקשה, בין על פי חוק איסור אלימות בספורט, ובין על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, ובית המשפט לאחר שמיעת שני הצדדים, ישקול, על פי מידת האיזון הדרושה, האם להענות לבקשות המדינה בדבר הרחקת העורר מאותם מקומות שיפורטו בבקשה שתוגש, אם תוגש". 10. אינני רואה עין בעין עם הגישה דלעיל, הקושרת, ולו מכללא, בין הגשת כתב אישום או הרשעה, לבין הרחקת (או המשך הרחקת) גזען או בריון ממגרשי הספורט. חוק איסור אלימות בספורט אינו דורש כלל הגשתו של כתב אישום נגד פלוני, בכדי להרחיקו, אותו ואת הארס הגזעני שהוא מפיץ, מפעילות ספורטיבית. בהחלט ניתן, ואולי אף ראוי, להגיש כתבי אישום נגד גזענים המביאים את רעליהם דווקא לאירוע ספורט, אבל - וכאן הבשורה של החוק - חוק איסור אלימות בספורט אינו מחייב זאת ואינו מתנה זאת, במסגרת המאמץ לנכש העשבים השוטים מכר הדשא הירוק. 11. לא זו אף זאת: גם השוואת סעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט, הדן ב"בקשה למתן צו הרחקה או הגבלה", להוראת סעיף 19 לו, שכותרתו "הרחקה או הגבלה לאחר הרשעה", מביאך לאותה המסקנה. סעיף 17 אינו מחייב הרשעה (או אפילו הגשת כתב אישום, כאמור), על מנת לשקול מתן צו הרחקה או הגבלה עד שלוש שנים, אולם לאחר הרשעה בדין - כבר חייב בית המשפט ליתן צו כאמור, כאשר הרף עולה עד כדי חמש שנות הרחקה או הגבלה. החוק מלמד, אם כן, כי המחוקק נתן דעתו לאפשרות למתן צו ללא כתב אישום או הרשעה - אז רשאי בית המשפט לתיתו, ועד תקופה בת שלוש שנים; ואילו - לאחר הרשעה, חייב בית המשפט לתיתו, ועד חמש שנים. המחוקק ביצע כבר, איפוא, את האיזון בין האינטרס של הפרט לנכוח באירועי ספורט, לבין הוויתור על העונג שבנוכחותו, אם הוא בריון אלים או גזען. ההבדל בין השיקולים והאיזונים השונים, מצוי כבר בתוככי החוק עצמו, אשר מבדיל ומבחין בין הליך שכתב אישום לצידו, לבין הליך קצר יותר, מהיר, חד ויעיל, של הרחקת והגבלת בריונים וגזענים, אף בלא כתב אישום, או לעניינו - במקרה בו טרם הוגש ו/או טרם החל בירור כתב האישום. 12. עוד על היעדר הצורך בכתב אישום על מנת לפעול להרחקה ארוכה ואפקטיבית של גזענים ובריונים ממגרשי הספורט, ניתן ללמוד מן ההשוואה להוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, אשר מתנה מעצרו של נאשם פלוני, או הגבלת חירותו בדרך אחרת (מעצר בית או אף הרחקה מפלוני או ממקום פלוני) - בהגשת כתב אישום, כך ברחל בתך הקטנה, ברישא להוראה. שונים הם פני הדברים במקרה דנא, ואף עמד על כך בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט הנדל, במסגרת בש"פ 1869/13 בן אברהם נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 18.4.13); מפאת חשיבות הדבר לענייננו, אביא בהרחבה מדבריו, להלן: "... לדאבוננו, בתקופה האחרונה מקבלות משמעות חדשה ושלילית מילותיו של המשורר "גם כשהלך לכדורגל, הוא לא חיפש לו רק ניצחון"(משירו של עלי מוהר ז"ל - "אמרו לו"). יש הבוחרים לבטא את קשת הרגשות שמעורר משחק הכדורגל בביטויים של אלימות פיזית ומילולית על רקע גזעני. ישנן קבוצות אוהדים ה"מאחלות" שואה לאוהדי היריבה, שמנגד מגדפים בכינויי "מחבל" שחקן יריב ממוצא ערבי. יש השרים בגנות בעלים של קבוצה ששלח יד בנפשו, וישנם אוהדים מסויימים הדורשים כי קבוצתם תישאר "טהורה" לעד - לאמור - ללא שחקנים מוסלמים. לא למותר לציין כי אלימות מילולית סופה באלימות פיזית (או לכל הפחות, נוצר חשד להגעה ליעד הבא), וזאת במיוחד כשמקור השנאה הוא על רקע גזעני-לאומני. ... 6. כתגובת נגד לתופעת האלימות בספורט הוקמה ועדה פרלמנטרית לחקר העניין, שהמלצותיה מצאו ביטויין בדברי חקיקה שונים, כשהחשוב לענייננו הוא חוק איסור אלימות בספורט. כפי שצוין בדברי ההסבר לחוק: 'לשם התמודדות עם תופעה קשה זו, מוצע בהצעת החוק המתפרסמת בזה לקבוע בחוק נפרד הוראות לטיפול בנושא האלימות בספורט, הלקוחות מחוק הבטיחות [חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1962], בהרחבת תחולתן לכלל ענפי הספורט, וכן לקבוע הוראות נוספות, שתכליתן הגברת האכיפה וסיוע במיגור התופעה האמורה'. אחד הכלים שניתן בחוק קבוע בסעיפים 17-18 וענייננו בהרחקת אוהדים הנוקטים באלימות ובגזענות מהמגרשים. כפי שקובע סעיף 17 לחוק, ניתן להוציא צו הרחקה ממגרשי הספורט לפלוני ... צא וראה, עניינו של סעיף 17 אינו רק בהרחקת מי שהתנהג באלימות בפועל, כי אם גם במניעת אפשרות להתנהגות אלימה על ידי מי שמעשיו נותנים בסיס סביר לחשש כי הוא עלול לעשות כן בעתיד. ... 7. מנגנון ההרחקה הקבוע בחוק איסור אלימות בספורט יש בו משום פגיעה בָּפּרַט שנגדו ניתן צו הרחקה. אך יש לזכור את המיקום החוקי בו אנו מצויים. חוק איסור אלימות בספורט הינו חוק ספציפי שנוצר כדי לעקור את העשבים השוטים בשדה הספורט. על אף שמנגנון ההרחקה פוגע בפרט פגיעה שאינה מבוטלת, החוק מכיל בתוכו איזונים ומנגנוני ביקורת שיש בהם כדי לשמור על זכותו של הפרט המורחק. מבלי לקבוע מסמרות, נדמה שתקופת ההרחקה המקסימאלית של שלוש שנים הינה מידתית בהקשר החקיקתי. ... במובן זה, סבורני כי תקופת ההרחקה שנקבעה בצו הינה מידתית, ואין היא חורגת מאמת המידה הראויה בהקשר דנא. מוטב יהא כי המבקש, צעיר יליד 1989, יידע לתעל את רגשותיו במסלול החיובי שבאהדת הספורט, וכך ייצא נשכר הוא, קבוצתו האהודה, וציבור חובבי הספורט. ואולם, ייבחר במסלול אחר, עשוי לאבד את "זכותו" להיות חלק מהאירוע בתור צופה. בראייה זו אין מדובר בעונש אלא בתוצאה מחויבת כדי לאפשר לאחרים להנות מהספורט.". 13. עינינו הרואות, שוב: הרחקה מן המגרש איננה תלויה בהגשת כתב אישום, או לענייננו - בהרשעה. על כן - גם מטעם זה - הרחקה איננה עונש, לפחות לא במובן הפלילי הקלאסי. מדובר בצעד מניעתי, המבקש להקדים תרופה למכה, ולאפשר קיום תחרויות ספורט בלא אלימות או גזענות ברקע, תופעות המעכירות ומאפילות על האירוע, עד שהן לעתים פוגעות בעצם קיומו, או למצער - בערך הספורטיבי שלו. המחוקק סבר, כך יש לקרוא את הוראות החוק, כי הזכות לבקר במגרשי כדורגל, או באירועי ספורט, איננה זכות יסוד עילאית, או שלפחות, כי היא זכות הנסוגה מפני ערכי יסוד של שוויון ומניעת אלימות; אם אתה גזען - מקומך לא באירוע ספורט. אם אתה אלים - לא יהא חלקך ביציע. זה הוא דבר המחוקק. 14. מעל לשנה חלפה מאז סקירתו הנוּגָה של כבוד השופט הנדל את המאורעות האלימים והגזעניים שידענו בספורט, בעת האחרונה, כאמור ברישא לציטוט דלעיל מפרשת בן אברהם, ולא יהא זה מרחיק לכת לומר, כי המצב לא השתפר, אלא שההפך הוא הנכון (ראו, רק לדוגמא, את אירועי המשחק אמש, בין סכנין לבין בית"ר ירושלים, על מאות המאבטחים והשוטרים שנדרשו לשם קיומו). 15. בָּשלה איפוא השעה. את המעוות, עליו עמד כבוד השופט אדמונד לוי ז"ל - יש לתקן, ואת הקריאות השכיחות כבר של "מוות לערבים", ואחיותיהן מעוררות הקבס, במגרשי הכדורגל - יש למגר. אם להשתמש ברוח הספורטיבית השורה מעל לחוק, הרי שתם שלב ה"חימום" של הרשות השופטת. הרי הכל יודעים: כאשר המצב על המגרש קשה, יש לבצע חילוף או שינוי. הגיע הזמן שבית המשפט יסיר מעליו את האימונית, "יעלה" אל המגרש, ויסייע - באמצעות החוק הייעודי - בנצחון הספורט, השוויון ואי-האלימות על האלימות, הגזענות והבערות, ערכים המגולמים כולם בביטוי הנשגב Fair-Play. 16. ב"כ המשיבים טען בפניי, כי בקשת המדינה להרחיק המשיבים ממגרשי הכדורגל למשך שלוש שנים - אינה מידתית, מרחיקת לכת. הסנגור המלומד הפנה לפסיקה, וניכר המאמץ שהשקיע בכך, אולם אין בידי לאמץ או ללכת בתלם בו הלכו בתי משפט אחרים, כפי הפסיקה שהציגה ההגנה. לא הלכתי שבי אחר הפסיקה שהציג בפניי הסנגור המלומד, בכל הכבוד, ודווקא דברים שנאמרו לאחרונה ממש, ביום 13.11.14, מפי כבוד סגן הנשיאה, כבוד השופט ד"ר עודד מודריק, בענין חיים דבורה (עמ"ת 22035-11-14) מדברים אלי ומדריכים אותי, כדלקמן: "... מה שמתחולל במגרשי הכדורגל בעיקר, הוא תופעה חמורה ביותר שיש לה השלכות על תופעת האלימות ההולכת ומתגברת במדינה כולה. משחקי הספורט הללו נועדו לשם ספורט, יש בהם גם רכיב של הצגה להנאת האוהדים. אין הם מיועדים ל"מלחמה", לשליחת יד איש ברעהו (אם אפשר בכלל לדבר על רעות). מי שנתן ידו להתנהגות פרועה ואלימה, צריך להרחיק אותו ממגרשי הספורט לפרק זמן משמעותי. רק כך יבינו הבריונים שמקומם איננו במגרשי הספורט. רק כך יוכלו אוהדים של אמת ליהנות בתנאים נורמליים במשחקי הספורט". לציין, כי הדברים נאמרו במסגרת בקשה להרחקתו של אותו דבורה מהמגרשים, מי שירד לכר הדשא במסגרת הדרבי האחרון, בלא או בטרם הוגש נגדו כתב אישום, וכבוד השופט ד"ר מודריק אישר הרחקתו למשך עונה שלמה. המחוקק הביע את סלידתו המובהקת מאמירה גזענית במהלך אירוע ספורט, סלידה "כפולה" מזו הנקשרת ב"סתם" ירידה אל כר הדשא (כך, לפי העונש), מבלי להקל ראש אף בכך, כהוא זה. המחוקק נתן בידי בית המשפט כלי רב עוצמה, במסגרתו ניתן להרחיק גזענים ובריונים אלימים ממגרשי הכדורגל - בכלל, מה להם ולכר הדשא? - וזאת לתקופה של עד שלוש שנים, אף בלא הגשת כתב אישום, או עוד לפני הגשת כתב אישום, או לאחר הגשתו - וטרם הרשעה (ככל שכך יוכרע). לשם כך, קבע המחוקק, כי די בחשד סביר שאדם עבר עבירה הקשורה בספורט, או שקיים בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהל בעתיד באופן אלים או להתבטא התבטאות גזענית - כדי להרחיקו עד כדי שלוש שנים מאותם מגרשים ואירועי ספורט. "חשד סביר" או "בסיס סביר לחשש", כאמור בהוראת סעיף 17 לחוק - זאת יֵדע כל משפטן, מהווה דרגת הוכחה מינימאלית. המחוקק ביקש איפוא, שלא לסרבל או להקשות על פְּלִיית גזענים ובריונים מן המגרשים. 17. התביעה ביקשה הרחקת המשיבים ממשחקי מכבי תל אביב, בלבד; מדוע? האם גזענותם של המשיבים מוגבלת כלפי ערבים שחקני מכבי תל אביב בלבד? הנוהגים הם כבוד ודרך ארץ בערבי המשחק, למשל, בקבוצה אחרת, או בנבחרת ישראל? מסופקני. איני רואה סיבה - ואני מניח כי כך גם התביעה - מדוע יתאפשר למשיבים לצעוק צעקותיהם הגזעניות והמעליבות נגד שחקנים ערבים בקבוצות אחרות. בהתאם, אני סבור כי יש להרחיק המשיבים ממשחקי כדורגל באשר הם, ולא רק ביחס למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב. 18. סוף דבר, לאחר שקראתי הבקשה, שמעתי את הצדדים, עיינתי בחומר הראיות, מצאתי כי בהחלט קיים בסיס סביר לחשש כי המשיבים עלולים להתבטא באורח גזעני, אף לנהוג באלימות (כאילו שגזענות כשלעצמה איננה אלימות), וראיתי לנגד עיניי את השפל האלים והגזעני אליו הגיע הכדורגל הישראלי, אני מקבל את בקשתה של המדינה, ומורה כדלקמן: א. אני אוסר על המשיבים 1 ו - 3, בעלי העבר הפלילי האלים, להיכנס או להתקרב כדי 300 מטרים למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב או של כל קבוצה אחרת בליגת העל, ובשתי הליגות שמתחתיה, למשך 30 חודשים מהיום. ב. אני אוסר על המשיב 2, הנעדר עבר פלילי לעת עתה, להיכנס או להתקרב כדי 300 מטרים למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב או של כל קבוצה אחרת בליגת העל, ובשתי הליגות שמתחתיה, למשך 15 חודשים מהיום. ג. למען הסר ספק: משחק כדורגל לצורך צו ההרחקה, הוא כל משחק כדורגל: רשמי, ליגה או גביע, משחק אימון (עם כדור או בלעדיו) או ידידות, וכאמור - לרבות משחקיה של נבחרת, מנערים ועד בוגרים. הצו ניתן כאמור, גם בשים לב לכך כי הקריאות הגזעניות שהשמיעו המשיבים הושמעו אגב משחק אימון. ד. המשיבים יתייצבו מהיום בתחנת משטרה אשר תקבע על ידי המבקשת, כשעה לפני פתיחת כל תחרות כדורגל רשמית של מכבי תל אביב או של הנבחרת הבוגרת, שם ישהו עד שעה לאחר תום המשחק, אז ישחררם היומנאי. כך יעשו המשיבים ביחס לכל אורך תקופת הצו, אולם - 1. אם המשיבים 1 ו - 3 יתמידו ויעמדו בהוראות הצו ויתייצבו בתחנת המשטרה לאורך שנה תמימה, ללא הפרה - אזי יופטרו מהתייצבות כאמור למשך התקופה הנותרת. 2. אם המשיב 2 יתמיד ויעמוד בהוראות הצו ויתייצב בתחנת המשטרה לאורך 7 חודשים תמימים, ללא הפרה - אזי יופטר מהתייצבות כאמור למשך התקופה הנותרת. למען הסר ספק: הפטור המותנה בגין התייצבות כאמור לעיל - הוא אך ורק מההתייצבות בתחנה, וצו ההרחקה ימשיך לעמוד, עד תום התקופה. ה. איני מחייב את המשיבים להתייצב בתחנת משטרה גם בכל משחק אימון, כאמור, חרף זירת הפשע הלכאורי, שכן הדבר עלול לפגוע באורח חייהם ו/או בעבודתם יתר על המידה; אולם, ניתן בזה צו האוסר על המשיבים להתקרב לאימוני קבוצת מכבי תל אביב, מרחק של 500 מטרים לפחות, וזאת - למשך 30 חודשים, כך ביחס לכל השלושה, ללא הבדל ביניהם. ו. המשיבים יחתמו על התחייבות שלא להפר הצו האמור, בסך של 12,000 ₪, כל אחד; יסרבו לחתום על ההתחייבות - ייאסרו למשך שבוע ימים, כאשר אי-החתימה אינה מבטלת כמובן את תוקף הצו. 19. מאליו מובן כי אין בצו דנא כדי לכבול או לקשור את המותב העיקרי בהפעלת שיקול דעתו לעת עונש, אם אכן יורשעו הנאשמים בדין; פשיטא שאין הרי שופט שלפניו נפרשות נסיבות האירוע, נסיבות אישיות של נאשמים (בתסקיר?), לעת עונש, כשיקול דעתו של השופט הדן בצו מונע. למותר לציין עוד, כי מילוי הוראות הצו דנא באופן דקדקני עשוי לפעול לטובת המשיבים, או למצער - להביא לאי-החמרה עימם. זכות ערר כחוק. כדורגלדיני ספורטקרקעותצו הרחקהצווים