צו זמני שיאסור על שוכרת לעשות שימוש באולם האירועים שהושכר לה עד למתן פסק הדין, במסגרת תביעה של המשכירה לתשלום דמי השכירות שלא שולמו, בשעה שעומדת ותלויה תביעה נוספת של המשכירה לפינוי המושכר? רקע 2. המחלוקת העומדת בבסיס בקשה זו נסובה על שימוש באולם אירועים הבנוי בקומה שניה של מבנה בן שתי קומות, הנמצא בחלקה 119 בגוש 19269 בסחנין. החוכרת לדורות של חלקה זו הינה המבקשת (להלן: חברת אבו-יונס), אשר מוחמד אבו-יונס (להלן: מוחמד) הינו בעליה, ובנו עבד (להלן: עבד) הינו המנכ"ל שלה. בטרם נבנתה הקומה השניה, נכרת הסכם בין חברת אבו-יונס לבין המשיבה מס' 1 (להלן: חברת אולמי אירועים), אשר המשיב מס' 2 (להלן: ג'מאל) הינו הבעלים שלה. ההסכם, שעסק בבניית הקומה השניה והפעלתה כאולם אירועים על-ידי חברת אולמי אירועים, נכרת בעל-פה בין המורשים של שתי החברות, עבד ומוחמד מצד אחד וג'מאל מצד שני, שהינם קרובי משפחה (מאחר ומוחמד הינו חמו של ג'מאל). בחלוף הזמן, משנבנה אולם האירועים בקומה השניה והחל מחודש אפריל 2014 החלה חברת אולמי אירועים להפעילו, התגלעו חילוקי דעות באשר לתוכנו של ההסכם. כתב התביעה 3. חברת אבו-יונס הגישה ביום 13.9.2014 תביעה לתשלום דמי שכירות לתקופה בת שמונה חודשים, מפברואר ועד ספטמבר 2014, בסך 400,000 ₪, נגד חברת אולמי אירועים ונגד ג'מאל. בכתב התביעה נטען כי חברת אבו-יונס השכירה לחברת אולמי אירועים למשך חמש שנים את אולם האירועים בקומה השניה, בכפוף לשורת התחייבויות של חברת אולמי אירועים, וביניהן: קבלת היתר בניה ו"טופס 4" לקומה השניה, המצאת רישיון עסק ופוליסת ביטוח להפעלת עסק, ביצוע תשלומים שוטפים (ארנונה, חשמל ומים), העמדת בטוחות וערבויות ותשלום דמי שכירות חודשיים בסך 50,000 ₪. עוד נטען כי מאחר וחברת אולמי אירועים לא קיימה את התחייבויותיה על-פי הסכם השכירות, השתמשה באולם האירועים החל מחודש פברואר 2014 על אף שלא הוצא רישיון בניה ו"טופס 4", ולא שילמה דמי שכירות, ביטלה ביום 24.8.2014 חברת אבו-יונס את הסכם השכירות ודרשה מחברת אולמי אירועים לפנות את האולם ולהחזיר לה את החזקה בו. התביעה לפינוי מושכר 4. עוד בטרם הוגשה התביעה הנוכחית, הגישה ביום 9.9.2014 חברת אבו-יונס בבית משפט זה תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות), אשר סומנה כתיק 23990-09-14. בתביעה עתרה חברת אבו-יונס להורות לחברת אולמי אירועים ולג'מאל לפנות את המבנה הבנוי על חלקה 119, בו מצוי אולם האירועים, לאור הפרת התחייבויות על-פי הסכם השכירות. 5. במסגרת הגשת התביעה לפינוי מושכר, הגישה חברת אבו-יונס בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיורה לחברת אולמי אירועים וג'מאל שלא לעשות שימוש באולם שבקומה השניה. ביום 9.9.2014 נדחתה בקשה זו על-ידי השופט פרידמן, ומשהוגש כתב הגנה נקבע הדיון בתביעה לפינוי מושכר ליום 16.11.2014. בסעיף 3 להחלטה שדחתה את הבקשה לסעד הזמני נקבע: "לא ניתן להיעתר לבקשה כמות שהוגשה שתשיג למעשה יעדה של התביעה העיקרית, בניגוד לתורת הסעדים הזמניים שעניינה שימור מצב ולא שינויו. מבוקש למעשה צו עשה זמני (ולא צו מניעה) שישיג יעדה של התביעה העיקרית, שכן השימוש שנעשה על ידי המשיבים אינו טרי אלא נמשך מתחילת השנה. במובן זה חל גם שיהוי בהגשת הבקשה". 6. רק לאחר שנדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד בתביעה לפינוי מושכר, הוגשה ביום 13.9.2014 התביעה הנוכחית, ובמסגרתה הוגשה ביום 14.9.2014 הבקשה שבפנינו למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. הבקשה למתן צו מניעה זמני 7. בבקשה, שנתמכה בתצהירו של עבד אשר כלל את התשתית העובדתית שתוארה בכתב התביעה, התבקש בית המשפט לתת צו מניעה במעמד צד אחד, שיורה לחברת אולמי אירועים ולג'מאל שלא לעשות כל שימוש באולם האירועים עד למתן פסק דין בתביעה לתשלום דמי השכירות או עד לקבלת היתר בניה, "טופס 4" ורישוי עסקים להפעלת האולם. הודגש כי במסגרת הבקשה הנוכחית אין מבוקש צו לסילוק יד והשבת החזקה באולם לידי חברת אבו-יונס. נימוקי הבקשה היו כדלקמן: (1) השימוש באולם כאולם אירועי חתונות כמעט מדי ערב על-ידי המשיבים, ללא קבלת "טופס 4" וללא רישיון עסק, מהווה סיכון בטיחותי חמור ומידי לגופם ורכושם של מאות האנשים המתארחים בו בכל אחד מהאירועים; (2) השימוש באולם ללא תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות; (3) השיקול של שיהוי, הפועל נגד מתן הצו הזמני, צריך להידחות לנוכח הפעלה בלתי חוקית של אולם האירועים ללא היתרים כדין. 8. לא מצאתי לנכון ליתן צו במעמד צד אחד, איפשרתי למשיבים להגיש תשובה והוריתי על קיום דיון במעמד שני הצדדים. תשובת המשיבים 9. בתשובת המשיבים, אשר נתמכה בתצהיריהם של ג'מאל ושל רואה-חשבון חמזה חסן (להלן: רו"ח חסן), שהינו רואה החשבון של חברת אולמי אירועים, הועלו הטענות הבאות: (1) הבקשה הנוכחית זהה לבקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרת התביעה לפינוי מושכר, ואשר נדחתה; (2) חברת אבו-יונס ניסתה להביא להפסקת פעילות חברת אולמי אירועים באולם שבקומה השניה על-ידי פתיחתו והפעלתו של אולם חתונות בקומה הראשונה; (3) תנאי הסכם השכירות בעל-פה שונים מאלו שתוארו על-ידי חברת אבו-יונס. התנאים שסוכמו כללו, בין היתר, השכרת שטח לחברת אולמי אירועים לשם בניית אולם בקומה השניה; התחייבות חברת אבו-יונס לשאת בכל הוצאות הבניה; תשלום דמי שכירות בסך 2 - 2.5 דולר (למ"ר - א"ג), על-פי המחירים הנהוגים באזור; וקיזוז מדמי השכירות של כספי השקעות שנעשו בבניית האולם על-ידי חברת אולמי אירועים; (4) אולם האירועים הופעל לאחר שנתקבלו כל האישורים הנדרשים, אם כי היתר בניה שניתן בוטל עקב חריגות בניה. נטען כי חברת אבו-יונס נמנעת במתכוון מהגשת תכנית מפורטת, שהינה צעד הכרחי לחידוש ההיתר; (5) חברת אולמי אירועים לא הפרה את התחייבויותיה - הוצא רישיון עסק זמני וביטוח לעסק, ולנוכח זכות הקיזוז עליה הוסכם - אין חוב של דמי שכירות; (6) משיקולים לא ענייניים (של ביטול עסקה להתקנת מצלמות באולם עם חברת פנאסוניק, אשר חברת אבו-יונס הינה זכייניתה, ואי קריאת האולם בשם שתואם את דרישתה של חברת אבו-יונס) הפרה חברת אבו-יונס את הסכם השכירות, נמענה מלחתום על הסכם שכירות בכתב, והגישה את התביעות לתשלום דמי שכירות ולפינוי המושכר; (7) לאור קיומם המתוכנן של אירועי שמחות עד לחודש דצמבר, התחייבויות כלפי צדדים שלישיים והעסקת עובדים רבים בחברת אולמי אירועים המפעילה באולם את אירועי השמחות הללו, הרי מאזן הנוחות יטה לרעת המשיבים במידה ויינתן הסעד הזמני; (8) לא קיימת סכנה בטיחותית לציבור, לנוכח קיום אישור משטרה ואישור זמני להפעלת עסק; 10. לתשובה צורפו נספחים שונים, שהעיקריים ביניהם הינם: * "זכרון דברים לשכירות מבנה" מיום 22.4.2013 הנושא חתימות וחותמות של חברת אבו-יונס וחברת אולמי אירועים (שהוגש אף כמוצג מ/2), ובו צוין כי חברת אבו-יונס משכירה לחברת אולמי אירועים "לתקופה ממושכת" את הקומה השניה וחלק מקומה א' במבנה שבבעלותה באזור התעשיה בסחנין למטרת אולם אירועים וכנסים, וכי תקופת השכירות, דמי השכירות ושאר התנאים ייקבעו על-ידי הצדדים לאחר סיום עבודות הבניה בקומה השניה על-ידי חברת אבו-יונס; * העתקי שני רישיונות זמניים לניהול עסק של אולם שמחות בחלקה 119 בגוש 19269 שהוצאו לחברת אולמי אירועים - האחד, שהוצא ביום 8.7.2014 ותוקפו עד ליום 30.9.2014, והשני, שהוצא ביום 27.9.2014 ותוקפו עד ליום 31.12.2014; * חוות דעת מיום 25.9.2014 ששיגר רו"ח חסן לחברת אולמי אירועים, ולפיה השקעותיה באולם האירועים בשנים 2014-2013 היו בסך 3,462,314 ₪ (לא כולל מס-ערך-מוסף). המצהירים במבחן החקירות הנגדיות 11. בשתי ישיבות, ביום 1.10.2014 וביום 2.10.2014, נחקרו המצהירים על תצהיריהם, אולם דומה שתרומת החקירות הנגדיות להכרעה בין הגרסאות הייתה שולית. 12. עבד: מנכ"ל חברת אבו-יונס העיד בחקירתו הנגדית כי במעמד כריתת הסכם השכירות, שנעשה בעל-פה, נכחו הוא ואביו, מוחמד, מטעם חברת אבו-יונס, וג'מאל ורו"ח חסן, מטעם חברת אולמי אירועים. עוד אמר כי הסיכום אודות זכות הקיזוז מדמי השכירות נקבע על-ידי אביו, מוחמד, והתייחס רק לריצוף אולם האירועים, ששולם על-ידי חברת אולמי אירועים. עבד אישר כי בקומה הראשונה מפעילה חברת אבו-יונס אולם למסיבות אירוסין ול"אירועים קטנים" ללא מזון. 13. ג'מאל: הבעלים של חברת אולמי אירועים הבהיר בחקירתו הנגדית כי הסיכום אודות קיזוז מדמי השכירות נעשה בעל-פה בינו לבין מוחמד, אשר הבטיח לשאת בעלויות שיש, מדרגות, מעקים, זכוכיות, דלתות, שירותים, ריצוף, צבע, חשמל ומים של הקומה השניה. הוא אישר כי הכיסוי הביטוחי לאולם האירועים, הכולל כיסוי אש מורחב, אחריות כלפי צד שלישי וחבות מעבידים) שהוצא לחברת אולמי אירועים על-ידי חברת ביטוח איילון הינו בתוקף רק החל מיום 18.9.2014 (כמפורט באישור חברת הביטוח איילון - מש/1). 14. רו"ח חסן: רואה החשבון של חברת אולמי אירועים העיד, בחקירתו הנגדית, כי עובר לחתימה על זכרון הדברים מיום 22.4.2013 (מ/2) שהוכן על-ידו, התקיימה שיחה בה נכחו הוא וג'מאל (מטעם חברת אולמי אירועים) ומוחמד (מטעם חברת אבו-יונס), (כלומר, בהיעדרו של עבד - א"ג), ובה הבטיח מוחמד כי דמי השכירות שיידרשו יהיו "מה שמקובל בסביבה של העסק שלו". באשר לסוגיית הקיזוז, הוא הסביר כי בעת החתימה על זכרון הדברים טרם הוצאו הוצאות שנועדו לקיזוז מדמי השכירות, ורק בשלב מאוחר יותר נעשו בין שתי החברות (בין סמי כנציג של חברת אבו-יונס ובינו כרואה-החשבון של חברת אולמי אירועים) בירורים והתאמות של חשבונות, אך לא הושגה הסכמה. 15. בלטה היעדרותו של מוחמד, הבעלים של חברת אבו-יונס, אשר לא הגיש תצהיר, על אף שאליבא דגרסת בנו עבד, הוא האיש שסיכם עם ג'מאל את סוגיית הקיזוז (החלקי). הבקשה לסעד הזמני והתביעה לפינוי מושכר 16. כמתואר לעיל, להגשת הבקשה הנוכחית קדמה דחיית בקשה לסעד זמני (למתן צו של אי עשיית שימוש באולם האירועים) שהגישה חברת אבו-יונס במסגרת התביעה לפינוי מושכר. התביעה לפינוי המושכר נקבעה לשמיעה ליום 16.11.2014, ובפנינו עומדת הבקשה לסעד זמני של מתן צו שיאסור על המשיבים לעשות שימוש באולם האירועים. 17. נקבע בפסיקה כי במצבים בהם תביעות באותו עניין מוגשות לשני בתי משפט שונים, כלומר - עומדות לדיון סוגיות זהות מבחינה מהותית, יעשה שימוש בדוקטרינה של lis alibi pendens, ויעוכבו הליכים באחת משתי התביעות. נקבע אף כי אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה, על-מנת שתיקבע זהות העילות. ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975); ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ, פ"ד לט(4) 141 (1985); בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99 (2005). על השיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו ליישם את הדוקטרינה של lis alibi pendens, עמד השופט פוגלמן ברע"א 5642/11 דובק נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל-אביב ( 21.11.2011): "לערכאה הדנה בעניין מסורה סמכות שבשיקול דעת להורות על עיכוב דיון בהליך שלפניה עד להכרעה בהליך אחר המעורר שאלות דומות (רע"א 3585/10 מגן נ' אופק א. אחזקות (2005) בע"מ, פסקה 3 ( 21.9.2010)). נדרש כי בשני ההליכים תידון סוגיה מהותית זהה, אם כי אין דרישה לחפיפה מוחלטת בין כל העניינים הנדונים (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 481 (1975)). במניין שיקוליו יביא בית המשפט בחשבון את זהות השאלות השנויות במחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חסכון במשאבים ובפרט בזמן שיפוטי, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה ואת מאזן הנוחות (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2), 477 (1975); רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, פסקה 3 ( 28.1.2002); מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 654 (2007))". 18. על הקרבה בין סעד זמני של איסור שימוש במושכר לבין הסעד של פינוי המושכר עמד השופט פרידמן בקטע מהחלטתו שציטוט ממנה הובא בפסקה 5 לעיל. לאור קריאה של הגרסה העובדתית שהועלתה על-ידי חברת אבו-יונס בבקשה הנוכחית ושל הגרסה שהועלתה על-ידה בתביעה לפינוי מושכר, דעת לנבון נקל כי מבחינה מהותית מדובר ב"אותו ענין". אמנם אין בהכרעה בבקשה שלפנינו כדי לחרוץ את גורל התביעה בתיק הנוכחי, וקביעותיה הינן לכאוריות בלבד, אולם אם תינתנה הכרעות בשני ההליכים המשפטיים הכוללות התייחסות לזכויות המשיבים לעשות שימוש באולם האירועים, עדיין יהא מדובר בשתי הכרעות - בבקשה לסעד הזמני ובתביעה לפינוי המושכר - שעלולות לכלול קביעות סותרות. די בטעם זה כדי לעכב מתן החלטה בבקשה למתן סעד זמני בתיק זה עד להכרעה בתביעה לפינוי מושכר. אולם כפי שיבואר להלן, טעמים אחרים הביאוני למסקנה כי מנימוקים הקשורים לתנאים למתן סעד זמני - ומבלי לקבוע מסמרות בשאלות העובדתיות - אין להיעתר לבקשה. צו מניעה זמני - המסגרת הנורמטיבית 19. תקנה 362 לתקנות מקנה את מתן הסעד הזמני בהתקיימות שלושה תנאים עיקריים: (א) קיומה לכאורה של עילת תביעה; (ב) מאזן נוחות, לפיו יש לבחון את הנזק מאי מתן הצו לעומת הנזק מנתינתו וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; (ג) שיקולי צדק ויושר, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות", דהיינו - ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן, ולהפך. 20. אחת מתכליותיו של הסעד הזמני הינה שמירה על מצב קיים. ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799 (1997) (להלן: ענין מרגליות) הבהיר המשנה לנשיא ש' לוין כי במתן הצו הזמני על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה. 21. שמירה על מצב קיים על מנת לא להכשיל בתקופת הביניים את ביצוע פסק הדין מחייבת בדיקה של הסעד הזמני המבוקש אל מול הסעד המבוקש בתובענה העיקרית. נצייר את רמת הקרבה או הקשר ביניהם כמשרעת שבצידה האחד קיימת "זהות הסעד" ובצידה הנגדי "אין קשר", ונתייחס לשתי קצוות אלו. התפישה המקובלת במשפטנו גורסת כי הזהות בין הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה העיקרית הינו בגדר שיקול נוסף שעל בית המשפט לתת דעתו עליו, אולם אין זה שיקול מכריע (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטים, פ"ד מה(4) 225, 228 (1991) (להלן: עניין טיב טירת צבי); רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל, פסקה 10 להחלטת השופט הנדל ( 5.4.2012)). (ראו גם: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקאות 25 - 26 להחלטת השופטת (כתוארה אז) נאור ( 20.9.2011)); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקאות 10 - 11 להחלטת השופטת (כתוארה אז) נאור ( 28.6.2010); רע"א 8226/11 באטה נ' מדינת ישראל, פסקאות 17 - 19 להחלטת השופטת (כתוארה אז) נאור ( 1.12.2011)). אולם בקוטב הנגדי, "העדר קשר" בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד המבוקש בתובענה פירושו שהסעד הזמני אינו עונה לאינטרס המוגן של התובע, והוא שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו. במקרה כזה לא יעלה בידי התובע לשכנע את בית המשפט כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם בירור התביעה. 22. עילה לכאורה - כדי שיינתן סעד זמני על בית המשפט להשתכנע בקיומה לכאורה של עילת תביעה. בענין מרגליות צוין כי הצו הזמני ניתן, מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות. "אין זאת אומרת, כי חייב התובע להביא כבר בשלב זה את מלוא ההוכחה לקיום זכותו, שכן בית המשפט כלל אינו רשאי באותו שלב, על סמך התצהירים בלבד, לחוות דעה בגופו של עניין" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 616 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). נפסק כי "זוהי למעשה שאלה של הסתברות: האם הסיכויים של המבקש לקבל פסק-דין רבים מאלה שתביעתו תידחה" (רע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' פרץ, פ"ד נח(1) 385, 390 (2003)). 23. מאזן הנוחות - נפסק כי כאשר נכס נשוא בקשה לסעד זמני אינו משמש למגורים, הרי הנזק שייגרם למבקש הינו נזק כספי גרידא שהינו בר פיצוי (רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 4 להחלטת השופטת חיות ( 27.2.2012)). 24. תום לב ושיקולי צדק - כאשר מתבקש סעד זמני מסוג צו מניעה, שמקורו בדיני היושר, נשקלים אף תום ליבו וניקיון כפיו של מבקש הסעד הזמני. אם מצא בית המשפט כי הוא התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד הזמני. 25. שיהוי - הפסיקה הכירה בכך שיש לתת משקל למועד בו פנה מבקש הסעד לבית המשפט. בית משפט לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני אם לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר דחיפות במתן הסעד. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר נטען, כי הסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית. גם אם ייטען כי לשיהוי עצמו אין משמעות לצורך התובענה עצמה, עדיין יש לו משמעות לצורך השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות הענין (רע"א 3844/10 אסייג נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 4 להחלטת השופטת (כתוארה אז) נאור ( 18.5.2010)). התקיימות התנאים לסעד הזמני במקרה הנוכחי 26. הקשר בין הסעד הזמני לבין הסעד המבוקש בתובענה העיקרית - בתובענה העיקרית עתרה חברת אבו-יונס לקבלת סעד כספי - תשלום דמי שכירות לתקופה שעד למועד בו היא ביטלה את הסכם השכירות עקב הפרה יסודית שלו על-ידי חברת אולמי אירועים. משבוטל ההסכם, יש לראות בתביעת דמי השכירות כתביעה לתרופת הפיצויים על-פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). אלו פיצויי קיום, המכונים לעתים פיצויי ציפיה - Expectation Damages. כאמור, סעד זמני יינתן לאחר שהתובע ישכנע את בית המשפט כי הוא דרוש להגנה על האינטרס שלו כי עד למתן פסק הדין הנתבע לא יכשיל את ביצועו. בענייננו, אין קשר בין אי שימוש באולם האירועים על-ידי חברת אולמי אירועים עד למועד מתן פסק הדין (בהנחה שיוכרע לטובתה של חברת אבו-יונס) לבין הכשלת ביצוע הסעד הכספי בגובה דמי השכירות שלא שולמו. אין בהמשך השימוש באולם האירועים כדי להכשיל את ביצוע פסק הדין. מטעם זה אין מקום למתן הסעד הזמני בתביעה זו. 27. עילה לכאורה - מתצהירי הצדדים לא עולה, בשלב זה, עדיפות לאחת הגרסאות העובדתיות באשר לתוכנו של הסכם השכירות, ובמיוחד בסוגיית דמי השכירות החודשיים וסוגיית הקיזוז. אציין רק כי בעוד שבתצהיר עבד לא הוזכרה סוגיית הקיזוז, לה טענו המשיבים, הרי בחקירתו הנגדית הודה עבד כי הושג סיכום (בין אביו לבין ג'מאל) באשר לקיזוז עלויות בניה מתשלום דמי השכירות, אך סייג זאת לריצוף אולם האירועים בלבד. לאור "מקבילית הכוחות" שנזכרה לעיל, הרי לאור חולשתה (היחסית) של עילת התביעה נדרש כי מאזן הנוחות יטה באופן ברור וחד לכיוון המבקשת. 28. מאזן הנוחות - בעניין טיב טירת צבי (בעמ' 229) הודגש הכלל שקנה אחיזה בפסיקתנו, לפיו אם תובע יוכל למצוא את תקנתו בתובענה לסעד כספי, אין צידוק מספיק להגן על זכויותיו, אם תוכחנה, על-ידי מתן סעד של צו עשה זמני. במקרה שבפנינו, לקבלת הסעד של השבת המושכר (הכולל, בדרך הטבע, את הפסקת הפעילות באולם האירועים) פנו המשיבים בתביעתם להחזרת מושכר, העתידה להתברר בקרוב. מאידך, מתן צו זמני במסגרת בקשה זו עלול להסב לחברת אולמי אירועים נזק כלכלי כבד, כמצוין בסעיף 35 לתצהיר ג'מאל (אודותיו הוא לא נחקר בחקירה נגדית). מאזן הנוחות אינו נוטה, איפוא, לטובת מתן הצו. 29. שיהוי - על אף שחברת אולמי אירועים החלה להפעיל את אולם האירועים באפריל 2014, ונמנעה מתשלום דמי שכירות, הוגשה הבקשה הנוכחית בחלוף כחמישה חודשים, ורק לאחר שבקשה דומה נדחתה ביום 9.9.2014, במסגרת תביעת המושכר. אין מדובר בשיהוי קיצוני, אולם בהצטרפו של שיקול זה למסקנות העולות משני השיקולים הקודמים (סימן שאלה לגבי עילה לכאורה בשאלת חוב דמי השכירות, ומאזן נוחות המצביע על נזק גדול יותר למשיבים, אם יינתן הצו הזמני) - מתקבלת מסקנה סופית לפיה לא הוכיחה חברת אבו-יונס את התקיימות התנאים למתן הסעד הזמני, ולפיכך אין להיעתר לבקשה. 30. בא-כוח חברת אבו-יונס טען בסיכומיו כי הצו הזמני נחוץ, שאם לא כן יש בכך משום מתן גושפנקא להתנהלות בלתי חוקית של חברת אולמי אירועים, אשר ממשיכה להפעיל את האולם ללא כל האישורים וההיתרים הנדרשים על-פי הדין. לתמיכה בטענתו הוא הפנה לאמרת אגב בשולי פסק דין בת"א (מחוזי י-ם) 544/95 כהן נ' שבו ( 26.5.1996), בו נדחתה תביעה לצו מניעה קבוע, ולהחלטה בבש"א (שלום י-ם) 1374/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' דורון ( 3.2.2000), בה ניתן צו מניעה זמני ונאמר כי כאשר הסעד הזמני המתבקש נועד לשמור על מצב קיים ולמנוע עשיית שימוש במבנים אשר נבנו לכאורה ללא היתר בניה וללא רשות הבעלים, יש לתת משקל פחות לשיקול בדבר מאזן הנוחות. בהינתן שהאינטרס של חברת אבו-יונס מצוי בקבלת דמי השכירות, ומשהוכח לכאורה כי חברת אולמי אירועים אוחזת ברישיון עסק זמני, שונה המקרה שבפנינו מהדוגמאות שהובאו. בכל מקרה, אין לראות באי מתן הסעד הזמני כהכרה, הסכמה או השלמה עם התנהלות של המשיבים שאינה על-פי הדין. התוצאה 31. הבקשה לסעד הזמני נדחית. המבקשת תשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪. שכירותצווים