צו מניעה במעמד צד אחד לאסור פינוי בית ספר

צו מניעה במעמד צד אחד לאסור פינוי בית ספר 1. בליל ה 11.9.14 הגישה המבקשת, המפעילה בית ספר בחיפה, בקשה לצו מניעה במעמד צד אחד. התבקש לאסור על העיריה המשיבה לפנות את בית ספר "שערי תורה ומדע" ממבנה ברח' הגיבורים 19 בחיפה המכונה "מבנה אמונה". ולהשיב את החזקה במקרקעין לידי המבקשת ובית הספר. הכל עד לדיון במעמד הצדדים. נטען כי בשל מעשי המשיבה נמנעת מבית הספר יכולת שימוש בארבע כתות שיועדו לתלמידי שכבת ז'-ח'. מטעמים שיפורטו, לא נעתרתי למתן צו במעמד צד אחד, ודחיתי אף בקשה לעיון חוזר. קבעתי דיון במעמד הצדדים ל 18.9.14 2. אקדים ואציין כי בבקשה לא צוינו כל הפרטים הנצרכים לענין, וניתן היה להיווכח בדבר מעיון בבקשה עצמה, עוד לפני שנחשפו פרטים נוספים בתגובת המשיבה ובדיון במעמד הצדדים. עוד יצוין כי בנסיבות המקרה חל שיהוי בהגשת הבקשה. 3. הבקשה מפרטת כי בית הספר (שהינו בית ספר השייך לחינוך העצמאי ומשרת אוכלוסיה החרדית) הוקם לפני למעלה מ 60 שנה. עד לשנה"ל הנוכחית, דובר בבי"ס לכתות א' עד ו'. צוין שעם הקמת בית הספר העבירה העיריה למבקשת את החזקה במבנה המצוי ברח' הגיבורים 17 שהינו מבנה ארוך הנפרס על פני שתי כתובות (17 ו 19). בתחילה קיבלה המבקשת את החזקה במבנה הרשום ברח' הגיבורים 17 בלבד. חלקו האחר של המבנה אוכלס על ידי בית ספר אמונה. לאחר שבית ספר אמונה עזב את המבנה בו שכן, במהלך שנות ה 90, "סיפחה" (לשון הבקשה) עירית חיפה לבית הספר שערי תורה, 4 כיתות לימוד ממבנה אמונה. כזאת נעשה באישורו של מנהל אגף החינוך באותם ימים מר מנשה קורן ז"ל. 4. א. בבקשה נטען כי מאז שנות ה 90 ועד היום, במשך כ 25 שנה, היוו כיתות הלמוד הנוספות שבמבנה אמונה חלק בלתי נפרד מבית הספר. צוין שהדברים עולים בין היתר ממכתב האדריכלית ורדה לייבמן מנהלת המחלקה לתכנון העיר חיפה אשר מוען למשרד החינוך בעניין בקשה לרשיון בהתאם לחוק הפיקוח על בתי ספר. וכיצד ניתן ללמוד כביכול מאותו מכתב על צירוף 4 כיתות ממבנה אמונה לבית הספר הסמוך של המבקשת?: שכן לאותו מכתב, כך נטען בבקשה, צורף תשריט המתאר את מבנה בית הספר; ומן העמוד הרביעי שבו עולה במפורש כי לדידה של העיריה בית הספר כולל גם את כיתות הלימוד הנוספות. ויוזכר, הבקשה התיימרה לטעון שמר קורן "סיפח" לבית הספר בשנות התשעים 4 כיתות ממבנה אמונה. ב. אקדים ואציין כי במהלך הדיון במעמד הצדדים, הציג ב"כ המבקשת לעדי המשיבה תשריט של חברת יפה נוף, משנת 2001. חב' יפה נוף הינה חברה עירונית של עירית חיפה, בבעלות מלאה של העיריה, המטפלת עבור האחרונה בענייני תשתית ובינוי. אותו תשריט מ 2001 אמור לתאר את מבנה בית הספר. התשריט לא הוגש (לאור העובדה שלא צורף עד לדיון במעמד הצדדים, ולאור התנגדות ב"כ המשיבה). עם זאת הנתונים הנצרכים בו (לשיטת המבקשת) בוארו בחקירת ב"כ המבקשת את מר חדד, מנהל אגף ארגון וכספים במערכת החינוך של עירית חיפה. מר חדד, שמבנה ביה"ס מוכר לו, אישר כי על פי אותו תשריט, תחת הכיתוב "מצב קיים" של בית הספר, מדובר אכן גם על 4 כיתות במבנה אמונה: 2 בקומת קרקע ו 2 בקומה שמעליה (למבנה 3 מפלסים). אלא שציין הוא גם, ובדין, שאין הוא יכול להתייחס לשאלה הכיצד ועבור מה הוכן אותו תשריט. על פי כותרתו הוכן התשריט עבור משרד החינוך (יכול שלצורך רישוי בית הספר, אך מדובר בספקולציה, היפה ככל ספקולציה אחרת - הערה שלי, י.פ). אותו תשריט לא צורף כאמור לבקשה. הבקשה התייחסה אליו במעורפל; כאשר צורף צילום מוקטן שלדברי המבקשת תואם את אותו תשריט; ונטען כאמור בבקשה כי צורף למכתבה של ורדה לייבמן. ג. לא ניתן היה להבין במקור מן הבקשה כיצד בדיוק כולל אותו תשריט אותן 4 כיתות והיכן הן מצויות, והדברים בוארו כאמור רק בחקירת מר חדד. כאשר הוצג לו התשריט המוגדל הנ"ל של חברת יפה נוף מ2001, המתיימר להציג את בית הספר, אישר כאמור העד שאותן כיתות שנחזות תחת הכותרת "מצב קיים" בתשריט, כוללות גם 2 כיתות בקומה ראשונה ו 2 כיתות בקומת קרקע של מבנה אמונה. אלא שהביטוי "מצב קיים" בתשריט, עדיין אינו בגדר מסקנה משפטית. ניתן לגזור מאותו תשריט למירב, שאותו עורך שלו בחברת יפה נוף אכן הניח בשלב כלשהו ב 2001 שבית הספר כולל 4 כיתות במבנה אמונה. בשלב זה לא ניתן לקבל שהומחש (ראה להלן) כי בית הספר אכן כלל בפועל 4 כיתות באותו מבנה. לא ברור על מה הושתתה אותה הנחה של עורך התשריט, ולאור אי הפירוט הנדרש בבקשה (שלא תוקן גם לאחר שהעדרו גרם לאי מתן צו זמני כמבוקש) לא יכולה היתה העיריה המשיבה, ולא אמורה היתה, להתייחס לעניין זה בתשובתה לבקשה. כדי לקבוע ממצא ולו לכאורי ביחס למה ניתן ללמוד מן התשריט, היה צריך לדרוש בשאלה לאיזו מטרה הוכן התשריט על ידי חב' יפה נוף ב 2001 ואילו הנחות עובדתיות כאמור, היו לנגד עיני מכין התשריט: האם התבסס הוא על הנחיות מפורשות של בעל סמכות מתאים בעיריה בהכנת התשריט, או שמא על מצג חד צדדי ואולי לא מדויק שהוצג לו, או כל אפשרות אחרת, בעניין אותו "מצב קיים" בשנת 2001 של בית הספר. ד. הייתי נכון לאפשר השלמת חקירות המצהירים בישיבה, והגשת אותו תשריט, בכפוף לזכות המשיבה להשלים תצהיריה לאחר שתבדוק מול יפה נוף לאיזו מטרה הוכן, על אילו הנחות התבסס עורכו ומה מקורן. המבקשים ביקשו לאור הדחיפות מבחינתם, להסתפק בחקירות על אותו תשריט ולא הגישוהו. ממילא כאמור, תואר כאמור התשריט בחקירת מר חדד. מאידך כאמור, קשה לומר שניתנה לעיריה האפשרות להתייחס לאותו תשריט ולהפריך המשמעות שמגישת הבקשה מייחסת לו. בנסיבות אלה ומשעה שלא בוארה משמעותו בבקשה בריש גלי יש לייחס לו משקל מופחת לצורך השלב הדיוני בו עסקינן. מסקנה זו שואבת חיזוק מנתונים נוספים שיתוארו בפסקאות הבאות. ה. כעולה מתצהירה של הגב' ורדה לייבמן, אכן שלחה היא את אותו מכתב שנטען שנשלח בשמה: מדובר על מכתב בו מודיעה גב' לייבמן למחלקה לרישוי בתי ספר במשרד החינוך שאין הועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה מתנגדת לפתיחת בית הספר אך בתוך שנה יש לבדוק האם בוצעו התנאים הנדרשים, בעת מתן היתר סלילה לדרך מאושרת (הכוונה כנראה לדרך נחל הגיבורים). אלא מה?: הגב' ליבמן, שתצהירה לא נסתר, ציינה כי התוכנית שהבקשה התיימרה לטעון שצורפה למכתבה זה (ותואמת כביכול אותו תשריט מ 2001), בכלל לא צורפה למכתב ואין היא יודעת כלל מה מקורה! הדברים אומרים דרשני כאשר הבקשה התיימרה להציג מצג כאילו הגב' לייבמן שלחה למשרד החינוך תכנית ממנה עולה שבית הספר כולל את אותן 4 כיתות, כאשר לפחות על פי מה שהומחש כעת, הגב' ליבמן בכלל לא צרפה כזו תכנית. לא זו אף זו, הגב' לייבמן ציינה כי תפקיד המחלקה לתכנון עיר כשהיא נותנת חוות דעת בדבר רשיון לבתי ספר הינו רק לבדוק האם מבחינת ייעודי הקרקע הייעוד מתאים לשימוש המבוקש , והאם יש לעיריה תוכניות עתידיות לנכס שיש בהן כדי להשפיע על מתן האישור. המחלקה אינה בודקת בשלב זה כלל את תכניות הבניה של הנכס: לא מבחינת גודל פיזי ולא מבחינת מקומו במגרש. וממילא מציינת הגב' ליבמן, שלא היתה במכתבה כל התייחסות לשאלה מי בעל זכויות החזקה ובאיזה חלק מהנכס בגיבורים 17 (סעיף 5 ו 6 לתצהיר גב' ליבמן). לשלימות התמונה אותו מכתב עליו חתומה הגב' לייבמן הנו על טופס סטנדרטי, נושא כותרת "חוות דעת בדבר בקשה לרשיון על פי חוק הפיקוח על בתי ספר", והינו מ 2006. 5. בחזרה לבקשה: 6.6.10 שלח מר חדד מכתב למנהל בית הספר בו צוין " עירית חיפה מקדמת בימים אלה תכנית לשיפוץ מבנה בית הספר אמונה שיחזור לפעול כבית ספר פעיל. לצורך כך, אבקש לפנות את כל השטחים במתחם בית ספר אמונה בהם פועל היום בית ספר שערי תורה". המכתב נענה במכתב מ 18.6.10 בו צין מר גנזלר מנהל ביה"ס (והמצהיר מטעם המבקשת) כי מר מנשה קורן ז"ל, מנהל לשעבר במחלקת החינוך בעיריה "סיפח לשטח בית ספרנו 2 כיתות מבית ספר אמונה (בשביל התלמידים העולים). כיתות אלו שימשו בעבר לכיתות אולפן וכיום חדר משאבים וספריה וחדר זהירות בדרכים. בשטחים אלו אנו משתמשים ברשות הנ"ל ואנו זכאים להוסיף להשתמש בהם ולהשאירם בתחום בית ספרנו. ישנם די כיתות נוספות במבנה אמונה." בשלב הבא, בחלוף 8 חודש, פנה הרב גנזלר ב 8.2.11 במכתב לגב' עליזה גולדשטיין מנהלת תיאום תכנון ופיתוח המערכת באגף החינוך בעיריה. באותו מכתב צוין בזו הלשון: "בביקורכם שערכתם בבית ספר באזורנו התבקשנו לפנות שני חדרי לימוד שסופחו לבית ספרנו. ברצוני להזכירכם כי חדרים אלו סופחו לבית ספרנו באישורו של מר מנשה קורן ז"ל, שהיה בעבר מנהל אגף החינוך. אנו השקענו בהם ואנו משתמשים בהם כחדרי לימוד: חדר אוריינות, חדר זהירות בדרכים. איננו יכולים בשום פנים ואופן לוותר עליהם. לכן אני שב ומבקש בכל לשון של בקשה, שלא לפגוע בשני חדרים אלו ולהשאירם בידינו לשימוש התלמידים." ושוב אומרים הדברים דרשני. הנה נדרש מנהל בית הספר לפנות את כל השטחים במתחם בית ספר אמונה בהם פועל היום בית הספר שהוא מנהל. ותשובתו בכתב לא פעם אלא פעמיים, ב 2010 וב 2011, היא שמר קורן ז"ל סיפח לבית הספר שני חדרים ממבנה אמונה ואין בית הספר יכול לוותר עליהם. מהיכן "נולדו" אפוא עוד 2 כיתות? שהרי הבקשה מתייחסת ל 4 חדרי כתות שלפי הנטען סיפח מר קורן בשנות התשעים לבית הספר. ואלו במכתבים מצוין שהוא סיפח בכלל שתי כיתות, ואלו הכיתות שמבוקש שלא לפנות, שכן ביה"ס משתמש בהן ולא יכול לוותר עליהן. מר גנזלר נחקר על כך בדיון במעמד הצדדים ולפחות בשלב דיוני זה במשקפי ה"לכאורה" שלצורך הסעד הזמני, התשובה אינה משכנעת. בעמ' 3 לפרוטוקול טען כי כל הויכוח מול העיריה החל מ 2010 עת נדרש בית הספר לפנות, והוא נגע ל 2 הכיתות בקומה הראשונה; ואילו בקומת הקרקע, מאז ומתמיד היו 2 כיתת נוספות שהיו שייכות לבית ספר שערי תורה. לפיכך טרח להתייחס במכתביו רק לאותן שתי כיתות בקומה הראשונה. תשובה זו רחוקה מלשכנע כאמור הבקשה עצמה מציינת בפירוש שמר קורן סיפח לבית הספר בשנות ה 90 את כל 4 הכיתות. וכעת כביכול מתבקשים אנו ללמוד שמאז ומעולם היו 2 כיתות שייכות לבית ספר שערי תורה בקומת הקרקע, ומר קורן סיפח רק 2 כיתות בקומה שמעליה בשנות ה 90. ברור שכאשר נדרש המנהל לפנות את כל השטחים בהן עושה בית ספרו שימוש במבנה אמונה, היה מתייחס הגיונית לכל ארבעת הכתות, ומבקש לבאר מדוע כביכול זקוק להן ביה"ס, ומדוע כביכול זכאי הוא להוסיף ולהשתמש בכל ארבעתן. מחלוקת זו נוגעת במישרין לענייננו הואיל ולשיטת העיריה פלש ביה"ס אך לאחרונה , לקראת שנה"ל הנוכחית, לשתי הכתות שבקומת הקרקע. 6. מכתבו של הרב גנזלר מ 8.2.11 נענה על ידי הגב' גולדשטיין במכתב מיום 9.2.11. היא ציינה שהעיריה מוקירה ומעריכה את העבודה החינוכית המבוצעת בביה"ס, ומכירה בחשיבות חדרי הספח המשמשים את ביה"ס ומצויים במבנה אמונה. עם זאת על ביה"ס לפנות אותם חדרים ש"סופחו" בעבר ממבנה אמונה, שכן הוא עומד לעבור חידוש והתאמות ויחזור לשמש כבי"ס פעיל; ולא ניתן להיערך תכנון החדש בלא החדרים דלעיל. המכתב מסיים במשפט "מערכת החינוך תעדכן אתכם לגבי המועד האחרון לפינוי בהתאם להתקדמות התכנון החדש". יצוין כי אין חולק כי אותה עת התכוונה העיריה לחדש מבנה אמונה המוזנח על מנת לשכן בו את בי"ס אל-מסר המשרת החינוך הערבי. עוד אין חולק כי תכנית זו לבסוף לא קרמה עור וגידים. וכי לפחות בשנה"ל הנוכחית, לא היה ביה"ס אמור לאכלס תלמידים של בי"ס אחר מבחינת העיריה. עוד יצוין כי בדיון במעמד הצדדים הודה מר חדד כי עד היום לא נשלחה הודעה מראש ובכלל לביה"ס, בדבר המועד האחרון לפינוי מבנה אמונה. במאמר מוסגר, מקובלת עלי תשובת מר גנזלר בעמ' 5 שו' 10, כי העובדה שלא הוסיף והביע מחאה בכתב לאחר מכתב העיריה מ 8.2.11 אין משמעה שהסכים עם דרישת העיריה לפינוי כל המבנה. מאידך, אי הסכמה שלו אינה מקנה למבקשת זכויות שאינן מוקנות לה באותו מבנה. 7. הבקשה מפנה לכך שבחודש אפריל 2014 בוצע על ידי חברת "יפה נוף" מיגון אקוסטי בביה"ס עקב סלילת כביש תנועה ראשי בסמיכות לביה"ס (דרך נחל הגיבורים). במסגרת זו שופצו ומוגנו גם כתות הלימוד בבי"ס אמונה, ויתר מבנה אמונה לא שופץ. ללמדך, כי העיריה בפועל הכירה בהחזקת ארבעת הכיתות על ידי בית הספר. אלא שבהקשר דנן ניתן תצהירו של מר יורי דרנקר מהנדס מחב' יפה נוף, שציין שהעבודות כללו, טיפול בחלונות והוספת מיזוג בקומות מעל מפלס הכביש. לפני ביצוע העבודות נפגש עם מר גנזלר שהראה לו את מבנה ביה"ס ומסר לו אינפורמציה ביחס למבנה ביה"ס. תכניות העבודה של העד לא תאמו במדויק את החדרים שהראה לו המנהל, אולם הוא נסמך על דברי המנהל כי יש כתות נוספות של ביה"ס וביקש שאף הן תטופלנה. העד ביצע אפוא את כל עבודות המיגון בחדרים שביקש ממנו מר גנזלר, מבלי שהעד ביקש מידע בענין זה מן העיריה. המבקשת אינה יכולה אפוא להיבנות מעניין זה. יצוין כי אין חולק שהעד התקין מזגנים רק בשתי הכתות העליונות של ביה"ס במבנה אמונה, אלו ש"סופחו" על ידי מר קורן בשנות התשעים. 8. הבקשה ציינה כי על פי הרישיון שניתן לבית הספר, רשאי הוא לפתוח כתות בגלאים א' - ח'. עד שנה"ל הנוכחית הפעיל ביה"ס כתות א' - ו'. הנהלת המבקשת החליטה לפתוח כתות ז' ו ח' בשנת לימודים זו, לאור דרישת הורי התלמידים. הבקשה לא פירטה אימתי נפלה ההחלטה בענין זה אצל המבקשת. בתשובה לשאלתי בדיון ציין מר גנזלר כי ההחלטה התקבלה לקראת סוף שנה"ל הקודמת. החלטת המבקשת לא הודעה לעיריה, לאור היות ביה"ס שייך לרשת החינוך העצמאי. אלא שאותה החלטה של המבקשת, כהחלטה "טריה" שהתקבלה לא הרבה לפני חופשת הקיץ, חייבה מן הסתם את המבקשת לתוספת כתות. 9. הבקשה מפרטת כי המבקשת החליטה לשפץ את 4 כתות הלימוד הנוספות במבנה אמונה, בהן בין היתר התעתדה למקם את כיתות ז'- ח' , וכן לצבוע את קירותיו החיצוניים של בית הספר, לרבות מבנה אמונה. אולם הבקשה לא ציינה נתון משמעותי אימתי בוצעו השיפוצים . לאור העמימות בבקשה (שבעליל לא היתה מקרית בענין זה) , הנחתי שאותם שיפוצים היו בסמיכות לאלו שבוצעו על ידי העיריה באפריל 2014. הבקשה כן ציינה כי "בסמוך לסיום השיפוצים" הגיעו לביה"ס פקחי העיריה , נכנסו לביה"ס וחסמו את המעבר ממבנה ביה"ס לכיתות הלימוד במבנה אמונה , כאשר לדבריהם פלש ביה"ס למבנה. המעיין בבקשה לא יכול שלא להשתומם על כך שלא צוין המועד בו בוצעה אותה חסימה של הגישה למבנה אמונה על ידי פקחי העיריה. הבקשה מפרטת שהדבר נעשה "בסמוך לסיום השיפוצים" - שמועדם כאמור לא פורט. הבקשה כזכור הוגשה רק ביום 11.9.14. האם בוצעה אותה חסימה עובר לבקשה ממש? סתמה הבקשה ולא פירטה . כאן תמה ההשתלשלות העובדתית שפורטה בבקשה. 10. לאור האמור בבקשה ובעיקר לאור מה שלא פורט בה, לא נעתרתי למתן צו במעמד צד אחד. ציינתי כי לכאורה חל בהגשת הבקשה שיהוי חמור ואף לא פורטו בה כל הנתונים הרלבנטיים, כאשר הבקשה לא ציינה מתי נפלה ההחלטה לפתוח כתות ז'-ח', האם הודע הדבר לעיריה, מתי בוצעה החסימה למבנה אמונה על ידי פקחי העיריה, והאם מדובר בהתפתחות "טריה". ציינתי כי המחלוקת בדבר זכות השימוש בכתות במבנה אמונה נודעה עוד מ 2010, וכי על פני הדברים ובאין נתון אחר שלא הוצב, חסימת הגישה למבנה נודעה עוד לפני שנה"ל הנוכחית, ולאור אי הצבת מלוא הנתונים ראוי שתשמע עמדת הצד השני בטרם ינתן צו במעמד צד אחד. עוד צוין כי מנתוני הבקשה לא ניתן להסיק האם מדובר לאשורה על צו מניעה או על צו עשה זמני המבקש לשנות דוקא ממצב קיים, כאשר צו עשה זמני ינתן אך לעתים נדירות - בודאי במעמד צד אחד. בנוסף צוין כי לא ברור האם מדובר ב 4 כתות או 2 כתות במקור לפי המכתבים שצורפו. עוד צוין כי העיריה אמורה להקצות מלאי הכתות הזמין בידה לפי צרכי החינוך בעיר. נקבע אפוא מועד דיון שיאפשר תגובה מלאה לצד השני ומאידך - מועד שהביא בחשבון מניעת היכולת הנטענת מכתות ז'-ח' של המבקשת להשתמש במבנה אמונה, לאחר שנפתחה שנה"ל. 11. בחלוף מספר שעות, הוגשה בקשה קצרה לעיון חוזר ביחס לאי מתן הצו המבוקש במעמד צד אחד, עד לדיון במעמד הצדדים. בבקשה צוין כי נשמטו מן הבקשה העובדות הבאות שיש בהן לדידה של המבקשת לבאר מדוע הוגשה הבקשה עת שהוגשה, ולהצדיק מתן צו זמני במעמד צד אחד. צוין שאמש היינו ב 11.9.14 בשעה 20:00 , הגיעה העיריה למתחם ביה"ס וחסמה בקיר ברזל את הגישה ל 4 הכיתות במבנה אמונה. ילדי כתות ז'-ח' נותרו אפוא בלי יכולת גישה לביה"ס ואלו ציוד המבקשת נותר נעול במבנה אמונה. המבקשת מחתה על עשיית דין עצמי מצד העיריה. דחיתי הבקשה לעיון חוזר, וייאמר כי לא ניתן היה אלא לתהות מה אירע לה לאותה חסימה של העיריה - בין אם מדובר בחסימה כדין ובין אם מדובר בכזו שאינה כדין - אם מדובר בהתפתחות טריה של הצבת מכשול. והרי המכשול הוצב עוד לכאורה עוד קודם. ציינתי כי הגשת בקשה חוזרת לעיון חוזר בהתבסס על נתונים שהיה צריך לציין בבקשה המקורית עשוי שתחייב המבקשת בהוצאות של ממש לאוצר המדינה. עם זאת כמובן שלא מנעתי מן המבקשת להשלים התצהיר החסר עד למועד הדיון (מה שלא נעשה). 12. הפרטים החסרים הושלמו רק בתגובת העיריה ובדיון במעמד הצדדים. ראשית, מסתבר כי אותה חסימה של הגישה למבנה אמונה, בה דובר בבקשה, אכן לא היתה אירוע טרי שקדם לבקשה מיום 11.9.14, אלא בוצעה על ידי העיריה עוד ב 18.6.14. בתצהירו של מר חדד פורט כי העיריה גלתה שהמבקשת משפצת את מבנה אמונה- לאור הצביעה החיצונית של המבנה, ואז נבדק הענין בחודש יוני והתגלה שהמבקשת מבצעת שיפוץ בשטחים נרחבים בקומת הקרעע ומכשירה במקום כיתות לימוד וחדרי משרדים (המבקשת טוענת כאמור שמדובר באותן שתי כתות שהיו "שלה" משכבר הימים, ולטענה זו, שאינה מסברת את האוזן בשלב הדיוני בו עסקינן - כבר התייחסתי). ביחס לשתי הכתות בקומה שמעל, אלו ש"סופחו" על ידי מר קורן בשנות התשעים, העיריה מציינת שבתיקי הנכס אין אינדיקציה להסכמה כזו של קורן ז"ל, וככל שניתנה, ניתנה היא רק לגבי 2 הכתות בקומה הראשונה. לטעמי קשה לחלוק כי ביה"ס קיים 2 כתות בקומה הראשונה שנים ארוכות, בידיעתה של העיריה ולטעמי , עולה לכאורה שגם בהסכמתה. מר חדד ציין בחקירה כי הוא מודע לכך שביה"ס החזיק בשתי הכתות בקומה הראשונה במבנה אמונה שנים ארוכות , והדבר עולה ברורות גם מהתכתובת שצויינה לעיל משנים 2010 ו 2011. בהתאמה, גם כאשר התכנון העירוני היה להכשיר את מבנה אמונה כדי למסרו לחינוך הערבי לא דרשה העיריה את פינוי אותן שתי כתות לאלתר, אלא רק עמדה על דרישתה שיהא על המבקשת לפנותן בהמשך, וכי תינתן לו הודעה לגבי מועד פינוי אחרון. גישתה הלא מתפשרת של העיריה ביחס לשימוש לא מורשה בנכסיה, בפרט כאשר עומדת על הפרק הקצאת מבנה לצרכים אחרים, מקשה לקבל התזה לפיה השימוש באותן שתי כתות שבקומה הראשונה היה שימוש לא מורשה. לא זו אף זו, השרתים והמזכירים בביה"ס הם עובדי עירייה (כפי שצייין מר חדד) וברור אפוא שהעירייה ידעה היטב על השימוש הנמשך באותן שתי כיתות בקומה הראשונה במבנה עליונה, שהיה שימוש ברשותה. מן הדין לקבוע לצרכי הבקשה כי הומחש אכן שהעיריה נתנה הסכמתה (ככל הנראה אכן בשנות התשעים, בהיעדר אינדיקציה אחרת) לשימוש של המבקשת במבנה אמונה: אך רק לגבי אותן שתי כתות שבקומה הראשונה במבנה אמונה. ביוני כאמור גלתה העיריה שהמבקשת עושה שימוש לא מורשה גם בשתי הכתות בקומת הקרקע של מבנה אמונה, אותן שיפצה המבקשת יחד עם שתי הכתות בקומה מעל. העיריה מבחינתה התריעה כזכור עוד ב 2010 שיהא על המבקשת לפנות המבנה, אם כי לא לאלתר. אין תמה אפוא שהתייחסה להתנהלות המבקשת כאל פלישה לא מורשית לכתות שבקומת הקרקע. ב 18.6.14 הגיע אפוא מנכ"ל העיריה בלווי עובדי עיריה נוספים לביה"ס, כינס את העובדים ואת מנהל ביה"ס, נזף בו והורה לפקחי העיריה לחסום את המעבר בין בי"ס שערי תורה לבין מבנה אמונה; וכך נעשה עוד אותו יום (גם מר גנזלר הודה בכך). 13. הכיצד הגענו אפוא להתקנת חסימה נוספת ערב הגשת הבקשה, ב 11.9.14? : 24.6.14 שלח מר גנזלר מכתב פייסני לראש העיר חיפה. במכתב לא הובעה מחאה על החסימה, אלא הבהרה שהמבקשת לא פלשה אלא עשתה שימוש רק בחדרים שנמצאים ברשות המבקשת מזה 30 שנה; ולא היתה שום כוונה לפלוש לחדרים שאינם ברשות המבקשת. העיריה הסיקה מן הפגישה מה 18.6.14 ומאי מחאת המבקשת על החסימה כי המבקשת השלימה עם המצב, וכי בין הצדדים הושגה הסכמה שמעתה לא יהא בי"ס אמונה בשימוש המבקשת, לאחר אותה חסימה. אלא שממש עם פתיחת שנת הלימודים, ב 1.9.14, עשתה המבקשת מעשה והסירה אותה חסימה של העיריה למבנה אמונה. העיריה בתורה, כאשר גלתה הדבר, שבה והתקינה חסימה מאסיבית יותר ב 11.12.14, ואז הוגשה הבקשה. 14. המבקשת טוענת להגנת החזקה בתביעה פוססורית מכוח סע' 19 לחוק המקרקעין, שעניינה הגנת המחזיק במקרקעין. לטעמה, החזיקה כדין בארבעת הכיתות ולא רק בשתיים שבקומה הראשונה, מזה עשרות בשנים. אולם גם אם לשיטת העיריה נלך, טוענת המבקשת כי העיריה לא רשאית היתה לנקוט בסעד עצמי ב 18.6.14, ופעולה זו שלה היתה פעולה שלא כדין, ועוד מצד רשות מקומית החבה בחובת הגינות ותום לב מוגברת. אם סברה שהמבקשת פולשת לחדרים בקומת הקרקע היה עליה לפנות בתביעת פינוי לביהמ"ש. לעיריה אסור היה לנקוט בסעד עצמי לפי סע' 18(ב) של חוק המקרקעין, שכן הפלישה לא היתה טריה, וב 18.6.14 כבר החזיקה המבקשת בארבעת החדרים (ולשיטת העיריה בשניים מהם) מזה עשרות שנים. המבקשת מודה כי לאחר 18.6.14 לא פנתה לביהמ"ש, ואף לא נקטה בסעד עצמי "מקביל" מהלך 30 יום. לטעמה לא עשתה כן שכן ניסתה להביא לפתרון הסכסוך בדרכי שלום מול העיריה. רק משלא הסתייע הדבר, נזקקה לסעד עצמי, מבלי לפנות לביהמ"ש , והסירה החסימה ב 1.9.14. 15. דין הבקשה לדחייה, מכמה טעמים. 16. ראשית כדי להקל על המעיין, אסכם הלו"ז: א. אי אז בשנות התשעים (ככל הנראה) מקבלת המבקשת הסכמה של העיריה להשתמש בשני חדרים במבנה אמונה בקומה הראשונה. ב. המבקשת טוענת שקבלה רשות של העיריה להשתמש גם בשני החדרים בקומת קרקע שבמבנה אמונה אולם נכון לשלב דיוני זה, נראה שטענה זו חלשה לגופה, ויש לקבל שהסכמת העיריה נתנה רק לשימוש המבקשת בשתי כתות בקומת הביניים (הראשונה). ג. בשנת 2010 מודיעה העיריה למבקשת שעליה לפנות כל השטחים בהם היא משתמשת במבנה אמונה. מנהל המבקשת מבקש להוסיף ולשמר בידי המבקשת אותן שתי כתות בקומה הראשונה. העיריה מסרבת, ועומדת על דרישת הפינוי שכן בכוונתה לחדש ימי מבנה אמונה כקדם, ולהשיבו לפעילות כבי"ס. מאידך מודיעה היא למבקשת ב 2011 שתמסור לה תאריך יעד אחרון לפינוי. תאריך כזה לא נמסר. ד. התכנון המקורי של העיריה למסירת ביה"ס לחינוך במגזר הערבי לא יוצא לפועל. יוסף כי לטענת העירייה, בשנת לימודים זו אמנם לא אמור מבנה אמונה להיות מאויש אך עתיד הוא לעבור שיפוץ כדי למסור שתי קומות במבנה לבי"ס בנות יעקב של חסידי גור, במסגרת הליך הקצאה, על פי נוהל משרד הפנים. ה. לקראת סוף שנת הלמודים הקודמת מקבלת המבקשת החלטה להקים כתות ז'-ח', לראשונה. היא פולשת אפוא גם לשתי כתות בקומת הקרקע במבנה אמונה (שוב, קביעה אחרונה זו הנה לכאורית על פי מה שהוכח עד כה). זאת עושה היא במסגרת שיפוצים בחודש יוני 2014. ו. העיריה מגלה דבר הפלישה לקומת הקרקע ומחליטה לחסום הגישה למבנה אמונה (אין לה יכולת לחסום רק הגישה לקומת הקרקע). זאת נעשה ב 18.6.14. ז. המבקשת מסירה החסימה ב 1.9.14 . ח. העיריה שבה וחוסמת הגישה למבנה אמונה ב 11.12.14. 17. היות ובסעד זמני עסקינן, הפרמטרים שיש להיזקק להם הנם מאזן הנוחות וסיכויי התובענה לכאורה, בין שניהם מתקיים יחס שנהוג לכנות "מקבילית הכוחות". סיכויי התובענה לכאורה 18. אין חולק בדבר בעלות העיריה במבנה אמונה; אך המבקשת נסמכת כאמור על הגנת המחזיק במקרקעין. שני הצדדים מפנים - איש לשיטתו - לסע' 18 ו 19 של חוק המקרקעין, שלהלן ציטוטם. " 18. (א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם. 19. מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם. " 19. סע' 18(ב) הנו חריג לכלל הפוסל עשיית דין עצמית. הוא מתיר באופן מצומצם סעד עצמי, במגבלות הקבועות בו. הצדדים התייחסו בעיקר ללוח הזמנים. אתייחס אפוא ללו"ז: קבעתי כאמור כי לצרכי הבקשה סבירה יותר עמדת העיריה שהשימוש בקומת הקרקע של המבקשת היה שימוש לא מורשה, היינו פלישה. מכאן שהמבקשת החזיקה ברשות אך בשני החדרים בקומה הראשונה והעיריה כמחזיק - בשאר המבנה (אף אם לא עשתה בו שימוש). השיפוצים של המבקשת בארבעת החדרים וצביעת המבנה נערכו בחודש יוני. זה אפוא המועד בו תפסה המבקשת שלא כדין את החדרים שבקומת הקרקע. אקט החסימה של העיריה היה מה 18.6.14 (לדברי מר גנזלר - באמצע השיפוץ). מכאן שהעיריה נקטה אכן בסעד עצמי - אך עשתה זאת במועד, בטרם חלוף 30 יום ממועד הפלישה. הכוח שבו נעשה שימוש (חסימת הגישה למבנה) לא חרג מן המידה הסבירה, ולא באה כל טענה בענין זה. 20. ניתן לשאול לכאורה האם רשאית היתה העיריה לחסום הגישה למבנה משעה שבשתי הכתות בקומה הראשונה היה שימוש ברשות משך שנים ארוכות. לטעמי אלמלא הפלישה של המבקשת לקומת הקרקע, התשובה היתה נענית כנראה בשלילה. בזהירות הראויה, הסיווג המשפטי המתאים ביותר של יחסי הצדדים באשר לשתי הכתות בקומה הראשונה נחזה כיחס של בר רשות בלא תמורה. על פי רוב ושבעתיים בענייננו, רשיון במקרקעין בלא תמורה הנו הדיר (לרוב גם רשות בתמורה - הדירה היא). סוכמו הדברים על ידי בענין אחר באלו המלים: ".. מצב הדברים שונה משעה שביחס משפטי של בר רשות עסקינן, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, ונמצאה ההצדקה לפינוי, משעה שהפה שהתיר הוא גם הפה שיכול לאסור (רישיון בלתי הדיר הנו נדיר ביותר). שם, אכן תיתכן קשת של אפשרויות: התניית פינוי בהחזר שווי ההשקעות של בר הרשות בנכס; צו לפינוי בלא לפסוק כלל החזר השקעה; ואפשרות ביניים של צו פינוי וחיוב כספי לטובת בר הרשות בגובה השקעתו - אך כזה שתשלומו אינו תנאי לפינוי. ראה: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210); ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי תק-על 2002 (3) , 745); רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי פ"ד נג(3) 151. לגבי מוסד הרישיון במקרקעין (שנראה כי בפועל לא נס לחו אף לאחר חקיקת חוק המקרקעין) ראה גם ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר פ"ד כו (2) עמ' 564; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן פ"ד לא(2) 127; ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס תק-על 2005(3), 3233." המחלוקת בענייננו אינה נוגעת להחזר שווי השקעות של בר רשות , אולם העיקרון הוא שבמקרה המתאים ניתן להתנות הזכות לפינוי בר הרשות בקיום תנאי מתאים: במקרה שלנו, משעה שמדובר בעיריה המקצה נכסי ציבור למוסדות חינוך - אמנם אין שום הגיון בטענה שאותה הסכמה בעל פה של מר קורן בשנות התשעים, להקצאת שתי הכתות הנה הסכמה לא הדירה. מדוע שתסכים העיריה לכבול עצמה לנצח למבקשת או לכל גוף חינוכי אחר בחינוך העצמאי במבנה שלה, כאשר לא ידועים ההתפתחות הדמוגראפית העתידית, צרכי החינוך של האוכלוסיה בעיר ובסביבה ועוד כהנא וכהנא? חל אפוא הכלל ולא החריג , והרשות הנה רשות הדירה, שזכות העיריה לבטלה. אלא שגם משעה שמדובר בבר רשות בלא תמורה, כאשר הרשות הדירה, הפסקתה צריך שתיעשה בהגינות, ולעתים כאמור מותנית היא בתנאים. לעתים מדובר בתשלום לבר הרשות על שווי השקעותיו. במקרה שלנו בשים לב לזהות הצדדים - עיריה ומוסד חינוכי, נראה לי שהפסקת הרשות צריך הגיונית שתכלול סייג בדבר זמן התרעה מתאים הנחוץ למוסד החינוכי לצורך התארגנות. תנאי כזה גם הולם חובת ההגינות בה חבה העיריה כרשות ציבורית. אין זה מתקבל על הדעת שהתרעה בדבר מועד פינוי אחרון למוסד חינוכי, תתעלם מן התכלית לשמה ניתנה הרשות - לקיים באותם שני חדרים כתות לימוד. משכך זמן ההתרעה חייב להיות כזה שייתן פרק זמן להתארגנות לפני תחילת שנת הלימודים, ודאי לא באמצעה או לאחר שהחלה - ביחס לאותה שנה. ניתן להתווכח בשאלת פרק הזמן שייחשב סביר, אך נראה שהעיריה עצמה הכירה בעצם החובה לתן התרעה בפרק זמן סביר במכתבה מ 9.2.11 , כאשר לא דרשה פינוי לאלתר אלא ציינה שתודיע אודות תאריך היעד האחרון לפינוי. היות והודעה כזו לא ניתנה עד לשנה"ל הנוכחית, רשאית היתה המבקשת להוסיף ולעשות שימוש באותן שתי כתות שבקומה הראשונה בשנה"ל הנוכחית. הא ותו לא. 21. אולם משעה שהמערערת עשתה מעשה ופלשה שלא כדין לקומת הקרקע (ויש לומר, מתוך ידיעה אודות התנגדות העיריה העקרונית להמשך שהותה בבנין), ואף נחזה שנהגה בבנין מנהג בעלים, שוב אין לדרוש מן העיריה שתשב באפס מעש. מדובר בנכס ציבורי. העובדה שהיתה למבקשת זכות להשתמש בשתי הכתות בקומה ראשונה בשנת הלימודים הנוכחית, אין משמעה שמנועה העיריה מלפעול לסילוקה מן השטח הנפלש בקומת הקרקע. כפי שבואר אין בידי העיריה (לפחות לא הומחשה) אפשרות אפקטיבית לחסימה חלקית רק של קומת הקרקע. חסמה היא אפוא הגישה למבנה כולו, ובענין זה יש לומר לה למבקשת "תפסת מרובה לא תפסת". 22. אולם נניח לצורך הדיון ובניגוד לקביעותי (כאמור קביעות אלה הנן אך לצורך השלב בו עסקינן) כי אכן המבקשת היתה ברת רשות אף בשתי הכתות התחתונות; או לחלופין (שוב בניגוד לקביעותי שלצורך שלב זה) שהחזיקה בהן אף בלא רשות מזה שנים. בחלופה הראשונה נחזה שפעולת העיריה ב 18.6.14 היתה שלא כדין, שכן אז מנעה מן המבקשת גישה לכתות שבכל ארבעתן היתה זכאית להחזיק בשנת הלימודים הנוכחית. אלא שגם אז, בפעולת העיריה ב 18.6.14 היה משום תפיסה שלה של המקרקעין שלא כדין, שהקנתה למבקשת בתורה כמחזיקה כדין, את הזכות לנקוט בעזרה עצמית של פירוק החסימה בתוך 30 יום, היינו עד 17.7.14. בחלוף המועד - פקעה הזכות לסעד עצמי (ובטיעוני המבקשת כי לא פעלה לסעד עצמי כדי ליישב הסכסוך בדרכי שלום, אין כדי להאריך המועד; כאמור סע' 18(ב) הנו חריג לכלל שסכסוכים יש לפתור בערכאות ואין להרחיב תחולתו ולו גם כדי לאפשר מיצוי מגעים בדרכי שלום). בחלוף אותו מועד שוב לא רשאית היתה לנקוט בסעד עצמי , גם אם לא השלימה עם פעולת העיריה. והיא אכן נקטה בו לאחר שחלף המועד המותר, רק ב 1.9.14. פעולתה אפוא ב 1.9.14 היתה עשיית דין עצמית שלא כדין, ואין לזכותה בפרס דיוני בדמות צו מניעה שיכשיר פעולה זו שלה. לאחר 17.7.14 דרך הפעולה היחידה שעמדה לרשות המבקשת היתה פניה לערכאות לשם קבלת צו לפירוק החסימה שהותקנה ב 18.6.14. ואלו בחלופה השניה לה טענה המבקשת לפיה זכאית היא להגנת החזקה גם בהנחה שהחזיקה בשתי הכתות התחתונות שלא כדין, אך מזה שנים: בחלופה זו נקטה העיריה בעזרה עצמית לא מותרת ב 18.6.14 שכן חלפו למעלה מ 30 יום מיום תפיסת החזקה, היינו אין עסקינן בפלישה טריה של המבקשת. אז אכן חלה על העיריה החובה לפנות לערכאות במקום להציב החסימה ב 18.6.14. משכך, יחול לשיטת המבקשת סע' 19 לחוק המקרקעין ויקנה למבקשת סעד אפשרי של השבת החזקה בתביעה פוססורית. אולם ראשית, הסיפא של הסע' מאפשר אז לביהמ"ש לדון בזכויות שני הצדדים, וחשוב מזה, אפשרות זו נחזית לפחות לצורך השלב בו עסקינן סבירה פחות: קשה להלום כאמור שהחזקה כזו מצד המבקשת לא היתה נתקלת בתגובה מוקדמת (יהא מצב החזקה כאשר יהא, וקשה להלום שהעיריה לא ידעה על המצב בפועל כאשר מזכירי ביה"ס ושרתיו הנם עובדיה); בנוסף, במה התבטאה אותה "החזקה"? הרי אין חולק כי רק השנה החליטה המבקשת להקים כתות ז-ח. ובמכתבי המנהל מ 2010 ו 2011 טען הוא שהמבקשת עושה שימוש רק בשני חדרים, אותם חדרים שבקומה ראשונה . חוסר נקיון כפיים ושהוי 23. אולם גם בחלופה האחרונה ובהנחה שהמבקשת זכאית ליהנות מתחולת סע' 19 הנ"ל, דין הבקשה להידחות ולו בשל חוסר ניקיון כפיים. גם בהנחה שהמבקשת פעלה בבהילות ב 11.9.14 לעת הגשת הבקשה, ואוכל להניח שכך פני הדברים, קשה להכשיר אי ציון נתונים בסיסיים שהיו אמורים להיות מצוינים בבקשה. העובדות שהשיפוצים של המבקשת בוצעו ביוני, החסימה הראשונית בוצעה על ידי המשיבה גם היא ביוני, פורקה ב 1.9.14 ושבה והותקנה ב 11.9.14 - כל אלה הנם נתוני בסיס לצורך אומדן ראשוני של טענות המבקשת בדבר הגנת המחזיק הקנויה לה כביכול, ושלילת העזרה העצמית שביצעה העיריה. קשה להלום שהושמטו מבלי מישים. על הפונה בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד עד לדיון במעמד הצדדים חלה חובת גלוי מוגברת. במקרה של ספק מה יש לגלות - אין ספק, ויש להתכבד ולתן פירוט. טעם הדבר ברור, שכן בשלב דיוני זה לא עומדת לנגד עיני ביהמ"ש עמדת הצד השני, ויש לפרט אפוא עוד במקור כל הנתונים שעשויים להיות רלבנטיים להפעלת שיקול דעתו, גם אלו שעשויים לפעול לרעת הבקשה. אי עמידה בתנאי זה לבדו עשויה להצדיק אי היעתרות לסעד זמני. ביחס לשהוי: השאלה אם חל שהוי ואיזה פרק זמן לשיהוי ייחשב, תלויה בנסיבות המקרה. גם אם לא הומחש שהעירייה שינתה מצבה לרעה, הרי לכל הפחות לא יכולה המבקשת להיתלות לצרכי שיקולי מאזן הנוחות בטיעון שמוצאת היא עצמה בפני שוקת שבורה. שכן משכבר ועוד מ 2011 יכולה היתה לנקוט בהליך לבירור מצב הזכויות השנויות במחלוקת בנכס. ובוודאי שנחזה שאת בקשתה לצו מניעה היתה אמורה להגיש לכל המאוחר בתכוף לאחר 18.6.14 שאז חסמה הערייה לראשונה את הגישה למבנה אמונה. מאזן הנוחות 24. לכאורה יטען הטוען שקריטריון מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשת, שהרי העיריה אינה מאפשרת לבי"ס אחר לאכלס את מבנה אמונה כבר בשנת הלימודים הנוכחית. אולם בענין זה יש להיזקק למבט רחב מעט יותר. כפי שכבר נרמז בהחלטתי הראשונית, צרכי הציבור רבים הם, ועל העיריה לחלק משאבי המקרקעין שבידה , בהקשר של צרכי החינוך, בין ציבורים שונים: בין בחינוך הרשמי, בין בחינוך המוכר שאינו רשמי ובין בחינוך העצמאי. העיריה ציינה שהנה נמצאת כאמור בשלב מתקדם של הקצאת מבנה אמונה על פי נוהל משרד הפנים שצורף, לבי"ס בנות יעקב של חסידות גור. כפי שצוין, עוד ב 20.9.10 פנתה העיריה למנהל ביה"ס, והפנתה שימת לבו במכתב שצורף, כי מבנה ביה"ס בכתובת שברח' הגיבורים 17 (מבנה אמונה הוא כאמור בכתובת במס' 19, ואלו במס' 17 נמצאים כתות א-ו) הנו מבנה עירוני שנמסר בשנות החמישים, עת לא היה נוהל הקצאות, לכן לא נחתם הסכם ולא בוצע נוהל הקצאות. צוין כי המשך החזקתו של ביה"ס במבנה יהא כפוף לנוהל ההקצאות וחתימה על הסכם, ובשלב ראשון על ביה"ס למלא טפסי הקצאה. אין חולק שעד היום לא מלא ביה"ס טפסי הקצאה. אמנם בקשה זו אינה נוגעת לביה"ס "העיקרי" של המבקשת ברח' הגיבורים 17, אלא רק ל"ספיחים" המשרתים אותו בתוך מבנה אמונה. אולם בענין הקצאת מבנה אמונה (ואף בענין ביה"ס של המבקשת כולו) מבקשת העיריה ליישם את נוהל משרד הפנים (5/002): הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית. היינו היא מבקשת ליישם הנוהל גם על מבנים שהוקצו בעבר שלא על פי הנוהל. הנוהל, כאמור בו, נועד לקדם מנהל תקין, שקיפות ושוויון בהקצאת קרקעות על ידי רשויות מקומיות, ולמנוע פגיעה במנהל תקין. בקיצור נמרץ, הנוהל מחייב גוף המבקש שתוקצה לו קרקע להגיש בקשת הקצאה ולכלול בה נתונים רלבנטיים שייבחנו על ידי הרשות על פי קריטריונים אחידים שאמורים להלום הנחיות הנוהל. כפי שפורט, כיום נמצאת העיריה בהליכי הקצאה מול חסידות גור ביחס למבנה אמונה. אין אמנם טענה כי הליך ההקצאה הסתיים אלא שהנו בשלבים מתקדמים; אך המבקשת מצדה אינה טורחת להגיש בקשת הקצאה לא לגבי ביה"ס שלה במבנה העיקרי, ולא לגבי מבנה אמונה. כרגע לא נסתרה חזקת תקינות המנהל , ואין לקבל שהעיריה פועלת בהקצאה המיועדת של מבנה אמונה מתוך שיקולים זרים, אין גם טענה כזו. מדוע אפוא יש להעדיף את עניינה של המבקשת הנוגע לתלמידי שתי כתות שמהקשת מעוניינת לאכלס במבנה אמונה (וברור שאיני מקל ראש כלל בעניינם, נהפוך הוא), על פני עניינם של תלמידים אחרים, רבים לכאורה אף יותר במניינם? תתכבד המבקשת, תגיש בקשת הקצאה כפי שהונחתה לעשות עוד ב 2010 על מנת שעניינה ייבחן באופן שוויוני גם לפי כמות התלמידים , ניצול מיטבי של המקרקעין עבור הצורך הנקבע על פי מס' המשתמשים הצפוי, ופרמטרים נוספים כפי שמופיעים בנוהל. יכול שלו פעלה כך - היה נמצא פתרון. אולם אין היא יכולה לכפות אי ניצול בנין שלם בחלקו הארי, בשל רצונה לנצל מספר כתות בו לצרכיה, כאשר לא ברור כלל שיש להעדיף עניינה שלה מבחינת האינטרס הציבורי על פני עניינם של ציבורים אחרים שאף ילדיהם זכאים להקצאת כתות לימוד. המבקשת כאמור אף לא טרחה ליידע העיריה בדבר רצונה לפתוח כתות ז'-ח' בשנה"ל הנוכחית. היא הסתפקה בכך שהיא מורשית לעשות כן על פי תנאי הרשיון שלה מטעם משרד החינוך. אך ענין זה ממחיש בדיוק החשיבות בריכוז הנתונים בידי מי שנדרשת לחלק משאבי המקרקעין שלה לצרכי חינוך (ומטרות ציבוריות נוספות) בין קהלים שונים, על מנת שהחלוקה תהא אופטימאלית ועניינית ככל הניתן, ותמקסם הניצול המיטבי של המקרקעין לתועלת הציבור כולו. אכן בשנה זו לא ילמדו תלמידים מבי"ס אחר באותו מבנה. אולם כאמור במהלך השנה על העיריה לשפצו , לפחות על פי הצפי שדווח, על מנת להכשיר הבנין כולו כבי"ס עבור אותו גוף לו יוקצה, לאחר שיימצא זכאי לכך על פי נוהל ההקצאות. כלל לא ברור אפוא שמאזן הנוחות פועל בראיית רוחב לטובת עניינה של המבקשת דווקא, הממאנת לפעול על פי נוהל ההקצאות. 25. הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בבקשה בסך כולל של 5000 ₪. בשולי הדברים צר לי על שלא צלח ניסיוני להביא הצדדים להסדר עליו המלצתי, בנסיבות מקרה זה. יש לקוות שהצדדים לא יאמרו נואש בניסיון להביא פתרון מהיר ככל הניתן לבעיה שנוצרה, בהמשך הידברות ישירה ביניהם. בלא קשר, נראה שעל המשיבה לפעול באופן זריז להשבת הציוד של המבקשת שנותר נעול במבנה אמונה, וחזקה שתפעל כך בלא צורך בהליכים נפרדים. במעמד צד אחדדיני חינוךצוויםצו מניעהפינויבית ספר