האם יש נסיבות בהן רשאי רשם ההוצל"פ להפחית את שיעור הריבית שנקבעה בפסק דין. שאלה זו הינה שאלה כללית שאינה נוגעת דווקא לתיק זה ואולם ישנם, לטענת המשיב, נסיבות מיוחדות בתיק זה שמצדיקות את קביעת הריבית כפי שנעשתה על ידי רשם ההוצל"פ. שאלה שניה - הנוגעת לתיק זה - האם צדק כב' הרשם בכך שלא חייב את המשיב בשכ"ט ב'. בתיק זה הוגש לביצוע פסק דין שניתן ביום 24.10.01 על ידי בית משפט השלום בתל אביב. בשלב ראשון ניתן פסק דין בהעדר המשיב על מלוא סכום התביעה, בסך 237,032 ₪. פסק הדין חייב את המשיב לשלם למערערים את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.8.00 עד התשלום בפועל. כן חוייב המשיב בסכום של 3,200 ₪ הוצאות וסכום של 15,000 ₪ + מע"מ ושכ"ט (להלן: "פסק הדין הראשון"). תיק ההוצל"פ נפתח ביום 15.4.02 כאשר החוב בו עמד על סך של 301,144 ₪. המשיב הגיש, ביום 10.12.02, בקשה לביטול פסק הדין הראשון. פסק הדין בוטל וביום 8.6.04 ניתן פסק דין חדש בהסכמת הצדדים לפי הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 ובו חוייב המשיב לשלם למערערים, יחד ולחוד, "סך של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ להיום". (להלן: "פסק הדין השני"). איש מהצדדים לא הודיע לתיק על קיומו של פסק הדין השני ולא ננקטו בתיק ההוצל"פ פעולות כלשהן לגביית החוב, עד שביום 13.5.13 הגישו המערערים בקשה להעברת התיק ללשכת ההוצל"פ בירושלים. לאחר העברת התיק ננקטו הליכי גביה. ביום 30.6.13 הגיש המשיב בקשה לביטול הליכים וסגירת התיק ולחילופין, להורות על עיכוב הליכים בתיק על מנת לאפשר לו להגיש בקשה בטענת פרעתי. בבקשה זו טען המשיב שיש לסגור את תיק ההוצל"פ כיוון שהוא נפתח לגביית פסק הדין הראשון שבוטל, ומפאת כך שהמערערים פועלים בחוסר תום לב כאשר הם מבקשים לגבות את סכום פסק הדין הראשון - המבוטל ולא את סכום פסק הדין השני, וללא עדכון החוב בתיק. המערערים טענו שהם פעלו להפחתת סכום החוב בתיק ההוצל"פ מיד כשנודע להם על קיומו של פסק הדין השני. המשיב הגיש בקשה בטענת פרעתי בה טען כי יש לראות בהתנהלות הזוכים ובהזנחתם את תיק ההוצל"פ כוויתור על החוב. לחילופין ביקש המשיב להורות על הפחתת הריבית וההצמדה שהתווספו לחוב. ביום 10.9.13 דחה כב' הרשם קייס כראמה את הבקשה לסגור את תיק ההוצל"פ וזאת מטעמי יעילות על מנת שלא יהיה צורך לפתוח תיק הוצל"פ אחר לגביית סכום החוב בפסק הדין השני שניתן באותה תביעה, בין אותם צדדים. יחד עם זאת הורה למערערים להגיש תחשיב של החוב לפי פסק הדין השני שיכלול את הסכומים שנקבעו בפסק הדין את גובה הריבית ממתן פסק הדין, חישוב ההצמדה, שכ"ט והוצאות וכן אגרת פתיחת תיק הוצל"פ ושכ"ט א' בהוצל"פ. הצדדים הגישו טיעוניהם כאשר המשיב טוען שיש לסגור את תיק ההוצל"פ מחמת כך שהמערערים לא נקטו בו כל פעולה במשך כל השנים שממתן פסק הדין השני ועד העברתו ללשכת ההוצל"פ בירושלים, כ- 9 שנים. וכן בשל כך שהמערערים לא עדכנו את החוב בו, בשל כך שהמערערים נטעו בו צפיה לסבור שהם זנחו את החוב או שהם גבו אותו מאדם בשם אדרי שהיה אף הוא נתבע בתיק והתביעה נגדו נמחקה. המשיב טען עוד כי תחשיב החוב שערכו המערערים אינו נכון שכן הם ניסו להוסיף לחוב סך של 13,200 ₪ עבור אגרת בית משפט כאשר פסה"ד השני קבע סכום של 7,000 ₪ בלבד עבור הוצאות ושכר טרחה. כן טען המשיב כי הוא שילם למערערים סך של 4,180 ₪ בגין הוצאות, לאחר ביטול פסק הדין הראשון, וסכום זה כלל את אגרת ההוצל"פ, לכן אין להוסיף לחוב את סכום האגרה, כפי שעשו המערערים. המערערים טענו כי המשיב מודה שהוא לא שילם את החוב. לטענתם, הם ביצעו הפחתה של החוב לאחר שנודע להם על ביטול פסק הדין הראשון ומתן פסק הדין השני. המשיב לא עשה דבר לשם תשלום החוב על אף שידע על קיומו. המערערים טענו עוד כי הנטל מוטל על המשיב להוכיח שפרע את חובו או שיש נסיבות שבשלן הוא פטור מלשלמו כולו או חלקו. המערערים טענו כי עצם העובדה שלא סגרו את תיק ההוצל"פ מלמדת על כך שלא ויתרו על החוב ולפיכך גם לא היתה סיבה למשיב לחשוב שהם ויתרו על החוב. המערערים טוענים שהמשיב לא הגיש כל בקשה בתיק ההוצל"פ במשך כל השנים, לא שילם דבר על חשבון חובו (הסכום של כ- 4,000 ₪ ששולמו היה עבור הוצאות בגין אי הגשת כתב הגנה וביטול פסק הדין ולא עבור אגרת הוצל"פ). קויים דיון בפני כב' הרשם וביום 6/8/14 נתנה החלטה בה נקבע כך: 1. באשר לבקשת המשיב לסגור את תיק ההוצל"פ בשל כך שניתן פסק הדין השני ופסק הדין הראשון בוטל, כבר ניתנה החלטה ביום 10.9.13. 2. הסוגיה הטעונה הכרעה היא האם יש מקום להורות על הפחתת הפרשי ההצמדה והריבית ואם כן כיצד יש לחשב את החוב. 3. לרשם ההוצל"פ סמכות להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית, או את תוספת הריבית בהתאם להוראות סעיף 81 א' 3(ה) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 ואולם הסמכות לפי סעיף זה מוגבלת להליך שנפתח לביצוע שטר או לביצוע תביעה בסכום קצוב. 4. ניתן לראות את בקשת המשיב כבקשה בטענת פרעתי לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. שכן, על פי הוראות סעיף 19 כל טענה של חייב לפיה אין עליו למלא אחר הוראות פסק הדין כולן או מקצתן הינה בגדר בקשה בטענת פרעתי. כאן טוען המשיב - החייב - כי אין עליו לפרוע את הפרשי ההצמדה והריבית בשל השיהוי, לכן למעשה מדובר בבקשה בטענת פרעתי. 5. אין לראות בשיהוי בנקיטת הליכים כוויתור על החוב ואין בשיהוי זה כדי ליצור הסתמכות אצל המשיב שהמערערים ויתרו על החוב. 6. היתה השתהות בלתי סבירה בנקיטת הליכים לגביית החוב. השתהות כזו יכולה להגיע לכדי חוסר תום לב. חוסר תום לב יכול להיות הן באשר לנסיבות פתיחת תיק הוצל"פ והן באשר לדרך ניהולו. על זוכה לנקוט בדרך סבירה בניהול תיק הוצל"פ. 7. אין להפוך את תיק ההוצל"פ ל"תוכנית חסכון", מאידך, גם על חייב בתיק ההוצל"פ חלה החובה לפעול לסילוק החוב. 8. כדי לזקוף שיהוי לחובת זוכה בתיק הוצל"פ יש לבחון קיומם של שני תנאים עיקריים: א. האם השיהוי מבטא ויתור על מימוש זכותו של הזוכה. ב. האם החייב שינה מצבו לרעה עקב השינוי. בנדון דנן מחד, אין לראות בשיהוי כביטוי לויתור על הזכות, מאידך, החוב גדל בצורה משמעותית עקב השיהוי ובכך השתנה מצבו של המשיב- החייב- לרעה. לאור כל האמור קבע כב' הרשם כי החוב יחושב באופן שקרן החוב, שכ"ט עוה"ד וההוצאות שנפסקו בפסק הדין יישאו ריבית בשיעור 1% מיום פתיחת התיק ועד חלוף 21 יום ממתן ההחלטה, לאחר מכן ריבית בהתאם לפסק הדין. לסכום הנ"ל תצורף אגרה ושכ"ט א' בהתאם להוראות הדין מהסכום שיתקבל יש להפחית 2,500 ₪ שנקבעו כהוצאות ושכ"ט, לטובת המשיב, בקשר להליך זה. אם הסכום המתקבל לא ישולם תוך 21 יצורף לו גם שכ"ט ב'. על החלטה זו הוגש הערעור. המערערים טוענים כי אין לרשם ההוצל"פ סמכות להורות על הפחתת ריבית שנקבעה בפסק דין. בכל מקרה אין לרשם סמכות להפחית את הריבית מתחת לסף שקבע המחוקק, שהוא הריבית שנקבעה בפסק הדין. בנוסף טוענים המערערים כי משקבע כב' הרשם כי המערערים לא פעלו כפי שפעלו על מנת לזכות בצבירת הפרשי ההצמדה והריבית ומשקבע כב' הרשם כי השיהוי מצד המערערים אינו מבטא ויתור מצידם על מימוש הזכות, לא היה מקום להפחית את הריבית. ובנוסף טוענים המערערים כי שגה כב' הרשם בכך שלא חייב את המשיב בשכ"ט ב' למרות שהוא ידע על החוב ולא עשה דבר על מנת לשלמו. כמו כן טוענים המערערים כי הפסיקה שלפיה קבע כב' הרשם שיש לו סמכות להפחית ריבית (ע"א 2836/03 עירית תל אביב נ' מור תמר (להלן: "פס"ד מור)) דנה בתיק הוצל"פ שנפתח לביצוע שטר ולא לביצוע פסק דין. כמו כן שם היה שיהוי של 15 שנה והחייבת סברה שהחוב שולם. המשיב טוען כדלקמן: א. כב' הרשם עשה איזון נכון בין מחדלם של המערערים בניהול התיק, הן בכך שלא הפחיתו את החוב לפי פסק הדין השני והן בכך שלא פעלו בתיק במשך כ- 9 שנים דבר שהביא להגדלת החוב באופן משמעותי. לבין מחדלו של המשיב שלא שילם את פסה"ד השני. ב. לא צורף תצהיר לערעור בניגוד להוראות תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם - 1979. ג. כב' הרשם רשאי להפחית את הריבית שממועד הפירעון ולהעמידה על סכום שלא יפחת מהריבית שקבע פסק הדין ליום שעד מועד הפירעון (הוראות סעיפים 2 ו- 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961). על פי הוראות סעיף 2 לחוק זה רשאית הרשות השיפוטית לפסוק ריבית על הסכום שפסקה. על פי הוראות סעיף 5(א) הריבית שקובעת הרשות השיפוטית תחול מיום "היווצרות העילה" עד "מועד הפירעון" היינו, עד מועד מתן פסק הדין או מועד שנקבע לתשלום פסק הדין, המאוחר מביניהם. על פי הוראות סעיף 5(ב) סכום שלא שולם במועד הפירעון יצבור הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור שייקבע באופן המפורט בסעיף. על פי הוראות סעיף 5(ג) רשאי רשם ההוצאה לפועל, מטעמים מיוחדים שירשמו, לקבוע שיעור ריבית הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון. בנדון דנן, מדובר בפסק דין שניתן לפי הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 לפיכך מועד היווצרות החוב ומועד הפירעון הינן אותו מועד. היינו, בית המשפט בפסק הדין השני לא קבע ריבית כלשהי לכן מוסמך היה הרשם לקבוע ריבית פיגורים לפי שיקול דעתו. ד. בית משפט של ערעור לא נוטה להתערב בשיקול דעת של הערכאה קמא. לכן בענייננו אין להתערב לא בענין קביעת שיעור הריבית ולא בענין אי קביעת שכ"ט ב', כאשר לענין זה הנימוק הוא גם שלא נשלחה אזהרה לגבי פסק הדין השני לכן טרם הגיע המועד לחיוב שכ"ט ב'. ה. אין צורך בתנאים מצטברים של ויתור על החוב ושינוי מצב החייב לרעה, כדי שבית המשפט או רשם ההוצל"פ יפחיתו את הריבית. די בחוסר תום הלב בהפעלת ההליכים כדי להביא להורדת הריבית. ו. פסק הדין בענין מור מדבר בפירוש על אפשרות להורות על הפחתת ריבית גם כאשר מדובר בבקשה לביצוע פסק דין. לבקשת המערערים נקבע דיון בו למעשה חזרו הצדדים על טיעוניהם. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם ואלה נימוקי: 1. בהלכת מור הנ"ל נקבע כי אי נקיטת הליכי הוצל"פ לאורך שנים עשויה להעיד על חוסר תום לב. נקבע שם כי עקרון תום הלב, שכידוע מיושם לא רק בהקשר החוזי (סעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי), מחייב את הזוכה בתיק ההוצל"פ לפועל באופן סביר לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצל"פ. זוכה לא רשאי "לישון על זכויותיו" לאורך זמן. 2. כאשר מגיע רשם ההוצל"פ למסקנה שהזוכה נהג בחוסר בתום לב בהשתהותו בנקיטת הליכים, רשאי רשם ההוצל"פ להורות על הפחתה או ביטול של הפרשי ההצמדה והריבית. הדברים פשוטים שכן, הרווח שנוצר לזוכה מפעולתו בחוסר תום לב היא הגדלת החוב בשל צבירת הפרשי ההצמדה והריבית, אם כן ממילא התרופה היא הפחתתם. וכפי שנקבע בפסק דין מור תיק הוצל"פ אינו "תוכנית חסכון" שמטרתו להגדיל את החוב באמצעות השיהוי בגביה וצבירת הפרשי הצמדה וריבית. 3. כאשר מדובר בתיק הוצל"פ שנפתח לביצוע שטר או לביצוע תביעה לסכום קצוב, סמכותו של רשם ההוצל"פ להורות על הפחתת הריבית קבועה בחוק ההוצאה לפועל עצמו. סעיף 81 א 3 (ה) קובע זאת במפורש. 4. כאשר מדובר בתיק הוצאה לפועל שנפתח לביצוע פסק דין חלוקות הדעות בפסיקה האם רשאי רשם ההוצל"פ להורות, לאחר שהגיע למסקנה שהזוכה פעל בחוסר תום לב בהשתהותו בגביית החוב, על הפחתת הפרשי ההצמדה והריבית אם לאו. בתיק עש"א 47491-02-12 קבע כב' השופט סובל כך: "אמנם סעיפים קטנים ב' ו- ג' (של סעיף 81א3 לחוק ההוצאה לפועל ג.א.) עוסקים בתביעה לביצוע שטר או בתביעה על סכום קצוב ובמקרה דנן מדובר בדיון בטענת "פרעתי" כאשר הסכום הנדון הינו במסגרת תביעה לביצוע פסק דין שניתן בהליך אזרחי. עם זאת, לדעתי ניתן ללמוד גזירה שווה מהאמור בסעיף זה על סמכותו של הרשם במקרים דוגמת המקרה דנן". תוצאת הליך שם היתה שכב' השופט סובל דחה את הערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ שהורתה לבטל את הריביות לתקופת השיהוי. לעומת זאת בתיק עש"א 29513-12-12 קבעה כב' השופטת קיציס כדלקמן: "14... "צדקה כב' הרשמת כי מקום בו במשך 10 שנים לא ננקטים הליכים יש לבחון את חיובי ריבית הפיגורים לתקופה זו; שיהוי כה ממושך מצדיק כי יעשה שימוש בשיקול הדעת לבחינת אפשרות ביטול חיוב ריבית הפיגורים. 15. יחד עם זאת מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת לבטל כליל את חיובי הריבית וזאת מן הנימוקים הבאים: סעיף 81א 3(ה) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 מעניק לרשם ההוצאה לפועל רשות להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שירשמו, ובלבד שמדובר בבקשה לביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב... בעניינינו מדובר בבקשה לביצוע פסק דין על כן האכסניה המתאימה הינה הוראות סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 הקובע כדלקמן.... נוכח האמור, לטעמי, לא ניתן לבטל כליל את הפרשי הריבית שהתווספו לקרן החוב מיום מתן פסק הדין, בניגוד לקביעת בית המשפט, אלא ניתן רק להפחית את ריבית הפיגורים שהתווספה לחוק הפסוק". דעה נוספת שניתן למצוא בפסיקה מופיעה בת"א 18456-03-13 שם קבע כב' השופט גולדקורן כי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להפחית הפרשי הצמדה וריבית בכל תיק, ולא רק בתיק שנפתח לביצוע שטר או תביעה לסכום קצוב, הינה מכח סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי הרשם רשאי לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין. 5. על אף שדעתי נוטה לדיעה שאין לרשם ההוצל"פ סמכות להפחית את הריבית מעבר לזו שנקבעה בפסק הדין עד למועד הפרעון. שכן, הוראת סעיף 81 א 3(ה) חלה רק על תיקי הוצל"פ שנפתחו לביצוע שטר או תביעה לסכום קצוב. שם אין הכרעה של בית משפט, לכן ניתנה לרשם סמכות להורות על הפחתת שיעורי הריבית. ואולם בתיקי הוצל"פ שנפתחו לביצוע פסק דין, הפחתת שיעור הריבית מתחת לזה שנקבע בפסק הדין, מהווה התערבות של רשם ההוצל"פ בתוכן פסק הדין. כידוע, על רשם ההוצל"פ לבצע את פסק הדין כלשונו ואין לו סמכות לשנות את הוראות פסק הדין. בנדון דנן, הפחתת שיעור הריבית כפי שעשה כב' הרשם אינה מהווה התערבות בהחלטת בית המשפט. בנדון דנן, מדובר בפסק הדין השני שניתן לפי הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. בפסק דין שכזה אין הפרש זמנים בין מועד "היווצרות העילה" לבין "מועד הפרעון". כך נקבע בפירוש בפסק הדין עצמו שזה נוסחו: "הצדדים הסכימו כי התובענה, ביחסי התובעים והנתבע 2, תוכרע לפי סעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 לאחר העיון בכתבי בי דין לרבות תצהירי הצדדים וסיכומיהם, אני מחייב הנתבע 2 לשלם לתובעים. יחד ולחוד, סך של 40,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ?, להיום. התובענה נגד הנתבע 1 נמחקת לאור אי-איתורו ואי המצאת כתב התביעה לידיו." (ההדגשה שלי ג.א.) על פי הוראות סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הריבית שקובע בית המשפט חלה ממועד היווצרות העילה ועד מועד הפירעון. כיוון שהמועדים הללו, בנדון דנן, חופפים, למעשה בית משפט לא קבע ריבית כלשהי לחוב. הריבית שיש להחיל על חוב זה הינה ריבית פיגורים בלבד בהתאם להוראות סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית. ריבית שכזו נתונה להפחתה לפי שיקול דעתו של רשם ההוצל"פ, והוא רשאי להפחיתה מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם להוראות סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית. זאת בדיוק עשה כב' הרשם בהחלטתו. הוא הפחית את ריבית הפיגורים והעמידה על השיעור האמור בהחלטתו. הרשם פעל איפוא לפי סמכותו הקבועה בסעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית, והריבית שקבע אינה נמוכה מזו שקבע בית המשפט בפסק הדין. 6. לא מצאתי שיש מקום להתערב גם בהחלטת כב' הרשם בקשר לאי חיוב בשכ"ט ב'. למעשה, המשיב לא קיבל אזהרה, הניתנת לחייבים בהוצל"פ בפתיחת תיק הוצל"פ, בכל הקשור לפסק הדין השני. שכ"ט ב' נקבע רק לאחר שהחייב קיבל אזהרה ולא פעל לתשלום החוב, בתוך תקופת האזהרה, והזוכה נאלץ לבצע פעולות מבצעיות בתיק ההוצל"פ. בנדון דנן, לא התקבלה אזהרה לגבי פסק הדין השני וממילא לא ניתן לחייב בשכ"ט ב'. התוצאה היא איפוא שאין מקום להתערב בהחלטתו של כב' הרשם לפיכך הערעור נדחה, ואני מחייב את המערערים בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שיגבו מתוך סכום הערובה שהפקידו המערערים. ריביתרשםהוצאה לפועל