צו מניעה זמני על מנת למנוע פתיחתו של גן ילדים בבית דו משפחתי הצמוד לביתה ולחצרה של המבקשת. הבית הדו משפחתי של הצדדים מצוי בפינת הרחובות צה"ל ומהרש"ק בפתח תקווה. העובדות הבאות מוסכמות: יעוד המקרקעין הוא: מגורים. רח' צה"ל הוא רחוב צר למדי, ובו כביש דו סטרי . רח' מהרש"ק הוא רחוב ללא מוצא. הכניסה לדירת המבקשת מצוייה ברח' צה"ל, והכניסה לדירת גורביץ מצוייה ברח' מהרש"ק (ראו התרשים ת/ 1). 2. הבקשה הוגשה כנגד בני הזוג גורביץ, שמתכוונים לפתוח את הגן בדירה הצמודה למבקשת וכנגד בני הזוג אזיקרי, בעלי הנכס, שהשכירו אותו לגורביץ (ה"ה אזיקרי הם המשיבים 3 ו- 4). המשיבה מס' 5 היא עיריית פתח תקווה, אשר ב"כ המבקשת הגדיר, מלכתחילה, כ"משיבה פורמלית", ובמהלך הדיון הסכים למחוק את הבקשה כנגדה. 3. על פי תצהירה ועדותה של המבקשת, היא מתגוררת במקום כשלוש שנים עם שלישיית ילדיה, שהם כיום כבני 22. המבקשת היא רופאה, בעלת שתי התמחויות, שממלאת גם תפקידים אדמיניסטרטיביים ואחרים בתחום עיסוקה. שעות עבודתה הן רבות ובלתי שיגרתיות. לעתים היא שבה מעבודתה בשעת לילה מאוחרת ומבקשת לישון למחרת בבוקר. בימי ו' המבקשת אינה עובדת (למעט תורנות שמתחילה בצהריים). המבקשת העידה כי כשפגשה בשכניה החדשים בבית הדו משפחתי, בתחילת יוני 2014, היא היתה בטוחה כי הם שכרו את הדירה למגורי משפחתם. לדבריה, רק במחצית חודש יולי נודע לה לראשונה כי בדירה עומד להיפתח גן ילדים. ב"כ המשיבים עימת את המבקשת עם חתימתה על מכתב-התנגדות של השכנים לגן הילדים, שהופנה אל מנהל מחלקת הפיקוח בעיריית פתח תקווה ונושא את התאריך 6.7.14. המבקשת השיבה כי "סבב החתימות" הגיע אליה רק כשבוע לאחר מכן. ואמנם, מבין 25 חתימות של שכנים על מכתב ההתנגדות, חתימתה של המבקשת היא החתימה לפני-האחרונה. המבקשת העידה כי משנודע לה על כוונתם של גורביץ לפתוח את הגן, היא נחלצה לפעול, ביחד עם יתר השכנים שמתנגדים לגן, בדרכים שנראו לה מקובלות, היינו - פנייה אל הגורם המתאים בעירייה בבקשה שהעירייה תמנע את פתיחת הגן. 4. ואמנם, פנייתם של 25 השכנים הניבה פעולה מהירה מצד העירייה ומצד הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (להלן: הועדה המקומית). ביום 23.7.14 שיגרה הועדה המקומית אל בעלי הנכס, ה"ה אזיקרי, מכתב התראה (נספח ב' לתצהיר המבקשת). במסמך זה נאמר ביום 15.7.14 בוצעה ביקורת הנכס על ידי מפקחת מטעם הועדה המקומית, ונמצא כי בוצעו קירוי וסגירה של מקום החנייה שבנכס באמצעות לוחות עץ, שהיא בנייה ללא היתר. עוד צויין במסמך זה חשד לפתיחת גן ילדים ללא בקשה להיתר שימוש חורג. במסמך הועדה המקומית נדרשו אזיקרי, בעלי הנכס, להפסיק מייד כל בנייה או שימוש ללא היתר כדין. מכתב התראה נוסף, שצורף לתצהירה של המבקשת, היה מאת גב' אורלי ששון, רכזת פניות הציבור באגף הרישוי והפיקוח על הבנייה שבעירייה. מכתב התראה זה הוא מיום 27.7.14. נאמר בו כי הובאה לידיעת העירייה הכוונה להפעיל גן ילדים בנכס, וכי ניתנת התראה שהדבר טעון היתר לשימוש חורג, "ואין להפעיל את הגן במקום ללא האישורים הנדרשים". המבקשת העידה כי היא היתה סמוכה ובטוחה כי שני מכתבי ההתראה הללו, של הועדה המקומית ושל העירייה, פתרו את הבעייה, בכך שהעמידו את המשיבים על האיסור להפעיל את הגן ללא היתר שימוש חורג ודרשו מהם, בהתאמה, שלא לפתוח את הגן ללא האישור הנדרש על פי החוק. המבקשת היתה בטוחה כי המשיבים יישמעו להתראות הללו, ועל כן ראתה את עניין הגן כ"סגור". רבה היתה תדהמתה של המבקשת, כאשר ביום 11.8.14 פנה אליה גורביץ וביקש את הסכמתה להפעלת גן הילדים. המבקשת העידה כי רק אז הסתבר לה, כי המשיבים (הן גורביץ והן אזיקרי) מתעלמים מהתראות הועדה המקומית והעירייה ומתכוונים - למרות ההתראות הללו - לפתוח את גן הילדים בראשית ספטמבר. המבקשת הודיעה לגורביץ כי לא זו בלבד שלא תיתן את הסכמתה לפתיחת גן הילדים, אלא היא תילחם בכל האמצעים החוקיים שלרשותה על מנת למנוע זאת. משהסתבר למבקשת ולשכניה כי דרישה והתראה של העירייה ושל הועדה המקומית לא הועילו למנוע בעד המשיבים מלפתוח את גן הילדים, אזי היה צורך בפנייה לבית המשפט, דבר שמשמעו הוצאה כספית לא מבוטלת עבור שירותי עורך דין והוצאות המשפט. המבקשת ניסתה לארגן את השכנים לפעולה משותפת, אך לדבריה, שכניה החליטו שלא להוציא את ההוצאות שכרוכות בהליך משפטי. המבקשת הסבירה כי כשכנתם של גורביץ בבית הדו משפחתי - היא תהא הנפגעת העיקרית מגן הילדים, ועל כן החליטה לנקוט לבדה בהליך המשפטי דנן. הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה מטעם המבקשת ביום 24.8.14. 5. הטעמים להתנגדותה של המבקשת לגן ילדים בדירה הצמודה אליה הם אלה שמועלים בדרך כלל על ידי תושבים של שכונת מגורים, כנגד הקמה של גן ילדים בדירה או בבית שבתוך השכונה. מדובר במטרדים של רעש ושל תחבורה. מטרד רעש - עם התאספות ההורים שמביאים את הפעוטות לגן, מידי בוקר, ואוספים אותם מידי יום אחר הצהריים. מטבע הדברים, זה הוא "מוקד לחץ" צפוף: ילדים שבוכים וצועקים ומסרבים להיפרד מהוריהם; הורים עצבניים שממהרים לעבודתם וצועקים על ילדיהם; צפירות של כלי רכב בצוואר הבקבוק התחבורתי שייוצר במקום. כל אלה מייצרים רעש רב ומרוכז, פעמיים ביום. ניתן להוסיף כי אף הפעילות הרגילה בגן ילדים אינה נעשית "בדממה". ילדים שמשחקים בחצר מרימים קולותיהם, באופן טבעי. בגן עשויות להיות גם פעילויות של מוסיקה, ריתמיקה וכד', בלווי מערכת-קול שמתאימה לפעילויות כאלה. גם רעשים מסוגים אלה, שהם טבעיים כשלעצמם, עשויים להפריע מאד לשכן בדירה הצמודה, בבית דו משפחתי, שעובד לעתים במשמרת לילה ומבקש לישון וליהנות משקט בשעות היום (לתיאורים בפסיקה של מטרד הרעש מגני ילדים - ראו הפסיקה בת"א (חי) 29587-04-11 רפופורט ואח' נ. בן גיגי). המטרד השני הוא מטרד התחבורה, שיש עמו לא רק רעש ומצוקה כשלעצמו, אלא אף סכנה. המבקשת טענה כי בהיותו של רח' מהרש"ק רחוב ללא מוצא, הצפי הוא שההורים של ילדי הגן לא ייכנסו אליו עם כלי רכבם, אלא יחנו אותם ברח' צה"ל, שם מצוייה חניית ביתה. כפי שצויין, הכביש במקום דו סטרי, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. למותר לומר כי חנייה של כלי רכב של הורי-הגן, שכל אחד מחנה את רכבו במקום "רק לדקה", על מנת להוביל את הילד אל הגן, תיצור לחץ תחבורתי כבד ב"צוואר הבקבוק" שיווצר בפתח ביתה וחנייתה של המבקשת. אם המבקשת או מי מילדיה ירצה לצאת עם רכבו באותו זמן, הוא יצטרך להמתין לא מעט עד שרכבי-הגן יעזבו את המקום. סיטואציה זו מתרחשת, כזכור, פעמיים בכל יום: בבוקר ואחר הצהריים. לבד מרעש הצפירות, המתח והעצבים שמצב כזה גורם, יש בו גם סיכון פיזי ברור לכל המשתמשים בדרך. איני מקבלת את טיעונו של ב"כ המשיבים, כי מטרדים אלה לא הוכחו, כיוון שהגן טרם נפתח. המבקשת אינה אמורה להמתין עד לאחר פתיחת הגן ועד שתסבול, בפועל, מהמטרדים הללו. הסיטואציה הפיזית בבית הדו משפחתי הפינתי, וברחובות צה"ל ומהרש"ק, אינה שנוייה במחלוקת, ואין צורך בדמיון מופלג כדי לתאר מה יקרה בפינת הרחובות הקטנים הללו, כשיגיעו לשם בבת אחת ההורים עם ילדי הגן. המבקשת סיכמה את חששותיה בקצרה: "כרגע נעים ושקט, ואני חוששת שזה יופר בגלל הגן" (בעמ' 4 לפר'). ב"כ המשיבים מעלה כנגד המבקשת טענת שיהוי, שתידון להלן. לו המתינה המבקשת עד לאחר פתיחת הגן, כדי להוכיח כי המטרדים הללו מתקיימים בפועל, היה ב"כ המשיבים מעצים את טענת השיהוי שהעלה. אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו: גם לטעון לשיהוי וגם לטעון שהיה על המבקשת להמתין עוד עם בקשתה, עד שהמטרדים מהגן יתגשמו בפועל. 6. המשיב, מר גורביץ, שכר את הבית מאזיקרי ביום 27.5.14, למטרה של הפעלת גן ילדים במקום (סעיף 7 לתגובת המשיבים). בראשית חודש יוני החל גורביץ לפעול לשם השגת היתר לשימוש חורג כנדרש, אך עד כה טרם הגיש אפילו את הבקשה להיתר לשימוש חורג. מסלולה של בקשה זו כרוך אמנם בביורוקרטיה, אך גורביץ פעל בשיהוי ניכר, עד כי אינו יכול להאשים רק את הביורוקרטיה, בכך שעד כה לא השלים את איסוף המסמכים הדרושים לשם הגשת הבקשה להיתר: מר גורביץ העיד כי לאחר שבמשך חודש יוני הוא בחן את החברות שעוסקות בנושא של בקשה לשימוש חורג, ו"התהליך לוקח זמן", כלשונו (בעמ' 6 לפר'); הוא שכר, ביום 27.7.14, את שירותיה של גב' זהבה כהן, בעלת עסק של ייעוץ והכוונה רישוי גני ילדים, לשם טיפול בהשגת היתר השימוש החורג. על פי הדו"ח של גב' כהן (נספח ג' לתגובה), היא ביצעה מספר פעולות דרושות, וממתינה כעת לקבלת מסמך "מידע תכנוני", שצריך להתקבל מהעירייה, ואשר יש לצרפו לבקשה להיתר שימוש חורג. מסמך המידע התכנוני צריך להגיע בימים הקרובים, אך כל עוד לא הגיע, אין ניתן להגיש את הבקשה להיתר. מר גורביץ אישר כי הוא מפעיל גן ילדים נוסף בעיר, וכי הצעדים הדרושים לשם קבלת היתר לשימוש חורג היו ידועים לו. 7. אין מחלוקת כי המבקשת היא בעלת הזכויות בבית מגוריה, וכי יש לה עילת תביעה, ברצונה למנוע מטרדים צפויים מהגן, אשר יפגעו באיכות חייה. אין מחלוקת כי לא ניתן היתר לשימוש חורג, שנדרש על פי החוק להפעלת גן ילדים בשכונת מגורים (כאמור, המשיבים טרם הגישו אפילו את הבקשה להיתר כזה). לפיכך, על פני הדברים, מוצדקת הבקשה לצו המניעה הזמני. 8. ב"כ המשיבים טען כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, ובעיתוי של כשבוע בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים, ודי בשיקול זה כדי לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. אני דוחה טענה זו. עדותה של המבקשת היתה אמינה מאד בעיני. היא תיארה באופן פשוט, חי ומשכנע, את השתלשלות הדברים: כי רק במחצית חודש יולי נודע לה, לראשונה, כי שכניה החדשים בבית הדו משפחתי מתכוונים לפתוח שם גן ילדים. לאחר שפעולה מקובלת: פנייה אל העירייה על ידי 25 שכנים, נשאה פרי, ונשלחו שני מסמכי ההתראה, סברה המבקשת לתומה כי המשיבים יישמעו להתראות, כלומר: נכון לזמן של מחצית חודש אוגוסט, היא היתה בטוחה שעניין גן הילדים ירד מהפרק. רק ביום 11.8.14 פנה גורביץ לראשונה אל המבקשת וביקש את הסכמתה להפעלת הגן, ורק אז הסתבר לה שעניין הגן לא ירד מהפרק, אלא כי המשיבים מתעלמים מהחוק ומהתראות העירייה והועדה המקומית ומתכוונים לפתוח את הגן, בניגוד לתמונה שהצטיירה בעיניה לאחר שהרשויות הוציאו את מכתבי ההתראה. בנסיבות אלה, יש למנות את "זמן הפעולה" של המבקשת החל מיום 11.8.14, ולא קודם לכן. ב"כ המשיבים חולק על כך וטוען כי מכתבי ההתראה אינם בגדר צו הפסקה מינהלי, או כתב אישום, לפי חוק התכנון והבנייה, ולכן אין בהם כדי לחייב את המשיבים, ואף לא כדי לעכב את המירוץ של "זמן הפעולה" שצריך להיזקף לחובת המבקשת. אני דוחה טענה זו: שיהוי יש לבדוק לא לפי "פורמליסטיקה משפטית" אלא לפי תמונת המצב כפי שעמדה לנגד עיניו של האדם שהיה צריך לפעול (זה שכנגדו מועלית טענת השיהוי). המבקשת, אזרחית מן השורה, צדקה בציפייתה כי המשיבים - אשר אף בהם ראתה אזרחים מן השורה - יצייתו להתראה הברורה, שנכללה במסמכי ההתראה של הרשויות (הועדה המקומית והעירייה), ולא יפעלו באופן אשר הוסבר במכתבי ההתראה כי הוא מנוגד לחוק. זו המשמעות הפשוטה והברורה של שלטון החוק וכיבודו על ידי האזרחים. הטיעון המשפטי שהעלה ב"כ המשיבים (כגון: כי כל עוד לא נפתח הגן בפועל, לא בוצעה העבירה של ניהול העסק ללא היתר שימוש חורג) - אין בו כדי לשנות לעניין הבחינה של יסוד השיהוי, מנקודת מבטה של המבקשת. מנקודת מבט זו, על פי מבחן אובייקטיבי של "האזרח הסביר", מירוץ הזמן לפעולת המבקשת נמנה רק מיום 11.8.14. הבקשה הוגשה כשבועיים לאחר מכן, שבמהלכם ניסתה המבקשת לגייס את עזרת השכנים, פעולה שאף היא סבירה; התקשרה עם עורך הדין שבו בחרה; והבקשה נערכה והוגשה. זה זמן סביר, שאין בו שיהוי. יתרה מזאת, אני סבורה כי דווקא מצד ה"ה גורביץ היה שיהוי ניכר: מר גורביץ אישר כי הוא מפעיל גן נוסף בעיר, וכי ההליכים להשגת היתר שימוש חורג ידועים לו. ברור כי כבעל עסק, מעוניין גורביץ לקצר ככל האפשר את התקופה שבה הוא שוכר את מבנה הגן ומשלם דמי שכירות, ארנונה וכד', מבלי להפעיל את העסק. אולם שכירת המקום רק בסוף מאי 2014, דבר שמותיר בידו שלושה חודשים בלבד כדי להשיג את היתר השימוש החורג - נראה כי מר גורביץ יכול היה לצפות, על פי ניסיונו, כי זמן כזה אינו ריאלי, וכי יש סיכוי גבוה שביום 1.9.14 טרם יהיה בידו היתר השימוש החורג. מר גורביץ העיד כי הבחינה של חברות שונות, שנותנות שירותים של הגשת בקשה להיתר שימוש חורג, ומסמכי רישוי נוספים שדרושים לגן ילדים, היא תהליך ש"לוקח זמן". הוא העיד כי החל בתהליך זה בחודש יוני, אך ההתקשרות בין בני הזוג גורביץ לבין גב' זהבה כהן נעשתה רק כחודשיים לאחר מכן, בסוף חודש יולי. בכך נותר רק חודש אחד להשגת ההיתר. עולה, איפוא, כי למר גורביץ לא אצה כלל הדרך. התרשמתי כי הוא פעל באופן שהיה ברור לו מראש, כי ההיתר הדרוש לא יהיה בידו בראשית ספטמבר, ואף על פי כן בכוונתו לפתוח את הגן במועד זה, כאילו אין כל בעייה.... אף מכתבי ההתראה, שנשלחו אל בעלי הנכס (המשיבים אזיקרי), לא זכו להתייחסות כלשהי, לא על ידי אזיקרי ולא על ידי גורביץ. זאת ועוד, מדוע פנה גורביץ אל שכנתו הצמודה, המבקשת, רק ביום 11.8.14? הרי הוא ידע מראש כי לצורך בקשת היתר השימוש החורג יהיה עליו לקבל את עמדת שכניו. לו פנה אל המבקשת והודיע לה את עמדתו הנחרצת מייד עם שכירת הבית על ידו, אזי אפשר שהמבקשת היתה נוקטת צעדים משפטיים בשלב מוקדם יותר. משפנה גורביץ אל המבקשת רק ביום 11.8.14 - אינו יכול להישמע בטרונייה על כך שהתארגנה לפתיחת הליך משפטי, על כל הכרוך בכך, באופן שהבקשה הוגשה כעבור שבועיים. מר גורביץ יודע מתי נפתחת שנת הלימודים. הוא שבחר בעיתוי של פנייתו אל המבקשת, ועל כן אין לו להלין על שבקשתה הוגשה שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים. בל נשכח כי מי ש"סוטה מן השורה" ומפר את הסדר הרגיל הוא מפעיל הגן - אשר החוק מחייבו בהיתר לשימוש חורג עבור עסק זה - ולא הדיירים בבתי המגורים שבשכונה. מדוע צריכה טענת השיהוי לעמוד כנגד הדיירת-המבקשת, ולא כנגד מפעיל הגן, גורביץ, אשר נקט מלכתחילה לוח זמנים בעל שיהוי ניכר מאד, ביחס למטרה שרצה להשיג. על כן אני דוחה את טענת השיהוי כלפי המבקשת. במסגרת השיקולים בעניין מאזן הנוחות, יש מקום לזקוף כנגד המשיב (גורביץ) את השיהוי שהוא נקט, כאמור לעיל. 9. עוד טוען ב"כ המשיבים כי במאזן הנוחות יש ליתן את העדיפות למפעיל גן הילדים (גורביץ), בהתחשב בכך שעשרות הורים כבר רשמו את ילדיהם לגן שלו, והם ייפגעו אם יינתן צו מניעה כנגד פתיחת הגן. לשיטתו של ב"כ המשיבים, האינטרס של אותם צדדים שלישיים שעלולים להיפגע, הוא "רחב" יותר מהאינטרס "הצר" של המבקשת-השכנה. אני דוחה טיעון זה מכל וכל: מאזן הנוחות הוא בין המבקשת לבין המשיבים. המשיבים הם בעלי עסק, אשר על פי טיבו ומהותו מבקשים הם לנהל אותו בשכונת מגורים, בניגוד לייעודה, ולשם כך זקוקים הם להיתר השימוש החורג. המשיבים הם שבחרו להתקשר עם צדדים שלישיים (הורי הילדים) בחוזה בעניין הגן, טרם שיש בידם ההיתרים הדרושים כחוק להפעלת הגן, ובהם היתר השימוש החורג. בכך הם הסתכנו מרצון (ראו גם סעיף 5 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש]), ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם. לא המבקשת היא שהזמינה את הצדדים השלישיים לרשום את ילדיהם לגן, ולא היא שצריכה לשאת "משא התחשבות" בנזק שעלול להיגרם להם. המשיבים לבדם הם שאחראים לנזק כזה. המשיבים מנסים גם כאן לאחוז במקל משני קצותיו: מחד, הם מפעילים עסק, לשם רווח ופרנסה, וזאת באופן בלתי חוקי (בהנחה שהגן נפתח ללא היתר שימוש חורג); ומאידך - טוענים הם שבמאזן הנוחות, כנגד שכנתם המתנגדת, יש לשקול את הנזק שייגרם לצדדים שלישיים שנתנו אמון במשיבים ורשמו את ילדיהם לגן שבהפעלתם. טיעון זה אינו מקובל עלי. אני סבורה כי מאזן הנוחות צריך להישקל רק בין המבקשת לבין המשיבים, ואין להעמיס על כף המאזניים שלחובת המבקשת את עניינם של צדדים שלישיים, כיוון שאין למבקשת כל קשר, או אחריות, לבחירתם של המשיבים להתקשר עם אותם צדדים שלישיים טרם שקיבלו את ההיתר הדרוש להפעלת הגן. בחקירה הנגדית שערך ב"כ המשיבים למבקשת, הוא נזף בה על כי לא התחשבה בפגיעה הצפוייה בצדדים השלישיים (הורי הילדים), ואף לא צירפה אותם כמשיבים בבקשתה. בכך הטיל ב"כ המשיבים במבקשת דופי שאינו "שייך" לה, אלא שייך דווקא למשיבים: המשיבים, ולא המבקשת, הם שהזמינו את הורי הילדים לרשום אותם לגן, מבלי שיש בידם היתר שימוש חורג, ומבלי שהגישו אפילו את הבקשה להיתר כזה. המשיבים הם שהתעלמו מההתראות בכתב שקיבלו מהרשויות (אף אם לא היו בגדר "צו הפסקה מינהלי"). על כן, המשיבים - ולא המבקשת - הם שהיו צריכים "לצפות" את הנזק שעלול להיגרם להורי הילדים כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם. מאותם טעמים אני דוחה אף את טיעונו של ב"כ המשיבים כי במאזן הנוחות יש לזקוף, לזכות המשיבים, את ההכבדה הכספית שנגרמת להם בשל ההוצאות שהוציאו להכנת הגן לפתיחה. בהקמת עסק-הגן במקום שבו הוקם צריכים בעליו, המשיבים, להביא בחשבון את עניין ההשקעה בציוד ובהתאמות שנדרשו לגן, וכי אפשר שהחזר השקעתם יתאפשר רק בשנת הלימודים הבאה, אם לא יצליחו להשיג את היתר השימוש החורג טרם תחילת שנת הלימודים הקרובה. זה שיקול עסקי של מקים העסק, אשר צריך לכלכל בהתאם את החלטתו: החל ממתי לשכור את מקום הגן, והחלטות עסקיות אחרות. כל אלה אינן עניינו של השכן, שמתנגד לפתיחת הגן, לפחות כל עוד אין בידי בעליו היתר שימוש חורג והיתרים אחרים שדרושים לפי החוק. הנחת-העבודה של בעל העסק צריכה להיות שהוא לא יוכל להפעיל את עסקו ללא ההיתר הדרוש לפי החוק; ולא להיפך, כפי שנראה שהיתה הנחת-העבודה של ה"ה גורביץ. 10. ב"כ המשיבים עמד בטיעוניו בהרחבה על הקושי המובנה, לגבי גני ילדים בשכונות מגורים. מחד, יש צורך בגני הילדים הללו, במיוחד לגיל הרך, וצריך שיימצאו בקרבת מקום מגוריהם של הפעוטות שיבקרו בגן; אך מאידך - כאשר הייעוד התכנוני הוא של אזור מגורים, אזי הפעלה של גן ילדים היא בגדר "שימוש חורג" שמחייב היתר בהתאם. "דרך הייסורים" להשגת היתר כזה מעמידה את מפעילי הגנים בפני מציאות קשה: אין בידם לממן מימון-ביניים את ההוצאות של שכירת מקום הגן (דמי שכירות, ארנונה וכד'), ושל הכשרתו והתאמתו, ואז להמתין תקופה ממושכת מבלי להפעילו, עד שיהיו בידם כל ההיתרים הדרושים, ולענייננו - היתר השימוש החורג. כמו כן, בשל המחסור בגני ילדים, במיוחד לפעוטות, אזי במקומות רבים מתחילה ההרשמה לגן זמן רב לפני תחילת שנת הלימודים שאליה מבקשים לרשום את הילדים. במציאות זו ששוררת בענף, אזי בפועל, פותחים מפעילי הגנים את עסקיהם עוד טרם השיגו את היתר השימוש החורג, ופותחים את ההרשמה לגן זמן רב לפני פתיחת שנת הלימודים. ב"כ המשיבים ציין כי הרשויות הממונות על עניין זה (העירייה והועדה המקומית) מתחשבות במציאות זו ונוקטות מדיניות אכיפה "סלחנית" - בתחום הפלילי/מינהלי של שימוש חורג ללא היתר - כלפי מפעילי גנים שהגישו את הבקשה להיתר שימוש חורג ונקטו בכל הצעדים הדרושים כדי לקדם מתן ההיתר, אך הליכי ההיתר טרם הסתיימו. ב"כ המשיבים הסתמך לעניין זה על החלטתו של כב' השופט רחמים כהן (בימ"ש השלום בתל-אביב יפו), אשר דחה בקשה של שכנים לצו מניעה כנגד פתיחת גן ילדים, למרות שטרם ניתן היתר שימוש חורג להפעלת הגן (ת"א 33002-06-11 סולמה ואח' נ. דנגור ואח'; להלן: עניין סולמה). פסק דין זה אינו מסייע למשיבים דנן, כיוון שהנסיבות בענייננו שונות, ובין היתר - המשיבים דנן לא הגישו אפילו את הבקשה להיתר שימוש חורג, בניגוד למצבם של המשיבים בעניין סולמה. כפי שציינתי, אי הגשת הבקשה עד כה נבעה לא במעט מלוח הזמנים "הנינוח" שנקט בו מר גורביץ, כפי שפורט לעיל. על כן, המשיבים דנן לא פעלו בחריצות למען ההיתר, כמו המשיבים בעניין סולמה, ודי בטעם זה כדי לדחות את טיעונם שנסמך על החלטה זו. גם לגוף העניין, חולקת אני, בכל הכבוד, על שיקולי מאזן הנוחות, כפי שהועמדו בעניין סולמה. ראשית, איני מקבלת את ההעמסה, על כתפי השכן-המתנגד, של משא האינטרס "הרחב" בדבר הנזק שייגרם לצדדים שלישיים (ההורים שרשמו את ילדיהם לגן בלתי חוקי, על פי הזמנה של בעל העסק; ומבלי שהיה לשכן-המתנגד כל קשר וכל אחריות לכך). כפי שביארתי, אני סבורה כי האינטרסים המתנגשים הם זה של השכן-המתנגד, שדורש לשמור על שלוותו ועל איכות חייו בדירתו הפרטית שבשכונת מגורים; לעומת האינטרס העסקי של בעל-העסק (הגן), שצריך לעבור משוכה חוקית של היתר מיוחד על מנת להפעיל את הגן בשכונת המגורים. איני סבורה שיש לראות את האינטרס של בעל העסק כ"רחב" מזה של השכן-המתנגד, מהטעם שבחר להתקשר עם צדדים שלישיים לפני שהשיג את היתר השימוש החורג. שנית, אני חולקת, בכל הכבוד, על ה"אימוץ", כפי שנעשה בעניין סולמה, של מדיניות אכיפה "סלחנית" בתחום הפלילי-מינהלי, אל תוך מאזן הנוחות בין שני צדדים להליך אזרחי. בעניין סולמה צויינה מדיניות-אכיפה של הועדה המקומית בתל-אביב: שלא לנקוט הליכי אכיפה פליליים כנגד כנגד מפעיל של גן ילדים, שהגיש בקשה להיתר שימוש חורג, אך טרם ניתן ההיתר. כב' השופט כהן התחשב במדיניות זו, במסגרת מאזן הנוחות שבין השכן לבין מפעיל הגן. כאמור, אין דעתי כדעתו של חברי הנכבד. אפשר שרשות תנקוט מדיניות-אכיפה "סלחנית" - בתחום הפלילי-מינהלי - על מנת להקל על מפעיל הגן, בהתחשב במצוקה הענפית כפי שתוארה לעיל. מדיניות זו היא לא לנקוט אמצעי אכיפה מינהליים/פליליים כנגד מפעיל של גן ילדים, שביקש היתר לשימוש חורג, ובקשתו תלוייה ועומדת במוסדות התכנון. עניין זה נסקר בהרחבה בהחלטתו של כב' השופט צימרמן (בימ"ש השלום בתל-אביב יפו) בבקשה לצו מניעה זמני לסגירת גן ילדים, ב-ת"א 15064-07-12 גולוב ואח' נ. נגל ואח'. אך מדוע צריך עניין המצוקה בענף גני הילדים לבוא על חשבונו, ולהיזקף לחובתו, של אדם פרטי, במאבקו לשמר את איכות חייו בדירת מגוריו הפרטית שבשכונת מגורים, כנגד הפעלה במקום של עסק-גן, שפועל שלא כחוק, כל עוד לא קיבל את ההיתר הדרוש. טיעון זה אינו "פורמלי" גרידא. די בתיאור המפורט שמביא כב' השופט כהן בהחלטתו, בדבר האמצעים השונים שנדרש לנקוט לפתרון בעיות תחבורה בקשר לגן, ובדבר ההליכים לפני מוסדות התכנון, לרבות הליכי ערר - די באלה על מנת להמחיש כי מכלול השיקולים, והפתרונות הטכניים והאחרים, שנדרשים לצורך יצירת איזון ראוי בין צרכיהם של השכנים-המתנגדים לבין הצורך והעניין בהפעלת גן הילדים במקום, הם מורכבים ודורשים זמן ללימוד ולבחינה, עד שהמוסד התכנוני יחליט אם בכלל ליתן את היתר השימוש החורג; ואם כן - באילו תנאים. כל עוד לא ניתן ההיתר, וכל עוד לא קיים מפעיל הגן את התנאים לתוקף ההיתר, לרבות למשל תנאי בידוד רעש - שעשויים להיות כרוכים בהוצאות נכבדות - אזי במשך תקופת ביניים זו אני סבורה כי משקל הבכורה הוא לשכן-הדייר בשכונת המגורים, ולא למפעיל הגן. הטעם לכך פשוט: ביתו של אדם הוא מבצרו, ויש אינטרס ציבורי כי התושבים ייהנו משלווה ומשקט באזורי מגוריהם, דבר שחשוב לשלום הציבור. זו הסיבה לכך שהפעלת גן בתוך שכונת מגורים היא בגדר "שימוש חורג" שטעון היתר. המוסדות התכנוניים, על ערכאותיהם, הם שאמונים על עריכת האיזון הראוי בין האינטרס של השכנים-הדיירים לבין הצורך בגן הילדים והדרכים לצמצום המטרדים ממנו. בדיקת כל הנתונים הרלבנטיים, וקביעת האמצעים הנחוצים, אורכת זמן. במשך זמן זה, כל עוד לא נערך אותו איזון על ידי הגוף המקצועי שאמון על כך, וכל עוד לא נקבעו התנאים שיבטיחו צמצום והסדרה של מטרדי הרעש והתחבורה כתוצאה מהפעלת הגן - זכאי הדייר-השכן להגנת בית המשפט, על מנת למנוע הפעלתו של גן הילדים ללא היתר כחוק. זו זכות "אזרחית" של הדייר-השכן, שהיא שלוחה של זכות הקניין שמוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאזן זה ישתנה רק לאחר שמפעיל הגן יקבל היתר שימוש חורג ויקיים את כל התנאים שייקבעו בהיתר כזה, ואשר נועדו ליצור, בפועל, את האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים. זכות זו אינה צריכה להיגרע כתוצאה מכך שהרשות המינהלית (הועדה המקומית) החליטה על מדיניות אכיפה "סלחנית", במישור היחסים שבין האזרח לבין הרשות, בתחום המינהלי/פלילי. אציין כי זו אף עמדתו של כב' השופט צימרמן, בעניין גולוב שנזכר לעיל. אף הפיצוי הכספי לשכן-המתנגד, אם לבסוף לא יינתן היתר השימוש החורג - פיצוי שאותו רואה כב' השופט כהן כפתרון מאזן - אינו עונה, לדעתי, על דרישת האיזון. ראשית, כיוון שאין בו כדי לפצות על הפגיעה באיכות החיים של השכן, במשך התקופה שבה פעל הגן בניגוד לחוק, בהמתנה לאישור השימוש החורג שבסופו של דבר לא ניתן. שנית, על מנת לקבל פיצוי כזה יהיה על השכן-המתנגד להגיש תביעת נזיקין, על ההוצאות הכבדות עבור חוות דעת מומחים, שכ"ט עו"ד וכד' שכרוכות בהליך כזה; וגם אם יזכה בתביעתו לאחר שנים של התדיינות, ספק אם הפיצוי שיקבל יכסה את השקעתו בהליך; וזאת עוד מבלי לדבר על קשיי-גבייה של פסק הדין, שאינם נדירים כלל. אני סבורה כי המתווה צריך להיות הפוך: יתכבד בעל העסק, שמבקש לבצע "שימוש חורג", וישיג תחילה את ההיתר כחוק לשימוש כזה, ורק לאחר מכן יוכל להפעיל את עסקו כחוק. כל עוד לא ניתן ההיתר לשימוש חורג, אין להשית - בתקופת הביניים - על השכן המתנגד לגן את הסבל ממטרדי גן הילדים שפועל שלא כחוק. על פי האמור, אני סבורה כי במקרה זה נוטה מאזן הנוחות בבירור לטובת המבקשת, כפי שבואר לעיל. 11. המשיבים 3 - 4 (ה"ה אזיקרי) לא המציאו תגובה לבקשה לצו המניעה הזמני, אך התייצבו לדיון בליווית בנם, מר גלעד אזיקרי, שדיבר בשמם. כפי שצויין, מכתבי ההתראה של הועדה המקומית ושל העירייה מוענו אל אזיקרי, אך לא הוצג לפני ביהמ"ש, כי ה"ה אזיקרי הגיבו על מכתבי ההתראה, ומה עשו בעקבותיהם. בתגובה בכתב מטעם המשיבים 1 - 2 (גורביץ) נאמר, בסעיף 46, כי אזיקרי ציינו בפני גורביץ "כי הינם נותנים גיבוי מלא לתגובה זו ולאמור בה". בעת הדיון, לאחר שמיעת העדויות, מסר מר גלעד אזיקרי: "אני מדבר בשם הורי, אין מה להוסיף על מה שנאמר ונטען בתגובה של עו"ד הלוי ועל ידי מר גורביץ בעדותו" (בעמ' 7 לפר'). 12. לסיכום, זכותה של המבקשת למנוע מטרד ושיבוש של חייה בביתה-מבצרה, על ידי הקמה בחלק הדו משפחתי הצמוד לביתה, של גן ילדים ללא היתר כחוק. המשיבים לא שכנעו אותי בטיעוניהם כנגד המימוש של זכות זו. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת. בסופו של דבר, אין להלום כי ביהמ"ש יעדיף את האינטרס של בעלי העסק-המשיבים, שמתכוונים לפתוח את עסקם בניגוד לחוק, ויתן להם גיבוי לכך, כנגד בקשתה של המבקשת שנסמכת על החוק (ראו, בשינויים המחוייבים, את האמור בסיפא של החלטת ביהמ"ש העליון ב- רע"פ 2462/09 מנהיים נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה מצפה אפק). 13. אני מקבלת איפוא את הבקשה ונותנת בזה צו מניעה זמני שאוסר על המשיבים 1 - 4 ועל כל מי מטעמם, לעשות פעולה כלשהי, לרבות בנייה ושימוש שנוגדים את חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965, לשם הקמה או הפעלה של גן ילדים בבית שברחוב מהרש"ק 1, פתח תקווה (גוש 6373, חלקה 964, תת חלקה 1), ולרבות פעולה של רישום ילדים לגן. צו המניעה הזמני יעמוד בתוקף עד מתן החלטה אחרת על ידי ביהמ"ש. 14. הבקשה כנגד העירייה (המשיבה 5) נמחקת, לבקשתה ובהסכמת ב"כ המבקשת. אין מחלוקת כי בפניות אליה תמכה העירייה בעמדת המבקשת. המבקשת אמנם לא ביקשה כל סעד נגד העירייה, אך בא-כוחה הסביר כי ראה לצרף את העירייה כ"משיבה פורמלית", למען הסדר הטוב (ב"כ המבקשת ציין בהקשר זה, כי בעניין סולמה הורה ביהמ"ש על צירופה של העירייה כמשיבה). בתגובתה בכתב ביקשה העירייה למחוק את הבקשה כנגדה, דבר שכאמור ב"כ המבקשת הסכים לו. לבקשת העירייה, פטרתי אותה בעוד מועד מלהתייצב לדיון. בנסיבות אלה, לא אחייב את המבקשת בהוצאות כלפי העירייה. 15. המשיבים 1 - 4, ביחד ולחוד, ישלמו למבקשת את אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. קטיניםצו מניעה זמניצוויםצו מניעהגן ילדים / פעוטון / משפחתון