אין זה נהוג לייתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני - יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. המדובר בקושי שדרך כלל די בו כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו: רע"א 338/88, חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)). 1. לפני בקשה למתן סעדים זמניים; במסגרת הבקשה עתרה המבקשת לצו מניעה זמני המורה למשיבה או מי מטעמה להימנע מביצוע כל פעולה במבנה מספר 23 בנמל תל אביב (להלן: "הנכס") ובכלל זאת להימנע מלשנות את המצב הקיים, להשכיר או לתת הרשאה או זכות לכל צד שלישי וזאת עד להכרעה בתובענה העיקרית. 2. הבקשה הוגשה בלוויית כתב תביעה שבמסגרתו התבקש בית המשפט להצהיר כי הצדדים הגיעו ביניהם להסכם לפיו הוארך תוקפו של הסכם ההרשאה ביניהם מיום 12.11.2009 כך שהוא יסתיים לכל המוקדם ביום 31.12.2014 במקום ביום 14.5.2014. 3. על יסוד כתבי הטענות מטעם הצדדים בגדרי הבקשה התקיים דיון ביום 3.3.2014 במסגרתו נחקרו המצהיר מטעם המבקשת מר אליאב בן-חמו והמצהירה מטעם המשיבה גב' איריס ברץ; ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה והוסיפו והגישו אסמכתאות משפטיות בשאלת הסמכות העניינית. 4. להלן יובא פירוט תמציתי של טענות הצדדים - טענות המבקשת 5. בין המבקשת, המפעילה עסק של בר/מועדון ובין המשיבה, חברה ממשלתית בעלת הזכויות והמחזיקה בנכס, נחתם ביום 12.11.2009 הסכם הרשאה במסגרתו מפעילה המבקשת מאז שנת 2009 עסקים שונים בתחום חיי הלילה בנמל תל אביב. ההסכם עתיד להסתיים ביום 14.5.2014. בין המבקשת למשיבה נוהל משא ומתן להארכת תקופת ההתקשרות לכל הפחות עד לסוף השנה. ביום 14.10.2013 נערכה פגישה בין נציג המבקשת ליועץ המשפטי של המשיבה. בפגישה זו נאמר כי יש רצון ונכונות להאריך את הסכם ההרשאה. בהמשך, ביום 14.11.2013 התקיימה פגישה נוספת בנוכחות גורמים בכירים במשיבה. במסגרת פגישה זו ניתנה למבקשת האפשרות לעזוב את העסק באופן מיידי, לחלופין הציעה המשיבה כי המבקשת תישאר בנכס, תוך נשיאה בעלויות כספיות כבדות ובתמורה תוארך ההתקשרות לתקופה נוספת ולמצער עד לסוף השנה; לבסוף, הושגה הסכמה עקרונית על הארכת התקופה כאשר כל שנותר הוא לקבל אישור פורמאלי מאת ועדת המכרזים של המשיבה. המבקשת מצידה ובהסתמך על המצגים אשר הוצגו לה, שינתה מצבה לרעה ובכלל זאת הפקידה ערבות בנקאית חדשה; האריכה את פוליסת הביטוח; חתמה על הוראת קבע לתשלום דמי ההרשאה והניהול; התחייבה על תשלום דמי ארנונה ועוד. לשיטת המבקשת בינה לבין המשיבה נקשר הסכם מחייב המאריך את תקופת ההרשאה כשכל שנדרש הוא אישור פורמאלי מצד המשיבה. 6. למרות ההסכמה האמורה חזרה בה המשיבה מהתחייבותה, ובמכתב מיום 13.1.2014 הודע למבקשת כי בהתאם להחלטת ועדת המכרזים לא ניתן להאריך את ההתקשרות וההסכם יבוא לסיומו ביום 14.5.2014. בעקבות כך אף פרסמה המשיבה מכרז אשר נוכח תנאיו מנועה המבקשת מלהשתתף בו, שכן במכרז זה מזמינה המשיבה את המציעים להציע הצעות להפעלת עסק למטרת הסעדה ולא למטרת בר\דאנס בר - הוא סוג העסק אותו הפעילה המבקשת. המבקשת מטעימה כי רוב חברי ועדת המכרזים הם אותם חברים שהשתתפו בפגישה מיום 14.11.2013 ולכן אין לצקת תוכן לפגישה של ועדת מכרזים המהווה אותו פורום בדיוק אשר האריך את ההתקשרות תחת כובע פורמאלי אחר. 7. המבקשת הדגישה כי העסק אותו היא מפעילה הינו עונתי באופיו; היינו עיקרי הרווחים המופקים ממנו הם בעונת הקיץ, כך שהפסקת ההתקשרות בחודש מאי ולפני תחילת עונת הפעילות תסב למבקשת נזק רב. הישארותה של המבקשת בנכס, חרף האפשרות שניתנה לה לעזבו באופן מיידי נעשתה על יסוד התחייבותה של המשיבה כי תאריך עימה את ההתקשרות למצער עד תום השנה. 8. המבקשת טענה כי בידיה ראיות מהימנות לכאורה ואף מעבר לכך להוכחת טענותיה. בהקשר זה מפנה המבקשת לחובות המשיבה במישור החוזי ובמישור המנהלי בהיות המשיבה חברה ממשלתית. מצגה של המשיבה כלפי המבקשת עולה כדי התחייבות חוזית ולמצער הינו הבטחה שלטונית על יסודו שינתה המבקשת מצבה לרעה. 9. במישור של מאזן הנוחות טענה המבקשת כי ייגרם לה נזק רב ובלתי הפיך אם ההתקשרות איתה לא תוארך שכן כבר עתה השקיעה כספים רבים על יסוד הארכת ההסכם עד לתום השנה וכן לא יעלה בידיה לאיתור נכס חלופי לתקופת הקיץ. למשיבה מהצד השני לא ייגרם כל נזק שכן זו כלל לא ביטלה בשום שלב את החוזה מול המבקשת, ולא תוכל בפרק הזמן שנותר למצוא שוכרים חלופיים. עוד נטען כי למעשה המבקשת עותרת לשימורו של מצב קיים שכן היא שוכרת את הנכס מאז שנת 2009 ומפעילה בו את עסקה. 10. בגדרי תשובתה השיבה המבקשת לטענות המשיבה לפיהן היא מפרת הסכם סדרתית וטענה כי לו סברה המשיבה שהמבקשת הינה אכן מפרת הסכם סדרתית מדוע כלל שקלה בקשתה להאריך הסכם ההרשאה? ומדוע לא ביטלה בעצמה את הסכם ההרשאה? המבקשת הוסיפה וטענה כי ממסמכי המכרז אשר צורפו לראשונה לתגובת המשיבה עולה כי ממילא לא תתקבל החלטה על זהות הזוכה במכרז לפני ספטמבר 2014 ומסירת החזקה מתוכננת לראשית שנת 2015, כך שהנכס יעמוד מיותם לו המבקשת תפנה אותו במאי. 11. לשאלת הסמכות העניינית השיבה המבקשת כי מדובר בתביעה לאכיפת התחייבות חוזית שניתנה על ידי חברה ממשלתית בקשר עם הסכם שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין ולכן בסמכותה של בית משפט זה. שאלת המכרז לשיטתה עולה אגב טענות חוזיות ואחרות. 12. לעניין תום הלב טענה המבקשת כי המשיבה היא שחסרת תום לב בהתנהלותה הכוללת כלפי המבקשת. טענות המשיבה 13. כטענה מקדמית טענה המשיבה כי שיש לסלק את הבקשה על הסף שכן הסעד המבוקש בגדרי הבקשה הינו למעשה הקפאה של הליך מכרזי אשר נערך על ידי המשיבה, היא חברה ממשלתית בהתאם לחובתה לפי חוק חובת המכרזים התשנ"ב - 1992, סעד אשר אינו מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה אלא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. 14. לגופו של עניין נטען על ידי המשיבה כי הסכם ההרשאה עם המבקשת עתיד להסתיים ביום 14.5.2014. הסכם זה לא הוארך בשום צורה ואופן, ויתרה מכך ולאורך כל תקופת ההרשאה הפרה המבקשת את ההסכם בין הצדדים באופן סדרתי בביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין מעיריית תל אביב; תוך שפעלה בהעדר רישיון עסק כדין; כך שבעלי מניותיה הוחלפו בניגוד להסכם ההרשאה וללא קבלת היתר מהמשיבה מה שגרם לחילוט ערבותה הבנקאית; לא מסרה ערבות בנקאית חלופית במועד; צברה חוב של דמי הרשאה ועוד. המשיבה מאשרת כי היא נעתרה לבקשות המבקשת לקיים עימה פגישה ובמסגרתה לבחון לפנים משורת הדין להאריך את הסכם ההרשאה עד ליום 31.10.2014, אך הובהר לה כי הארכת ההסכם הינו דבר חריג מאד וככל שהנהלת החברה תסכים לבחון את הבקשה הרי שהאישור של ועדת המכרזים הינו קלוש. המבקשת התחייבה במסגרת הפגישות כי תתקן את ההפרות הקיימות ללא כל קשר לאמור. ביום 14.11.2013 התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים במסגרתה הובהר למבקשת כי היא עדין לא תיקנה את כל הפרותיה וכי המשיבה רואה בחומרה רבה את התנהלותה. אף לאחר הפגישה תיקנה המבקשת את הפרותיה באופן חלקי בלבד כך שעד עתה לא הומצאו על ידה ערבויות אישיות ולא הומצא על ידה רישיון עסק בתוקף. חרף האמור ולבקשת המבקשת התקיים ביום 2.1.2014 דיון בוועדת המכרזים של המשיבה במסגרת ישיבה זו הוחלט שלא להיעתר לבקשה להאריך את תקופת ההתקשרות מעבר להסכם הנוכחי. לאחר שהתקבלה החלטת ועדת המכרזים וזו הובאה לידיעת המבקשת, פורסם מכרז בקשר לתקופה שלאחר סיום הסכם ההרשאה. התנהגותה הביריונית של המבקשת התבטאה אף בכך שחרף חובתה של המבקשת על פי הסכם ההרשאה וחרף העובדה שנמסרה לה הודעה מוקדמת היא מנעה ממציעים פוטנציאליים לראות את הנכס וחסמה באופן פיזי את הגישה למקום. 15. לעניין סיכויי התובענה טענה המשיבה כי בהיותה חברה ממשלתית לא תתכן הארכת הסכם שלא על פי הסכם כתוב; עוד נטען כי כלל טענותיה של המבקשת הינן טענות בעל פה כנגד הסכם כתוב אשר עתיד להסתיים ביום 14.5.2014. 16. במישור מאזן הנוחות נטען כי זה נוטה באופן מובהק לטובת המשיבה ולטובת הציבור שכן העתרות לבקשה משמעה מתן "פרס" למי שהיא מפרת הסכם סדרתית - וחיוב המשיבה להתקשרות עימה. המשיבה טענה כי הנזקים הכספיים לכאורה שנגרמו למבקשת לאו נזקים הם משעה שמדובר בהוצאות כספיות שממילא היה על המבקשת להוציא בגדרי הסכם ההרשאה הנוכחי; עוד נטען כי כך או אחרת הנזק הנטען הינו ממילא נזק כספי ומשכך בית המשפט ייטה שלא להיעתר למבוקש. כן נטען כי נוכח פרסומו של מכרז יש להביא בחשבון את האינטרסים של צדדים שלישיים; לבסוף נטען כי גם המשיבה עצמה צפויה לנזקים כספיים מעיכובו של ההליך המכרזי. 17. המשיבה עמדה על כך כי המבקשת אינה תמת לב ונקיית כפיים וזאת נוכח התנהלותה המתוארת לעיל. עד כאן לתמצית טענות הצדדים. דיון 18. בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, שני סוגים של שיקולים שולטים בכיפה בבואו של בית המשפט לדון בבקשה שלפנינו (וראו רע"א 4848/13, דריםבוטס נ' T.A.Y Technology Limited חברה זרה (הונג קונג) (16.2.2014)). "סוג השיקולים הראשון עוסק באמות המידה המנחות את בית המשפט בבחינת בקשת סעד זמני - הן סיכוייה של התובענה ומאזן הנוחות בין הצדדים (תקנה 362(א) ו-362(ב)(1)). השיקולים בסוג השני מעשיים באופיים ועניינם התנהלות הצדדים, אופיו של הסעד המבוקש ושיקולי יושר נוספים (תקנה 362(ב)(2))." (שם בעמוד 6). בבחינת השיקולים לעיל ומשנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מן הטעמים הבאים על משקלם המצטבר - 19. אקדים ראשית התייחסות לשאלת הסמכות העניינית אשר העלתה המשיבה כטענה מקדמית. מאחר וממילא שאלת הסמכות לא מונעת מבית המשפט מלהיזקק לבקשה לסעד זמני (וראו עע"ם 2398/12, ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם בע"מ (23.4.2012)), תובא להלן התייחסותי אף לגופו של ענין; הדיון להלן בשאלת הסמכות העניינית הינו בהתאם לשלב הדיוני הנוכחי ותוך שזכויות הצדדים שמורות להם בגדרי ההליך העיקרי; סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה...". נדרשים אם כן, לצורך קניית סמכות כאמור, שני תנאים מצטברים - האחד, זהות המשיב - אין חולק בענייננו כי תנאי זה מתקיים נוכח מיהות המשיבה. השני, נוגע לעניינה של העתירה ולהיותה "ענין המנוי בתוספת הראשונה...". יש לזכור כי במובחן מ"מבחן הסעד" המגדיר סמכותו של בתי המשפט "האזרחיים" הרי שבכל הקשור לבית המשפט לעניינים מנהליים המבחן המחייב הוא "מבחן העניין". במקרה שלפנינו, מחד תביעת המבקשת הינה להצהיר על תוקפו של הסכם ומשכך ובהתאם למבחן הסעד קנויה הסמכות לבית משפט זה (בשים לב לאופיו של ההסכם הוא הסכם שימוש במקרקעין) מאידך והלכה למעשה היא מבקשת לתקוף את החלטתה של ועדת המכרזים. היא ההחלטה אשר בבסיס בקשה זו - ההחלטה המונעת מהצדדים את המשך ההתקשרות. ויובהר אף המבקשת עצמה בבקשתה טענה כי המשיבה הבהירה לה כי כל שנדרש לשכלול ההתקשרות בין הצדדים הוא "החותם הפורמאלי של ועדת המכרזים" (סעיף 33 לבקשה) היינו לכתחילה הובהר כי ההתקשרות מותנית בהחלטת ועדת המכרזים - הגם אם התניה זו לשיטתה של המבקשת היתה סתמית לחלוטין בהיות ועדת המכרזים "חותמת גומי" של הנהלת המשיבה. את חזרתה של המשיבה מההסכמה תולה המבקשת בהחלטת ועדת המכרזים של החברה, כפי שהובאה לידיעתה במכתבה של המבקשת מיום 13.1.2014. בקשה לאכיפת הסכם חרף החלטת ועדת המכרזים מהווה לטעמי ובפועל תקיפה של החלטת ועדת המכרזים ולא אחרת ומשכך מצויה בתחום הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. אני מוצאת לנכון לאבחן ענייננו מהעובדות שבגדרי עע"מ 7832/08, כפר הנוער דרך תקווה נ. משרד הרווחה (19.10.2009)), שעניינו בביטול הסכם על יסוד הפרתו ולא בקבלת החלטה של ועדת מכרזים כבענייננו. לא ניתן כמובן להתעלם מהעובדה שלאור אופיין של הטענות, הנוגעות להארכתו בעל פה של הסכם, מתחייב בירור עובדתי - כזה שאינו תואם דרך כלל הליך מנהלי (וראו: עת"מ 201/08, רותם קרן נ. מועצה מקומית קצרין (20.4.2009)), אולם בנסיבות הקיימות נדמה כי זוהי המסקנה המתבקשת חרף האמור. כך או אחרת ולאור העובדה שאין במסקנתי בשלב זה בכדי לייתר דיון בבקשה התלויה ועומדת יובאו להלן הדברים הבאים - 20. המבקשת עותרת לצו זמני אשר יורה על הישארותה בנכס עד לתום בירורו של ההליך העיקרי; דא עקא שאם נביא בחשבון משך חייו של ההליך הנמצא בראשיתו כשטרם הוגש כתב הגנה, הרי שממילא היעתרות למבוקש בגדרי הסעד הזמני פירושה כי ההליך העיקרי יתייתר שכן עד לבירורו תסתיים ישיבת המבקשת בנכס אף לפי החוזה המאוחר אשר לטענת המבקשת השתכלל בין הצדדים. המבקשת טענה אמנם כי גם אם בינתיים תפנה את הנכס, הרי שבית המשפט יוכל לקבוע בדיעבד האם הישארותה בנכס היתה חוקית - משמעות הדברים היא שבית משפט יתבקש למעשה לנהל הליך תיאורטי לחלוטין משעה שההצהרה המתבקשת בגדרו של ההליך העיקרי (הצהרה כי החוזה בתוקף עד לתום שנת 2014) כבר אינה רלוונטית נוכח חלוף המועדים. קיימת בפועל אם כן זהות בין תביעתה העיקרית של המבקשת לבין בקשתה בגדרי צו זה. יש לזכור כי ככלל, אין זה נהוג לייתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני - יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. המדובר בקושי שדרך כלל די בו כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו: רע"א 338/88, חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)). ערה אני כמובן לכך כי לא מדובר במכשלה בלתי עבירה, ובמקרים מסוימים ניתן ליתן צו זמני, אפילו צו עשה זמני, הזהה לזה העיקרי (ראו: (רע"א 2059/98, וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' מדיטרניין בע"מ, פ"ד נב(4) 721, 732 (1998)). אולם המקרה דנן אינו נמנה עם החריגים. אין מדובר במצב שבו המבקשים יכולים להצביע כי מאזן הנוחות (וראו על כך להלן) נוטה לטובתם; המבקשים גם לא יכולים להצביע בשלב דיוני זה על חובה חוזית מפורשת ומסוימת ועל הפרתה המובהקת - שכן החובה החוזית המפורשת, זו המעוגנת בהסכם, עומדת בניגוד לנטען על ידי המבקשת עצמה, אשר טענותיה הן טענות הנוגעות לשכלול של הסכם בעל פה שתניותיו עומדות בסתירה להוראות החוזה הקיים החתום (וראו רע"א 5711/12, נ. מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, בפיסקה 11 (25.2.2013)). אף המבקשת אינה חולקת על כך שעל טענותיה להתברר בגדרי ההליך העיקרי ולא אחרת וראו מפי המבקשת עצמה - "לא ניתן למצות את בירורה של מחלוקת עובדתית זו במסגרת בקשה לצו מניעה זמני" (סעיף 9.2 לכתב התשובה). משכך הם הדברים הרי שמתעצם הקושי במתן הסעד המבוקש אשר יהפוך ההליך העיקרי לכלי ריק חרף חשיבותו הרבה עליו עומדת אף המבקשת. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמביאים בחשבון שבפני המבקשת פתוחה הדרך להגיש תביעה במסגרתה תתבע את נזקיה הכספיים לכאורה. ברי כי גם דחיית הבקשה משמעה למעשה הפיכת ההליך העיקרי הנוכחי לעקר - אולם בהקשר זה בפני המבקשת עומדת החלופה המעשית והמתבקשת בדמות הגשת תובענה כספית על יסוד נזקיה. 21. זאת ועוד, ובניגוד לנטען על ידי המבקשת המכתירה לכאורה בקשתה בכותרת צו מניעה זמני - הרי שבפועל המבוקש על ידה הינו למעשה צו עשה זמני. שכן אין חולק שהסכם ההרשאה בין הצדדים עתיד להסתיים ביום 14.5.2014. בגדרי התביעה ובגדרי הצו מתבקש בית המשפט לייתן תוקף למה שנטען כהארכתו בעל פה של הסכם ההרשאה; בית המשפט מתבקש למעשה לשכלל התקשרות חדשה בין צדדים - ומשכך גם לשנות מצב קיים. העובדה כי המבקשת יושבת כיום בנכס כך שהיעתרות למבוקש פירושו לכאורה הותרה במושכר אינה משנה לענייננו שכן ישיבתה של המבקשת כיום במושכר היא כאמור מכוחו של הסכם כתוב בין הצדדים. הותרתה של המבקשת בנכס לאחר מועד זה פירושה באופן מובהק שינוי המצב הקיים. יש לזכור כי בית המשפט לא ייטה לתת סעד זמני המשנה מצב קיים חלף שימורו של מצב זה, ובהקשר זה מתחדדים הדברים משעה שהנזק הנטען הינו נזק בר פיצוי במישור הכספי. וראו רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005) - "הצו הזמני המורה לאיגוד להותיר במטמנה שטחים פנויים לשימושה של החברה מעורר לא מעט קשיים. אין חולק, כי הצו דנא, ...מביא למעשה לשינוי במצב הקיים. שכן, עם מתן הצו הזמני תוכל החברה להטמין פסולת באתר, בעוד שעד כה היא לא עשתה כן. הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שיצווה על צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה. צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן במקרים חריגים, אך כאשר נוכח בית המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם (ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים, פ"ד יח(3) 647, 653- 654; וכן ראו רע"א 1868/98 סייג נ' המועצה לייצור ולשיווק צמחי נוי (לא פורסם)). אין חולק כי לחברה, שעיסוקה בתחום שינוע והטמנת הפסולת, עשויים להיגרם נזקים כלכליים באם לא יתאפשר לה להטמין פסולת באתר. אולם, נזקים אלו, גדולים ככל שיהיו, ניתנים לתיקון באמצעות פיצוי כספי שיוענק לה, באם כמובן תיזכה בתובענה". ודוק, בית המשפט ייעתר לבקשות למתן צו עשה זמני במשורה, וזאת כאשר התערבותו חיונית על מנת למנוע נזק שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם (ראו גם רע"א 591/13, חברת אפ-גרדאבל בע"מ נ' רשות המיסים, (13.2.2013)). בענייננו המבקשת עמדה על כך כי נזקיה הנוכחיים והעתידיים הם כספיים בלבד, הגם אם לשיטתה ניכרים בהיקפם. ענין זה משליך באופן מובהק גם על סוגיית מאזן הנוחות וראו להלן. 22. בעניין זה יצוין כי מתן צו עשה בנסיבות אלו משמעו למעשה כפיית התקשרות על צדדים אשר יחסיהם - והדברים עולים באופן מובהק מטיעוניהם - עלו על שרטון. ואמנם אין מדובר בענייננו בחוזה למתן שירותים, אולם מדובר בחוזה אשר יצריך שיתוף פעולה בין הצדדים. הסעד ההולם בנסיבות אלו הוא פיצוי כספי, ככל שתוכח זכאותה של המבקשת. וראו בעמוד 5 בעניין איגוד ערים הנ"ל - "הסעד שניתן מעורר קושי נוסף, שכן הוא מחייב את האיגוד להמשיך בעל כורחו לשתף פעולה עם החברה. במקרים שונים בעבר עמד בית המשפט על כך שאין לכפות על צדדים להסכם שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי, בניגוד לרצונם. נמצא, כי התרופה ההולמת למקרים אלו איננה צו (מניעה או עשה) זמני כי אם מתן פיצוי כספי (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225; רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ (לא פורסם); רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת נ' ש. שמיע בע"מ (לא פורסם)). דברים אלו ודאי נכונים, מקום בו אין עסקינן בצדדים רגילים לחוזה, כי אם בשותפים לעסק (ראו והשוו, ע"א 381/75 ברקוביץ' נ' גבריאלי, פ"ד ל(1) 442; ע"א 1313/92 צוקר נ' אינקומר (לא פורסם)). סבורני, כי גם במקרה דנא אין מקום לחייב את האיגוד, אשר כופר בתחולתו של ההסכם שנחתם עם החברה, לפעול בשיתוף פעולה עסקי עימה". 23. במישור מאזן הנוחות יש לזכור אף וכאמור לעיל כי נזקיה של המבקשת, אף לשיטתה שלה, הינם נזקים כספיים גרידא (וראו בקשתה בסעיף 18), ומשכך גם וכאמור ברי פיצוי במסגרת הליך מתאים. בהקשר זה מצאתי לנכון להעיר, ובהתאם לרמת ההוכחה המתחייבת בשלב הדיוני הנוכחי, כי המבקשת לא השכילה לסתור את טענת המשיבה כי טענות המבקשת בדבר נזקי הסתמכות לכאורה הם בבחינת עורבא פרח משעה שמדובר בהשקעות כספיות אשר היו צריכות להתבצע ממילא בהתאם להסכם ההרשאה הנוכחי וללא כל קשר להארכת ההסכם. ענין זה מקרין גם כמובן על תום ליבה של המבקשת. זאת ועוד ובניגוד לנטען נזקיה הנטענים של המשיבה אינם מתמצים בנזקים כספיים בלבד; וכך, המשיבה עמדה בתגובתה על כך כי המבקשת הינה לשיטתה מפרת הסכם וחוק סדרתית וכי קיים קושי למשיבה בהיותה חברה ממשלתית האמונה על האינטרס הציבורי להתקשר עם המבקשת. ראו בעניין זה גם עדותה של גב' ברץ בעמ' 8 ש' 6 ואילך - "אני אחלק את זה לכמה פנים. עצם הפעילות של אלמוג כפי שהיא היום קורית בפועל היא גורמת לנו נזק. עצם אופן הפעילות שלא חופפת את מטרת ההרשאה, מייצרת לנו נזק תדמיתי לרבות דברים שמגיעים עד להתערבות בידי המשטרה. פוגעת (ב)פעילות של עסקים (ב)סביבה. לשיטתי, גורמת לי נזק בל יתואר. אני משקיעה מליוני שקלים בשנה בעיצוב תדמיתי של הנמל". היעתרות למבוקש פירושו אף חיוב המשיבה בהתקשרות עם גורם שחרף התראות חוזרות ונשנות מפר ברגל גסה את ההסכם (סעיף 8 לתגובה). עוד נטען כי עסקה של המבקשת אינו תואם את הייעוד המותר, בשטח ההרשאה וזאת בהתאם לתמהיל העסקים בנמל כפי שנקבע על יד הנהלת החברה - ענין המשליך באופן מובהק על מאזן הנוחות. במסגרת מאזן הנוחות יש אף להביא בחשבון אף את חובתה של המשיבה לערוך מכרז כדין, ולכך כי מכרז כזה (וללא קשר לשאלת הסמכות) יצא זה מכבר לדרך - כך שישנה השלכה פוטנציאלית על צדדים שלישיים בהכרעת בית המשפט. ערה אני לטיעון המבקשת כי בשים לב למסמכי המכרז אשר צורפו לתגובת המשיבה נדמה כי ממילא הנכס עתיד לעמוד ריק מספר חודשים (נוכח מועד האכלוס הצפוי במסגרת המכרז) כך שהותרת המבקשת בנכס היא בבחינת, וכלשונו של בא כוחה "זה נהנה וזה לא חסר" - עם זאת ובענייננו יש לתת את הדעת לכך כי החיסרון אינו רק חסרון כיס, וקיימים נימוקים כבדי משקל אחרים המטים את הכף במישור מאזן הנוחות כמפורט לעיל. המסקנה היא כי בשלב דיוני זה אין בידי לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים ואף, ובשים לב לאמור לעיל ההפך הוא הנכון; 24. אשר לסיכויי התובענה - המבקשת ניצבת בפני משוכה לא פשוטה. עסקינן בתביעה קשה להוכחה, שכן המבקשת טוענת להשתכללותו של הסכם בעל פה ללא כל ראיה חיצונית תומכת זולת, בשלב זה, עדותו של בעל המניות מטעמה. מדובר בטענות בעל פה העומדות בניגוד להתקשרות חוזית מפורשת וקיימת. הדברים מתחדדים אף לאור היותה של המשיבה גוף המחויב בעריכת מכרז. עוד במישור סיכויי התובענה טענתה של המשיבה כי ממילא אין ביכולתה להתקשר שלא בהסכם כתוב, כך שהמבוקש בגדרי התביעה - אכיפת הסכם שלא נחתם - אינו מעשי, וככל שתוכח התחייבות, והמשיבה חולקת על כך נמרצות, היא בת פיצוי במישור הכספי בלבד. לבסוף יצוין כי טענת המבקשת שמצגיה של המשיבה מנעו ממנה לעזוב את הנכס באופן מיידי ולאחר הפגישה של ה - 14.11.2013 גם היא על פניה, ושוב באופן לכאורי בלבד, בעייתית משעה שאינה מתיישבת עם לשונו של ההסכם הקיים המסתיים ביום 14.5.2014. הטענה כי המשיבה התנדבה לפעול בניגוד להגיון כלכלי ועסקי ולשחרר המבקשת מחובותיה החוזיות ללא כל שוכר חלופי - מצריכה תשתית ראייתית נכבדה. אין בידי כמובן בשלב זה לטעת מסמרות בשאלה זו, אבל בשלב דיוני זה יש לזכור כי מדובר אף לשיטת המבקשת בהבטחות ובמצגים שלא מצאו ביטויים בגדרי הסכם. 25. כטעם נוסף לדחיית הבקשה יש לייתן את הדעת לשאלת ניקיון כפיה של המבקשת עת פונה היא לבית המשפט בסעד המבוקש, הוא סעד מן היושר. המבקשת, אשר עותרת להישארותה בנכס לצורך הפעלת עסק לא השכילה להציג רישיון עסק כדין ואף לשיטתה שלה לא קיים בידיה רישיון עסק או היתר זמני להפעלתו (וראו סעיף 38.1 לתשובה); המבקשת אף לא השכילה לסתור טענות המשיבה כי לאורך חיי ההסכם הופר זה על ידה לא אחת מה שהביא לחילוט הערבות הבנקאית שהופקדה על ידה (וראו חקירת בן-חמו עמוד 5 ש' 28). יש לזכור כי תום ליבו של המבקש את הסעד הזמני, הוא סעד מן היושר, הינו שיקול עיקרי ולעיתים די בו בלבד כדי להכריע בבקשה זו (וראו רע"א 6658/09, מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, (12.1.10)). 26. מכל הטעמים האמורים לעיל אני מורה על דחיית הבקשה. על יסוד החלטה זו תודיע המבקשת בתוך 14 ימים האם היא עומדת על תביעתה כפי שהוגשה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט ב"כ בסכום כולל של 10,000 ₪.סעד זמני