הבטחה שלטונית לשכירות בעל פה המבקש טוען כי קיבל את הסכמת המשיבה לשכירות המשנה בעל פה וכי דין הסכמה זו כדין הבטחה שלטונית לכל דבר וכי מעולם לא קיבל החלטה כתובה בדבר העדר הסכמה מצד המשיבה. עוד טוען המבקש כי בכל הזמנים הרלוונטיים המשיכה המשיבה לגבות דמי שכירות שוטפים, אך לא הודיעה למבקש מה גובה דמי ההסכמה, שלחובתו לשלמם הוא איננו מתכחש. המבקש טוען כי ביום 27.6.13 נתקבלה "ראיה חדשה" אשר מוכיחה את טענותיו ואשר לא היתה ברשותו לפני כן ולא יכול היה הוא לקבלה קודם לכן בשקידה סבירה מאחר ומידע זה היה ברשות המשיבה ולמבקש לא היתה שליטה בו. "הראיה החדשה" לה טוען המבקש הינה תמליל הקלטת שיחה מיום 27.6.13 שנערכה בינו ובין גב' מרים ענבר, רכזת גביה ומשפטים במשיבה, משם עולה לטענתו כי המשיבה ידעה על השכרת הנכס בשכירות משנה בזמן אמת וכי למבקש ניתנה הסכמה מפורשת מגב' ענבר עליה הסתמך בתום לב והתחייב כלפי צד ג' (להלן: "תמליל השיחה"). המבקש מוסיף כי ל"ראיה" האמורה מתווספות ראיות נוספות אשר מעידות כי המבקש וצד ג' לא פעלו בסתר ויידעו את כל הרשויות הרלוונטיות אודות ההסכם. לאור האמור טוען המבקש כי תביעת המשיבה נגדו הוגשה על בסיס מצג עובדתי שקרי ובחוסר תום לב העולים לטענתו עד לכדי מרמה. עוד טוען המבקש כי אין בעיכוב ההליכים בכדי לפגוע באינטרס של המשיבה משום שהוא משלם את דמי השכירות השוטפים ומשקיע בנכס וכי אם לא תצלח תביעתו לא תהא מניעה למשיבה להמשיך בהליכי הביצוע. המבקש סבור כי דחיית בקשתו לעיכוב הליכים תגרום לו נזק בלתי הפיך ותייתר את תביעתו שהינה ראויה ובעלת סיכויי הצלחה גבוהים. לעומת זאת, טוען המבקש, הנזק אשר ייגרם לו מפינוי הנכס הינו רב ובלתי הפיך מאחר ומדובר בנכס המשמש אותו ואת בני משפחתו וכי המדובר בנכס בו השקיע המבקש רבות לצורך שימושו ושימוש בני משפחתו לתקופה ארוכה. במסגרת תשובתו לתגובה, שינה המבקש את עמדתו באשר לחלק מסכום תביעת המשיבה. בבקשה ציין המבקש כי הסך של 26,090 ₪ מתוך תביעת המשיבה איננו שנוי במחלוקת. בתשובה לתגובה שינה את טעמו. לטענתו, רק מתגובת המשיבה עלה בידו להבין כי הסך האמור הינו בגין שכירות משנה קודמת, בתקופה שקדמה להסכם שכירות המשנה. לטענתו, הדבר מהווה חוסר תום לב ואף מצדיק שינוי של התנאים לעיכוב הליכים שנקבעו במעמד צד אחד. המשיבה טוענת כי בתי המשפט הכירו באפשרות לקיומו של "משפט חוזר" אזרחי בשני מקרים בלבד: כאשר פסק הדין הושג במרמה; וכאשר התגלו ראיות חדשות שיש בהן בכדי לשנות את ההכרעה מיסודה ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה טרם ניתן פסק הדין. בענייננו, טוענת המשיבה, אין כל מרמה, אין שום הטעיה והכל פרי דמיונו של המבקש. כמו כן, המשיבה טוענת כי תמליל השיחה איננו מהווה "ראיה חדשה" כמשמעותה בפסיקה לעניין משפט חוזר אזרחי, מאחר וניתן היה להשיגה על נקלה קודם לכן, ובוודאי בשקידה סבירה, ומכל מקום אין בו בכדי לשנות את ההכרעה. עוד טוענת המשיבה כי אין להשוות בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שמוגשת על רקע הגשת ערעור, למקרה בו מוגשת תביעה חדשה לקיום משפט חוזר אזרחי בטענות חסרות בסיס. המשיבה מוסיפה כי אין מקום לעכב פסק דין כספי, בייחוד כאשר מדובר בגוף שאין חולק בדבר יכולתו להשיב את הכספים. באשר לפינוי, המשיבה מדגישה כי ניתן פסק דין לפינוי הנכס כבר בשנת 2003 במסגרת ת.א. 17425/01, כך שאף אם ייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב הליכים כאן אין בכך בכדי למנוע מהמשיבה לפנות את הנכס מכוח פסק הדין הנ"ל. לעצם העניין מוסיפה וטוענת המשיבה כי גב' ענבר לא נתנה הסכמה לשכירות המשנה וכי גם אם היתה מסכימה אין בהסכמה זו בכדי לחייב את המשיבה שכן על המבקש היה לקבל את הסכמת המשיבה מראש ובכתב. עוד טוענת המשיבה כי המבקש לא הוכיח שהובטחה לו הבטחה שלטונית העומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה, קרי שנותן ההבטחה הינו בעל סמכות לתיתה, כי היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי וכי הוא בעל יכולת למלא אחריה. במסגרת המענה שהותר למשיבה להגיש ביחס לטענות החדשות שנטענו בתשובה לתגובה, טוענת המשיבה כי בתביעת המשיבה הוסבר מבנה החוב "ברחל בתך הקטנה" ובכל מקרה נוצר מעשה בית דין לאור החלטתו של כב' הרשם הבכיר זיתוני מיום 23.9.12. עוד טוענת המשיבה כי מהקלטת השיחה מיום 27.6.13 עולה כי המבקש הודה בפה מלא כמעט במלוא החוב שכן ביקש לקבל אישור המשיבה לתשלום סך של 100,000 ₪. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכלל המסמכים שצורפו לטיעוני הצדדים וכן בת.א. 23796-02-12 ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב הליכים להידחות. המשיבה רשאית להמשיך ולפעול לביצוע פסק הדין. להלן נימוקיי. בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן, אציין כי מעיון בבקשה ובשלל ההליכים שנוהלו, עולה תמונה עגומה של בעל דין אשר מחד גיסא מסרב להשלים עם תוצאות הליכים קודמים ומאידך גיסא, פעם אחר פעם, איננו נוקט בדרך המלך ובוחר שלא להגיש כתב הגנה במועד ללא נימוק ראוי, לא להגיש בקשה לביטול פסק הדין במועד ואף לא לפנות לערכאת הערעור בנוגע לפסקי דין והחלטות שניתנו בעניינו. תחת זאת בוחר המבקש לפעול בדרך לא דרך, של הגשת בקשות לביטול החלטות ופסקי דין חלוטים בחלוף זמן ניכר מיום שניתנו, וטעמיו עמו. לגופו של עניין, הכלל הבסיסי בסוגיית ביצוע פסק דין הינו כי "הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה." [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1153 (מהדורה 11, 2013) (להלן: "גורן")]. כלל זה מוצא ביטוי, בין השאר, בהוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. חריג לכלל זה מצוי בתקנה 467 לתקנות הנ"ל אשר נותנת בידי בית המשפט רשות להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה, עד להכרעה בערעור. אכן צודקת המשיבה כי קיים הבדל של ממש בין מצב הדברים אליו מתייחסים התנאים הקבועים בפסיקה לעניין עיכוב ביצוע במקרה של הגשת ערעור לבין מצב הדברים בענייננו, של הגשת תביעה לקיום "משפט חוזר אזרחי", שכן מדובר למעשה בשלב דיוני מאוחר יותר, לאחר שלב הערעור, כלומר בפסק דין חלוט שאין נתונה זכות ערעור לגביו. עם זאת, מן הבחינה הרעיונית, קשה להעלות על הדעת קריטריונים אחרים שאותם יש לבחון לצורך הכרעה בבקשה מעין זו. ואכן, מהפסיקה עולה כי בתי המשפט מחילים את המבחנים הנוהגים בעניין עיכוב ביצוע במקרה של ערעור אף בבקשות לעיכוב ביצוע במקרה של תביעה לקיום "משפט חוזר אזרחי" [ראו ת.א (מחוזי ת"א) 36120-01-10 בר דוד נ' טיג (18.2.10). ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 1705/10 בר דוד נ' טייג (11.3.10) (להלן: "עניין בר דוד")]. האבחנה בין שני סוגי המקרים עשויה למצוא ביטוי, בכפוף לנסיבותיו של כל עניין, בבחינה נוקשה יותר או ברף גבוה יותר, ביחס למבחנים אלה. דומני כי הדבר מוצא ביטוי, לדוגמא, בעניין בר דוד הנ"ל. ככלל, בבואו לדון בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטה או פסק דין, על בית המשפט לשקול שני שיקולים: האחד, סיכויי ההצלחה בערעור, ובענייננו - בתביעה לקיום "משפט חוזר אזרחי". השני, האפשרות להשיב מצב לקדמותו במידה ויתקבל הערעור, או בענייננו - התביעה. תנאי זה מכונה לעתים "מאזן הנוחות", אולם על פי רוב בחינת אפשרות השבת המצב לקדמותו אינה מצריכה בחינת שני צדי המתרס (בשונה מן הבחינה בסעד זמני, לדוגמא). הנטל להוכחת התנאים האמורים מוטל על מבקש העיכוב בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" [גורן, 1154]. סיכויי ההצלחה בענייננו יש לבחון מהם סיכויי ההצלחה של תביעת המבקש לקיום משפט חוזר. סוגיית "המשפט החוזר" במשפט האזרחי איננה מוסדרת בחקיקה והיא יציר הפסיקה [גורן, 632-633]. הפסיקה הכירה באפשרות לקיים "משפט חוזר אזרחי" כאשר הוכח כי פסק הדין הושג במרמה, וכן הכירה עקרונית באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות חדשות אף ללא טענת מרמה. באופן כללי ניתן לומר כי התנאים להכרה בשתי ה"עילות" לביטול פסק דין חלוט הם דומים: לגבי מרמה, יש להראות אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; את חיוניות הראיות, כלומר שטענת המרמה עשויה להביא לתוצאה שונה; ושהראיות התגלו לאחר פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן בעת ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה. לגבי ראיות חדשות, יש להראות כי מדובר בראיות חדשות שהתגלו לאחר שניתן פסק הדין; שיש בהן בכדי לשנות את ההכרעה מיסודה; ושלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה טרם מתן פסק הדין. לעניין העילות לקיום "משפט חוזר אזרחי", ראו: דנ"א 79/01 עין גב- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (19.11.01); ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2003); ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.10) (להלן: "עניין טורג'מן"), וכן אסמכתאות רבות נוספות בפסקי דין אלו. יש לזכור כי סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט עומדת בסתירה לעקרון סופיות הדיון ומשכך תופעל במקרים חריגים ונדירים ובמשורה [ראו, למשל: ע"א 3826/12 מיידאן נ' טורונצ'יק (26.11.13) (להלן: "עניין מיידאן"), פסקה 5]. בחינת סיכויי ההצלחה בתביעה ל"משפט חוזר אזרחי" לשם הכרעה בסוגיית עיכוב ביצוע, צריכה להיעשות בזהירות המתבקשת מן העובדה שאין מדובר בהכרעה הסופית בתביעה. עם זאת, אין מנוס מהתייחסות כבר בשלב זה לטענות לגופן ומהבעת דעה לכאורית בנוגע לסיכוייהן להתקבל. מן הראוי, אפוא, להקדים ולהדגיש כי מסקנות הדיון שלהלן הינן לכאוריות בלבד ואין בהן כדי לקבוע מסמרות בטענה כלשהי מטענות הצדדים. עילת התרמית- "התרמית" לה טוען המבקש נעוצה לשיטתו בכך שתביעת המשיבה הוגשה על אף שהמשיבה, כך לטענתו, נתנה הסכמתה לשכירות המשנה והיתה מודעת לקיומה הלכה למעשה. יודגש כי אין חולק שמעולם לא ניתן למבקש אישור בכתב מאת המשיבה באשר לשכירות המשנה. האישור לו טוען המבקש ניתן לו לטענתו בעל פה על ידי גב' ענבר, כאשר ה"ראיה" היחידה לכך היא תמליל השיחה. אומר כבר כעת כי יתר "הראיות" להן מנסה המבקש לתת משמעות, קרי מסמכים אשר צורפו ואשר מעידים לטענתו כי שכירות המשנה דווחה לרשות המקומית לצורך שינוי שם המחזיק לצורך תשלומי הארנונה, אינן מוסיפות דבר לטענת המרמה שכן אין בהן בכדי להעיד על מתן אישור אלא רק על התנהלות המבקש וצדדי ג'. יצויין כי גם לטענת המבקש עצמו המבקש וצד ג' חתמו על הסכם שכירות המשנה בטרם ניתן אפילו האישור הנטען. ראוי לציין כי בענייננו אין מדובר בטענה בדבר "תרמית חיצונית". אין טענה בדבר תרמית אשר מנעה מהמבקש הזדמנות להציג את טענותיו בבית המשפט [לעניין ההבחנה בפסיקה בין תרמית פנימית וחיצונית, ראו עניין טורג'מן הנ"ל, פסקה 9]. נראה לכאורה כי המבקש גם אינו מצביע על כל מעשה לא חוקי מצד המשיבה אשר גרם לפגם בהליך השיפוטי עצמו, כגון העדת עדות שקר או הבאת מסמך מזוייף. מה שטוען המבקש הוא כי תביעת המשיבה הוגשה על בסיס טענה לא נכונה לפיה לא ניתן אישור מטעמה לשכירות המשנה. ואולם, אין חולק כי בענייננו לא ניתן אישור בכתב כנדרש לשכירות המשנה וזה הוסתר מבית המשפט בעת הגשת תביעת המשיבה. על כן, לכאורה, אף אם טענתו של המבקש לפיה ניתנה לו הסכמה בעל פה לשכירות משנה הינה נכונה, ספק אם האמור עולה לכדי תרמית ולא מן הנמנע כי מדובר לכל היותר בטענת הגנה שהיתה צריכה להיטען במסגרת כתב הגנה, שלא הוגש. לכאורה, לכל היותר מדובר במחלוקת משפטית באשר למשמעות האישור שלכאורה ניתן בעל פה לשכירות המשנה ואשר מוכחש כאמור על ידי המשיבה (כפי שעולה מתצהירה של גב' ענבר שצורף לתגובת המשיבה לבקשה). לא למותר להזכיר כי אף כטענת הגנה, בית המשפט כבר התייחס אליה לגופה וקבע כי היא אינה מבססת הגנה טובה מפני תביעת המשיבה, וזאת כאשר הטענה נטענה ע"י המבקש בבקשה הראשונה לביטול, ונדחתה בהחלטה מיום 23.9.12. בין אם ההחלטה היא נכונה - סעיף 7(א) להסכם השכירות בין המבקש והמשיבה קובע מפורשות כי לצורך שכירות משנה יש לקבל את הסכמת המשיבה בכתב ומראש - ובין אם לשיטתו של המבקש היא שגויה, המבקש ידע על ההחלטה ונמנע במפגיע מפניה לערכאת ערעור לגביה. מכל מקום, אפילו אם יוצאים מנקודת הנחה כי טענת ההגנה האמורה עולה כדי תרמית, מדובר לכאורה במצב דברים ובו עצם קיומה של התרמית הנטענת היה ידוע למבקש עוד בזמן ההתדיינות הראשונה שכן כבר אז הוא ידע כי ניתן לו האישור הנטען על ידו ואין המדובר בתרמית שהתגלתה לו לאחר שניתן פסק הדין. ספק רב אם במקרה מעין זה, כאשר ניתן היה להעלות את טענת התרמית כבר במהלך ההתדיינות הראשונה, מהווה התרמית הנטענת עילה ל"משפט חוזר אזרחי". מעבר לכל האמור, לכאורה טענתו של המבקש איננה עומדת בשלושת התנאים שמנה בית המשפט העליון בעניין טורג'מן לשם ביסוס עילת התרמית: התנאי הראשון - אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת התרמית. לכאורה, תמליל השיחה בענייננו אין בו משום משקל ממשי לביסוס עילת התרמית. ראשית, מתמליל השיחה לא עולה לטעמי כי גב' ענבר הודתה שניתן על ידה האישור הנדרש לשכירות המשנה. מדברי גב' ענבר כפי שעולים מתמליל השיחה עולה כי היא חזרה ואמרה כי פנתה לוועדה שמוסמכת לתת אישור כאמור ואולם הוועדה דחתה את הבקשה: "אסמעיל: לא אבל אחרי שנה ו-8 חודשים באת אלי, אבל בהתחלה אמרתי [כך במקור-א.ד.] לי שאת מסכימה. מירים: לא, לא, לא, אמרתי לך שאני לוקחת את לוועדה מה שלקחתי אחריות, נתתי אחריות זה לא אסמעיל: יפה, כן, אבל לא אמרת לי תחתום תשים לו, תחתמו תתחילו מירים: לא,לא,לא אסמעיל: אני יגיד לך מירים: תקשיב אני אמרתי לך אסמעיל: (מדבר ערבית) מירים: אמרתי אנחנו הולכים לוועדה בשביל לאשר אותך אסמעיל: לא נכון מירים: בשביל לאשר, אי אפשר" [עמ' 3 ש' 26 - עמ' 4 ש' 7] ובמקום אחר: "אסמעיל": שאני אהיה רגוע, שאת אמרת לי יש, לאשתי לא אני הייתי בבית, אשתי היתה פה בשביל לדעת את ההסכמה מה שהילדה, האישה לוחצת אחרי 3 חודשים אז באה אשתי אמרה לה, תשמעי, הסכמה ראשונית יש, אנחנו עכשיו נגיע לוועדה נגיד לך כמה הסכום שצריך לשלם מירים: לא, וועדה תאשר, לא נכון, וועדה תאשר, אל תכניס אותי אני לוקחת את זה לוועדה ..." [עמ' 6 ש' 8-12] שנית, אף אם ניתן היה לומר כי מתמליל השיחה עולה שגב' ענבר נתנה הסכמה כזו או אחרת בעל פה, ובעניין זה אין אני קובע מסמרות, הרי שעולה ממנו לכאורה גם כי היא יידעה את המבקש כי נדרש אישור של הוועדה. אישור שנראה כי מעולם לא ניתן. על כן, כפי שכבר צויין, ספק רב אם כלל מדובר בתרמית כמשמעותה לצורך ענייננו. מעבר לאמור, אף מתעוררת שאלה של ממש לגבי ציפיותיו של המבקש. לא ברור כיצד יכול היה המבקש לסבור כי הוא יקבל את אישור הוועדה להשכרת הנכס בשכירות משנה, מקום בו כבר היה תלוי ועומד כנגדו פסק דין לפינוי הנכס שניתן בת.א. 17425/01 בגין שכירות משנה ללא אישור, ואשר כלל גם חיוב כספי משמעותי שנראה כי לא הוסדר. התנאי השני - חיוניות הראיה, קרי, האם עשויה טענת התרמית להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה. אינני משוכנע כי יש בטענת המבקש בדבר אישור בעל פה שניתן לו בכדי לשנות את תוצאת פסק הדין בתביעת המשיבה. ואולם, אינני רואה לנכון להרחיב בנוגע לתנאי זה, הן משום שלכאורה התנאים האחרים לביסוס עילת התרמית אינם מתקיימים, והן משום שלצורך זה יש צורך בקיום דיון משפטי יסודי יותר בטענת ההבטחה השלטונית שנטענה כלאחר יד, וסבורני כי בקשה זו אינה הפלטפורמה המתאימה לעשות כן. התנאי השלישי - את הראיה שהוצגה לא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיג במסגרת ההתדיינות הראשונה. לכאורה, תנאי זה בוודאי שאיננו מתקיים. הראיה היא כאמור תמלול שיחה אותה יזם המבקש עם גב' ענבר, במטרה להקליט אותה, לאחר שניתן פסק הדין וכן לאחר שנדחתה הבקשה הראשונה לביטול. המבקש למעשה יִיצֵר "ראיה חדשה" לצורך נקיטת ההליך. ברי כי את אותה שיחה ניתן היה ליזום ולהקליט בטרם ניתן פסק הדין ובטרם ניתנה ההחלטה בבקשת הביטול הראשונה וזאת בשקידה מינימאלית ביותר [השוו: ת.א. (שלום טב') 34469-07-10 פלאח נ' ח'טיב (9.2.12), אשר אושר על ידי ערכאת הערעור בע"א (מחוזי נצרת) 51448-03-12 פלאח נ' ח'טיב (10.10.12), ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה ברע"א 8719/12 פלאח נ' פואז (5.2.13)]. לאור כל האמור לעיל, ולכאורה כמובן, המבקש לא ביסס את היסודות הנדרשים לקיומה של עילת התרמית. עילת קיומן של ראיות חדשות- גם כאשר עילת קיומן שלראיות חדשות נטענת במנותק מטענת מרמה, ואף מקל וחומר, על מנת לבסס עילה זו לקיום "משפט חוזר אזרחי" על המבקש להראות כי מדובר בראיות חדשות שהתגלו לאחר שניתן פסק הדין, שיש בהן בכדי לשנות את ההכרעה מיסודה ושלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה טרם מתן פסק הדין. דיון בתנאים האמורים למעשה נערך כבר לעיל במסגרת התנאים הראשון והשלישי לביסוס עילת התרמית ואין צורך לחזור על הדברים שוב. למעלה מן הנדרש אציין כי מהערה שהעיר בית המשפט העליון בעניין מיידאן עולה כי ספק רב אם כלל יש מקום לשמוע טענה בדבר קיומן של ראיות חדשות מפיו של מי שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה כפי שניתן בענייננו: "לבסוף אעיר כי הטענה בדבר קיומן של ראיות חדשות יכולה הייתה להישמע לכתחילה רק ככל שהדבר נוגע לדנה, אשר ניהלה הליך של הוכחות אל מול תביעת המשיבה שבסופו שניתן פסק-הדין הראשון. יש לתמוה לכן על צירוף המערערים 4-2 להליך דנן, שהרי נגדם כפי שכבר צויין ניתן בהליך הראשון פסק-דין בהיעדר התייצבות, וההליכים הנפרדים שננקטו על ידם לביטולו נדחו." [עניין מיידאן, פסקה 6] לאור האמור סבורני כי סיכויי ההצלחה של המבקש בתביעתו לביטול פסק הדין וקיום "משפט חוזר אזרחי" - נמוכים. השבת המצב לקדמותו ככלל, במסגרת דיון בהשבת המצב למותו יש להבחין בין סעד כספי וסעד של פינוי וסילוק יד. כאשר מדובר בסעד כספי נטיית בתי המשפט היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם יוכיח המבקש כי במקרה של הצלחה בערעורו/בתביעתו לקיום משפט חוזר, הוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכספים מהתובע [גורן, 1157]. במקרה שלנו הזוכה בסעד הכספי בפסק הדין היא חברה ממשלתית המחזיקה ומנהלת נכסי מקרקעין רבים של המדינה וחזקה עליה כי במקרה הצורך ניתן יהא לגבות ממנה חזרה את הכספים [באשר לחזקה כאמור כאשר המדינה היא הזוכה, ראו: ע"א 8150/11 חב' ש.י. סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד (4.4.12); גורן, 1157]. באשר לסעד הפינוי מקובל לומר כי, ככלל, נטיית בתי המשפט היא הפוכה. ואולם האמור נכון כאשר מדובר בנכס מקרקעין המהווה דירת מגורים ולא כאשר מדובר בנכס מקרקעין שהוא נכס עסקי [רע"א 2977/13 משיח נ' מינהל מקרקעי ישראל (3.7.13); גורן, 1162]. הרציונאל הוא שבמקרה של פינוי נכס עסקי ייגרם למבקש לכל היותר נזק כספי שניתן יהיה לפצות בגינו ובכך להחזיר את המצב לקדמותו. בענייננו אין חולק כי מדובר בנכס עסקי אשר הושכר לצד ג' בשכירות משנה לצורך הקמת חנות וככל הנראה משמש כיום את בנו של המבקש אשר מנהל שם קונדיטוריה/ בית קפה. שיקול רלבנטי נוסף בהקשר זה מצוי, לטעמי, בכך שאין מדובר בעיכוב ביצוע פס"ד לפינוי בעת מימושה של הזכות הקנויה להגשת ערעור על פסק הדין, אלא בעיכוב ביצוע של פסק דין חלוט, שאין נתונה עוד זכות לערער עליו וכל אשר מתקיים לגביו הוא הסיכוי שמא בית המשפט יסבור שזהו אחד מן המקרים החריגים והנדירים המצדיקים קיום "משפט חוזר אזרחי". עניין זה מכתיב, כאמור, רף מעט גבוה יותר מן המקובל לעניין עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. תשומת הלב מופנית לכך שבעניין בר דוד הנ"ל, נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע אף שמדובר היה, לפי הנטען, בפינוי דירת מגורים. ואם שם הוכרה האפשרות של השבת המצב לקדמותו לאחר הפינוי, הרי שלענייננו נכונים הדברים מקל וחומר. נקיון כפיים לבסוף, אך לא בשולי הדברים, אעיר כי לא היה מקום בשום אופן להציג את ההחלטה שניתנה בנוגע לבקשה הראשונה לביטול באופן בו הוצגה בגדרי הבקשה. הדבר עולה כדי פגם חמור בנקיון כפיו של המבקש, ודי היה בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה [עניין בר דוד הנ"ל, סעיף ו. בהחלטת בית המשפט המחוזי]. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית והמשיבה תהא רשאית להמשיך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין שניתן בת.א. 23796-02-12 במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-12491-12-5. המבקש ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ תוך 30 יום מהיום. הבטחה שלטוניתבעל פהשכירות