תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער או מיום שהומצאה לו, אם ניתנו שלא בפניו. המבקשת טוענת כי התשלום החודשי אשר נקבע לה הוא גבוה ביחס להכנסותיה וההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור לא שקלה כלל את נתוניה הכלכליים הקשים של המבקשת. לטעמה של המבקשת אין "להענישה" על תשלום 28 ₪ בלבד ע"ח חובה, אלא יש ליתן לה הזדמנות נוספת. לטעמה, ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, כמוה כדחיית בקשתה ונעילת דלתות בפניה , כאשר פניה מועדות לתשלום חובותיה. היות ובקשת המבקשת הוגשה באיחור ניכר, טוענת המבקשת כי הדבר נבע מכך שכאשר פנתה אל הסיוע המשפטי, מונה לה עו"ד אשר התמנה מאוחר יותר לשפיטה וכך אירע כי בקשתה הוגשה באיחור. לטענת המבקשת מדובר ב"נימוקים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד. דיון : תחילה לעניין מועד הגשת בקשת רשות הערעור. תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער או מיום שהומצאה לו, אם ניתנו שלא בפניו. בענייננו, המועד להגשת בקשת הערעור ביחס להחלטה מיום 3/3/13, חלף זה מכבר. עיון במסמכי הבקשה מעלה כי למבקשת מונה עו"ד מטעמו של הסיוע המשפטי כבר ב 18/4/13. ייצוג זה הוחלף רק שבעה חודשים לאחר מכן (!), ביום 11/11/13. לא סביר בעיני כי המבקשת שקטה על שמריה למעלה מחודש לאחר מתן ההחלטה בבקשתה שלה לקביעת צו חיוב בתשלומים ויתרה מכך , אף לאחר שמונה לה עו"ד, לא הוגשה כל בקשה מטעמה במשך למעלה משבעה חודשים בהם היתה מיוצגת. גם לאחר החלפת הייצוג, המתינה המבקשת כחודש נוסף עד הגשת בקשת רשות הערעור בפני מותב זה. איני מוצאת בכך טעם מיוחד המצדיק סטייה מלוח הזמנים אשר התווה המחוקק ולטעמי, אין מקום לקבלת בקשתה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. המבקשת אשר טוענת כי אינה בקיאה בסדרי הדין, הייתה מיוצגת משך חודשים ארוכים ולא ברור מדוע זה ישנה על זכויותיה עד כה. בנסיבות אלו יש לדחות את הבקשה להארכת מועד ומשכך היתה נדחית אף בקשת רשות הערעור. בבחינת למעלה מהצורך יצויין כי לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, דינה דחייה אף בלא צורך בתשובת המשיב. מעיון בהחלטה נשוא בקשת ערעור זו, עולה כי זו ניתנה לאחר שהרשמת הנכבדה עיינה במסמכים אשר הוגשו לעיונה, החלטתה סבירה ואין מקום להתערב בה. באשר לגובה צווי החיוב בתשלומים, נקבע לא אחת כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת גובהו של צו החיוב בתשלומים, תהא מצומצמת ותעשה במשורה, זאת נוכח העובדה כי רשם הוצאה לפועל הוא האחראי על בחינת יכולת הפרעון של החייב בהתאם לנסיבותיו והמופקד על עריכת חקירת היכולת בעניינו. ראה בעניין זה בר"ע 1071/03 דרור גולן נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתנה ביום 2/2/03) רע"א 7195/09 ציון קרטה נ. פרקליטות מחוז חיפה ואח' דינים עליון 2009(118) 1423) וכן האמור ברע"צ 35723-04-12 לוסב נ. שטרוך (ניתן ביום 30/4/12). עיון בבקשה שבפני מעלה כי אין בה כל חידוש מהותי אשר לא היה בפני הרשמת הנכבדה עובר למתן החלטתה בעניינה של המבקשת. אין בבקשת המבקשת בפני רשמת ההוצאה לפועל ואף לא בבקשתה אשר בפני הסבר מניח את הדעת, כיצד היא מממנת את הפער בין הוצאותיה להכנסותיה מדי חודש בחודשו. מן הטעם הזה בלבד יש לדחות את הבקשה. כן יש לתת משקל להתנהלותה של המבקשת במסגרת תיקי ההוצאה לפועל. כאמור בהחלטת הרשמת הנכבדה, מיום מסירת האזהרה לידי המבקשת עד למועד הגשת בקשתה, היא שילמה 28 ₪ בלבד על חשבון החוב, עובדה שבהחלט יש לתת לה משקל בעת קביעת התשלום הראשוני ואף מעידה על רצינות כוונותיה של המבקשת לפרוע חובותיה בעתיד. יודגש כי לטעמי, אך חסד עשתה הרשמת הנכבדה עם המבקשת כאשר חייבה אותה אך במקצת מסכום פיגוריה ולא בכולם, כאשר קבעה את התשלום הראשוני כתנאי לפתיחת תיק האיחוד. אין המדובר ב"עונש" כי אם בזכותם הקניינית של הנושים להיפרע מעם המבקשת, בהקדם האפשרי. המבקשת לא טרחה לשלם דבר ע"ח חובה בתיק ההוצאה לפועל פרט לשקלים בודדים , וכעת היא מלינה כי "מענישים" אותה וכי יש ליתן לה הזדמנות נוספת. אכן, הרשמת הנכבדה הלכה כברת דרך לקראת המבקשת וקבעה תשלום ראשוני שמהווה מקצת מפיגוריה ולא כל כולם. בל ישכח כי המבקשת היא זו אשר צברה את הפיגורים בתיק ההוצאה לפועל ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה בלבד. לאור האמור לעיל, אני מוצאת כי החלטת הרשמת הנכבדה מצויה במתחם הסבירות, ואין כל מקום להתערב בה. משכך, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ואף את בקשת רשות הערעור לגופה. מאחר ולא נתבקשה תגובת המשיבה ולפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. ערעורהוצאה לפועל