בקשה להורות על השבת המצב לקדמותו דהיינו החזרת החזקה בדירה למבקש בנימוק כי הליך הפינוי בוצע בחוסר תום לב ובניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש. לאור הבקשות הוריתי להקדים המועד לבירור הבר"ע ליום 18.12.13, בו תשמענה כל טענות הצדדים. משבוצע הפינוי שוב אין טעם מעשי לדון בסעד הזמני של עיכוב ביצוע ואולם יש בהחלט צורך לדון בבר"ע, לברר ולהחליט האם החלטתו של רשם ההוצל"פ שסירב לעכב ביצוע הפינוי ראויה ונכונה ובנוסף, האם היה מקום ליתן צו פינוי, בהתחשב במכלול הנסיבות. ככל שיש לקבל את הערעור הרי שהפינוי, גם אם בוצע, בוצע שלא כדין ואין לראותו בתור "מעשה עשוי", שנעשה שלא כדין ובמקרה כזה יש להחזיר המצב לקדמותו, דהיינו להחזיר את החזקה בדירה למבקש. 3. על מנת להבין כיצד הגיעו הצדדים למצב הנוכחי יש לפרט בקצרה את ההתנהלות בעבר המהווה רק רקע לדברים. בתאריך 30.8.10, הגיש המשיב כנגד המבקש בביהמ"ש השלום בת"א תביעת פינוי שנדונה בפני כב' השופט ישי קורן. באותו היום בדיוק, 30.8.10, הגיש המבקש כנגד המשיב תביעה בביהמ"ש המחוזי בת"א למתן פסק דין הצהרתי לפיו הינו זכאי להרשם בתור הבעלים של הדירה בטענה כי המשיב נקט בדרכי מרמה ורשם הבעלות בדירה על שמו. התביעה ההצהרתית נדונה על ידי כב' השופט חיים טובי. בתביעת הפינוי ניתנה למבקש רשות להתגונן כפוף להפקדה בסך של כמיליון ₪ ולאחר שלא הפקיד נחתמה ביום 13.3.12, פסיקתא לפינוי. המבקש שלא השלים עם פסה"ד הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ומשנדחתה ביקש לערער בביהמ"ש העליון וגם שם נדחתה בקשתו באופן שפסק דין הפינוי הפך לסופי וחלוט. בתאריך 17.4.12 הגיש המשיב את פסק דין הפינוי לביצוע בתיק ההוצל"פ נשוא הבר"ע. 4. במקביל התנהלה תביעתו של המבקש בביהמ"ש המחוזי בת"א ובדיון מיום 29.5.12, הודיעו הצדדים ובאי כוחם על הסדר מפורט, אליו אתייחס בהמשך, ולהסדר זה ניתן תוקף של פסק דין. המשיב אשר כנראה חזר בו מההסכמות ביקש מביהמ"ש לבטל את פסה"ד אך נדחה ע"י כב' השופט טובי ואזי הגיש המרצת פתיחה מספר 17357-06-12 בגדרה עתר לביטולו של הסכם הפשרה האמור. ההמרצה נדונה על ידי כב' השופטת צילה צפת אשר בפסק דין מיום 15.8.13, דחתה את התביעה וחייבה את המשיב בתשלום הוצאות משפט למבקש. עוד יצוין כי טרם מתן פסק הדין נתנה החלטה בבקשה לעיכוב פינוי במסגרת תיק ההוצל"פ והבקשה התקבלה. מדובר בהחלטת ביניים עד לסיומו של ההליך בפסק דין ואולם ראוי להביא מדבריה של כב' השופטת צפת בהחלטה אמירה החשובה לעניינינו: "בנסיבות אלו ומאחר ומשיב 1 מונע את מימוש ההסכם שקיבל פסק דין ועותר לביטולו, אין מקום להתקדם בהליכי הפינוי נגד המבקש". יצוין כי את המשיב בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ייצג עו"ד צבי טהורי שהמשיב פיטר לאחר מכן, ובתביעה לבטול ההסכם היה המשיב מיוצג על ידי עו"ד יהודה רסלר, ועתה לאחרונה מיוצג המשיב על ידי עו"ד רועי הלוי. לבסוף יודגש כי פסק הדין המאשר את ההסכם שבין הצדדים הינו סופי וחלוט ומחייב לפעול על פיו. 5. החלטת הרשם מיום 31.10.13, בדבר צו פינוי נמסר במשרדו של כב' המבקש בתאריך 7.11.13. ב"כ המבקש טעה ופנה לביהמ"ש המחוזי בתיק בו אושר ההסדר שיורה על ביטול או על עיכוב הפינוי, ונדחה מהטעם שהתיק סגור. החלטת כב' השופט טובי ניתנה ביום 18.11.13. במקביל לחילופי מיילים בין עוה"ד ומשלא נתקבלה הסכמה לעיכוב הפינוי, פנה ב"כ המבקש לרשם ההוצל"פ ביום 27.11.13, בבקשה לעיכוב הפינוי. בהתאם להחלטת הרשם הומצאה הבקשה לתגובת ב"כ המשיב ביום 1.12.13. רק ביום 8.12.13, נתנה החלטת הרשם הדוחה את הבקשה ובעקבות הדחייה הגיש ב"כ המבקש ביום 11.12.13, בקשה נוספת לעיכוב ביצוע מהטעם שבכוונתו להגיש בר"ע על ההחלטה וביום 12.12.13, דחה הרשם את הבקשה (יום חמישי בשבוע). בעקבות הדחייה הגיש המבקש את הבר"ע ביום ראשון 15.12.13, ובעת היותו ממתין להחלטת ביהמ"ש בוצע הפינוי בפועל. יצוין כי ב"כ המבקש היה בקשר רצוף עם ב"כ המשיב וביקש הסכמתו לעיכוב הפינוי ולזירוז הליכי המכר של הדירה. ב"כ המשיב ביקש לקבל מפתח של הדירה והמבקש סירב למסור וידע כי הליכי הפינוי נמשכים והמשיב איננו מוכן לעיכוב. מאידך בשיחה בין עוה"ד ביום חמישי 12.12.13, בשעות אחר הצהריים או בחילופי המיילים בניהם, עת ידע ב"כ המשיב כי הפינוי תואם להתבצע ביום 15.12.13, לא גילה זאת לב"כ המבקש, מה שהיה מאפשר לו לפנות לשופט תורן לעיכוב הפינוי טרם יום ראשון. ב"כ המשיב הסביר בסיכומיו כי נמנע מלגלות את "הסוד", כי חשש שהמבקש יטרפד את הפינוי ואולי יתבצר בדירה עם בלון גז. בעת שהמבקש המתין בביהמ"ש בוצע הפינוי ועתה מתגורר המבקש יחד עם אשתו במלון. 6. בשלב זה מן הראוי לחזור להסכם הפשרה שעיקריה: הדירה תמכר למרבה במחיר על ידי כונסי הנכסים, באי כוח הצדדים. כונסי הנכסים יפרסמו את הדירה ויקיימו התמחרות. להוריו של המבקש זכות סירוב ראשונה לרכוש את הדירה במחיר המירבי שיושג בהליך ההתמחרות. המבקש יפנה את הדירה לא יאוחר מ- 45 ימים ממועד ההסכם ואולם אם הוריו ירכשו את הדירה, לא יהיה המבקש חייב לפנותה. בהמשך קבעו הצדדים את שיעור חלוקת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה בניהם. כן נקבע כי הליכי המכירה יסתיימו לכל המאוחר בחלוף 90 ימים וכי הליכי ההוצל"פ בתיק הפינוי יעוכבו למשך 60 ימים. ההליכים בתיק המחוזי וההליכים בתיק ההוצל"פ קשורים זה בזה. הסכם הפשרה מתייחס במפורש לתיק ההוצל"פ בו מבוצע פס"ד הפינוי ואף מאוחר לו כרונולוגית, שכן ההסכם נחתם ביום 29.5.12, ופסה"ד הפינוי ניתן ביום 13.3.12. ביהמ"ש המחוזי כאשר אישר את ההסכם מינה את עוה"ד לכונסי נכסים ואולם עוה"ד שבאו אחרי עו"ד טהורי לא מונו על ידי ביהמ"ש במקומו של עו"ד טהורי, ורק עו"ד הלוי מונה בעת האחרונה לכונס נכסים מטעמו של המשיב, שאמור לפעול במשותף עם ב"כ המבקש כדי להוציא לפועל את הסכם הפשרה. 7. הסכם הפשרה כולל תנאים שלובים ומותנים שלכאורה ניתן למצוא סתירה בניהם ואין זה מתפקידו של רשם ההוצל"פ, כמו גם ערכאת הערעור על החלטת רשם ההוצל"פ ליתן הסברים או פירושים אלא לבצע את פסק הדין. ראה למשל רע"א 773/97 . את ההסכם על הצדדים לקיים במלואו ובאופן קוהרנטי ולא יעלה על הדעת כי המשיב יתפס לסעיף אחד ויתעלם מהיתר כמו למשל התחייבות המבקש לפנות את הדירה תוך 45 יום, ולא יקדם בו בעת ואף יטרפד את הליכי ההתמחרות. אם לא מתקיימים הליכי התמחרות לא באה לעולם זכותם של ההורים זכות סירוב ראשונה וזכותו של המבקש שלא לפנות במקרה כזה של רכישת הדירה על ידי הוריו. החובה לפנות תוך 45 ימים איננה עומדת בפני עצמה ובמנותק מכל ההתחייבויות האחרות. 8. בפועל ולמעשה נגועה כל התנהלותו של המשיב בחוסר תום לב מובהק. המשיב בניסיונותיו להביא לבטול ההסכם מנע את ביצועו מאז 29.5.12, ועד 15.8.13 עת ניתן פסק דינה של כב' השופטת צפת. בפרק זמן זה לא ננקטו הליכים למכר הדירה, חלפו 45 ימים לפינוי הדירה וכי יעלה על הדעת כי במצב דברים זה יפונה המבקש מהדירה, להבנתי התשובה הינה לא באלף רבתי. אם לא די בכך הרי שהמשיב, לו באמת חפץ להוציא לפועל את ההסכם, היה דואג כי עורכי דינו המוחלפים ימונו על ידי ביהמ"ש לכונסי נכסים, ולא כך עשה. עיינתי בחילופי המיילים שבין ב"כ הצדדים ומצאתי כי במקביל לחילופי מסרים סתמיים שלא מקדמים את המכר, פעל המשיב לביצוע הפינוי, שלא על פי המתווה שנקבע בהסכם. גם אם יש ממש בטרוניתו של עו"ד הלוי על כי לא קיבל מפתח לדירה, אין זו סיבה להעדר שיתוף פעולה עם עו"ד ויספלד לקידום המכר, לרבות אי התייחסות להצעת פרסום מודעת המכר שהרי המפתח נועד כדי לאפשר ביקור של רוכשים פוטנציאליים בדירה, וניתן היה לתאם ביקורים עם ב"כ המבקש, גם בהעדר מפתח. יתר על כן ראוי ונכון היה לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות בעניין המפתח ובכל עניין אחר בו אין שיתוף פעולה. נראה כי בכוונה ביקש המשיב ליצור מצב בו יוצא המבקש מהדירה ואף שמעתי בסיכומים מעו"ד הלוי כי במצב זה ההליכים יתנהלו מהר מאוד. אם סבר המשיב כי המבקש מטרפד הליך כלשהו היה עליו לפנות לביהמ"ש הממונה על כונסי הנכסים. הוא הדין לגבי עו"ד ויספלד שיכול היה וראוי היה שיפנה לקבלת הוראות מביהמ"ש כדי לקדם את הליך המכר. 9. בדיון ביקש ב"כ המשיב להראות כי המבקש כלל איננו מתגורר בדירה ולשם כך חקר את המבקש ואף הביא עדה מטעמו, גב' ספיר כהן שטפלה בהליך הפינוי והיתה נוכחת בעת ביצועו. בסיכומים לא חזר ב"כ המשיב על הטענה ומכאן שוויתר עליה, וטוב שכך עשה, שכן אין חשיבות לשאלה האם המבקש ורעייתו מתגוררים לבדם בדירה או שמתגוררים איתם חבר ובת זוגתו. הוכח ושוכנעתי כי המבקש מתגורר בדירה, עדותו אמינה והסביר כי רק לעיתים נמצא בדירה או לן בה, בחדר נפרד, חברו ולעיתים גם בת זוגו של החבר כאשר הוא בחו"ל בענייני עסקים, וביום ראשון כאשר ניגש לביהמ"ש וביקש מחברו להימצא בדירה בהעדרו שכן אשתו הייתה בעבודה. 10. ב"כ המשיב הפנה לרע"א 5812/12 בו קבע ביהמ"ש העליון כי פינוי שבוצע הינו בבחינת מעשה עשוי לא יוחזר המפונה, גם אם הפינוי בוצע שלא כדין. בכל הכבוד אין המשל דומה לנמשל והלכת ביהמ"ש באותו מקרה אינה ישימה לעניינינו. כאן מדובר בדירת מגורים שהמבקש טען לזכויות בה ובעקבות טענתו גובש הסדר מחייב. שם דובר במכולה שהוסבה שלא כדין להפעלת מזנון על מדרכה שהינה קרקע ציבורית שאיננה בבעלות המפונה, ושאין לו זכויות בה. שם נקבע שהיה על המפונה להגיש בקשתו למניעת הפינוי, טרם ביצוע הפינוי בדרך של עתירה לצו מניעה ומוסיף ביהמ"ש שבמקרה כזה מן הסתם היה ביהמ"ש נעתר לו ואילו המפונה פנה רק לאחר שמעשה הפינוי כבר היה גמור. ביהמ"ש נתן דעתו למרכיבים נוספים שהביאו להחלטתו, העובדה שמדובר בשטח ציבורי והמפונה לא מצביע בפועל על זכות שיש לו לכאורה במכולה. בעניינינו מדובר בדירת מגורים בה מתגורר המבקש ולו זכות לכאורית לכך והפינוי אמור להתבצע על פי תנאי ההסכם ולא על פי פס"ד הפינוי, בהתעלם מההסכם וכאילו מעולם לא קיבל תוקף של פסק דין. 11. לאור כל האמור לעיל החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור עצמו ולקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של רשם ההוצל"פ שהורה על ביצוע הליך הפינוי. רשם ההוצל"פ לא היה רשאי להתעלם מהסדר הפשרה, או להתמקד רק בסעיף אחד מההסכם ולהתעלם מהמכלול ומההתנהלות מאז ההסכם ועד למועד מתן החלטת הפינוי. אין מדובר בפסק דין הטעון פירוש או הבהרה, שאינו בסמכות רשם ההוצל"פ, אלא בהסכם החולש על פסק דין הפינוי אשר יש לבצע בכפוף לתנאי ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין על ידי ביהמ"ש המחוזי. כפי שציינתי, לא ניתן להתעלם מההתנהלות חסרת תום הלב של המשיב וההליכים הערמומיים בהם נוקט על מנת לפגוע בזכויותיו של המבקש ובעקיפין שלא לקיים את ההסכם, ממנו הוא לא שבע רצון וביקש לבטלו ואם לא הצליח לבטל ההסכם בתקיפה ישירה, מנסה לעקפו בדרכים לא ראויות. 12. המבקש רשאי לקבל חזרה את החזקה בדירה ולהתגורר בה עד שתמכר על ידי כונסי הנכסים, בפיקוחו של ביהמ"ש. אני מורה למשיב להחזיר לדירה את כל הציוד והמטלטלין שהוצאו בהליך הפינוי ולמסור למבקש את מפתחות הדירה, וזאת עד ליום 22.12.13 שעה 12:00, באמצעות באי כוח הצדדים. בשאלת הוצאות הפינוי והוצאות ההשבה יחליט רשם ההוצל"פ בהמשך לקראת סיומו של ההליך. מזכירות ביהמ"ש תעביר ללשכת ההוצל"פ בת"א לתיק הוצל"פ 01-34086-12-7 את הפיקדון בסך של 15,000 ₪ שהפקיד המבקש בתיק ביהמ"ש. רשם ההוצל"פ יחליט כיצד לנהוג בפיקדון. אני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪. והערה לסיום, טרם הדיון הפורמאלי ניסיתי להביא הצדדים להסדר מעשי ואולם המשיב הנחה את פרקליטו, בשיחת טלפון לדחות כל פתרון של שיתוף פעולה הכולל חזרתו של המבקש לדירה, ויש להצטער על כך. אם אכן מעוניינים הצדדים לסיים הסכסוך בהקדם, מן הראוי כי כונסי הנכסים יפעלו בתיאום ובשיתוף פעולה וכל מחלוקת יביאו בהקדם להכרעת ביהמ"ש. החזרת המצב לקדמותו