איחור בהגשת בקשת רשות ערעור (פגרת חג הסוכות) תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה ההחלטה שלא בפניו. ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור ניתנה ביום 9.9.13 ולפיכך אף אם אצא מנקודת הנחה כי פגרת חג הסוכות חלה בנדון, היה על המבקשת להגיש בקשתה לכל המאוחר ביום 13.10.13, כאשר בפועל זו הוגשה ביום 30.10.13, ומן הטעם הזה בלבד יש לדחות את הבקשה. אציין כי העובדה לפיה המבקשת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי אינה מהווה טעם להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. לכל הפחות היה על המבקשת להגיש בקשה מתאימה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, בטרם יחלוף המועד להגשת הבקשה ולא כעת. כמו כן, אף לגופו של עניין יש לדחות בקשת רשות הערעור, ואפרט. מעיון בהחלטה נשוא בקשת ערעור זו, עולה כי זו ניתנה לאחר שהרשמת הנכבדה עיינה במסמכים אשר הוגשו לעיונה, החלטתה סבירה ואין מקום להתערב בה. באשר לגובה צווי החיוב בתשלומים, נקבע לא אחת כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת גובהו של צו החיוב בתשלומים, תהא מצומצמת ותעשה במשורה, זאת נוכח העובדה כי רשם הוצאה לפועל הוא האחראי על בחינת יכולת הפרעון של החייב בהתאם לנסיבותיו והמופקד על עריכת חקירת היכולת בעניינו. ראה בעניין זה בר"ע 1071/03 דרור גולן נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתנה ביום 2/2/03) רע"א 7195/09 ציון קרטה נ. פרקליטות מחוז חיפה ואח' דינים עליון 2009(118) 1423) וכן האמור ברע"צ 35723-04-12 לוסב נ. שטרוך (ניתן ביום 30/4/12). עיון בבקשה שבפני מעלה כי אין כל חידוש מהותי אשר לא היה בפני הרשמת הנכבדה עובר למתן החלטתה בעניינה של המבקשת ולמעשה נתוניה של המבקשת נלקחו בחשבון על ידי הרשמת הנכבדה. אף אם נפלה טעות קולמוס בחישוב ההכנסה אותו ערכה הרשמת הנכבדה , הרי שאף בהתאם להכנסות המוצהרות בידי המבקשת ובהתחשב בפוטנציאל ההשתכרות שלה, החיוב אשר הושת על המבקשת בידי הרשמת הנכבדה הינו בגדר הסביר ואף מהווה הליכה לקראת המבקשת. יש לתת אף משקל להתנהלותה של המבקשת. כאמור בהחלטת הרשמת הנכבדה, מיום מסירת האזהרה לידי המבקשת בשנת 2006 לעד למועד הגשת בקשתה היא לא שילמה מאום על חשבון החוב ויצרה פיגורים בתשלום, עובדה שיש לתת לה משקל בעת קביעת התשלום הראשוני ואף מעידה על רצינות כוונותיה של המבקשת לפרוע חובותיה בעתיד. בנסיבות אלו עשתה הרשמת חסד עם המבקשת אשר אפשרה לה לאחד תיקיה מה גם שצו התשלום הראשוני וצו התשלומים החודשי שנקבעו לה, כאמור, הנם סבירים. מעבר לכך, אציין כי עיון במסמכים המצורפים לבקשה שבפני מעלה כי הקצבה לה זכאים בני הזוג מהמוסד לביטול לאומי הנה גבוהה מהקצבה עליה הצהירה המבקשת בשאלון. בעוד שהמבקשת הצהירה כי בני הזוג זכאים לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 2,100 ₪, הרי שבהתאם למסמכים המצורפים זכאים בני הזוג בשנת 2013 לקצבה בסך של 2,888 ₪. עוד אציין כי בנסיבות בהן מתגוררים המבקשת ובני משפחתה בביתם של הורי הבעל ומנהלים עימם משק בית משותף, היה על המבקשת אף להצהיר על גובה הכנסותיהם של הורי הבעל, בדיוק כפי שהצהירה על הוצאות התא המשפחתי, דבר שלא נעשה על ידי המבקשת וככל שהיה נעשה הרי שהיה בכך בכדי להציג את הכנסת התא המשפחתי הכוללת. על אף שהדבר לא צוין בהחלטת הרשמת הנכבדה דומני כי לאור גילה של המבקשת ובהתחשב בכך שלא הוצגה כל אסמכתא אשר תעיד על מניעה כלשהיא מהגדיל את היקף עבודתה, עליה לעשות כן ובכך להגדיל הכנסותיה. העובדה כי למבקשת שלושה ילדים סמוכים על שולחנה אינה מהווה כל מניעה מצידה לצאת ולעבוד במשרה מלאה, מה גם שהיא עצמה טענה שהיא מתגוררת עימם בבית הורי בעלה. לאור האמור לעיל, אני מוצאת כי החלטת הרשמת הנכבדה מצויה במתחם הסבירות, ואין כל מקום להתערב בה. בקשת רשות הערעור נדחית. מאחר ולא נתבקשה תגובת המשיבים, אינני עושה צו להוצאות. איחור בהגשת בקשת רשות ערעורפגרהרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור