דירת פרזות - תביעה לפינוי דייר בפניי תביעה לפינוי מושכר; התובעת שהיא חברה ממשלתית, מבקשת להורות על פינוי הנתבעת מדירה בירושלים (להלן: "הדירה"). עסקינן בדירה בקומת קרקע, אשר לה צמודה חצר של 150 מ"ר והיא מתאימה לשימוש של נכה. אב הנתבעת התגורר בדירה כדייר זכאי של השיכון הציבורי, מכוח חוזה שכירות בלתי מוגנת אשר נחתם עמו ביום 17.11.03, מול מנהל הנכסים אצל התובעת. הנ"ל הלך לעולמו ביום 17.9.11. התובעת אינה חולקת על כך שבהתאם לסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998, גם ילד הוא בגדר דייר ממשיך, אך בהתאם לאותו סעיף, על הילד להתגורר בדירה עם הזכאי, תקופה של שלוש שנים לפחות, סמוך למועד פטירת הזכאי. נטען כי הנתבעת אינה עומדת בתנאי זה. לתמיכה באמור מפנה התובעת לכך שביום 18.4.10 ביצעה באמצעות אחר ביקור בדירה והזכאי הצהיר אז כי הוא גר בה לבדו. עוד מפנה התובעת לכך שלפי רישומי מנהל האוכלוסין, עברה הנתבעת להתגורר בדירה, רק ביום 12.6.11. בתמיכה לטענות אלה צורף כנספח א' - דו"ח ביקור מיום 18.4.10 וכנספח 3 לתצהיר מר קארו (תצהיר מנהל מחלקת הנכסים אצל התובעת, אשר תמך בתביעה) - תדפיס ממשרד הפנים, המהווה רשומה מוסדית. התובעת מפנה לכך שלאחר פטירת האב הגישה הנתבעת - 4 בקשות לוועדת האכלוס העליונה - דיון ראשון התקיים ביום 14.2.12, שם נדחתה הבקשה להקנות לה זכויות חוזיות בדירה וזאת מאחר ולא התגוררה 4 שנים לפני פטירת הדייר החוזי ואין החזקה חד משמעית של הילדים. עם זאת, הוחלט באותו מועד, לפנים משורת הדין, לאשר מתן דירת שני חדרים בשיכון ציבורי, בהתחשב בנסיבות המקרה ובתנאי שהנתבעת תחזיר את הדירה בה היא מתגוררת. העתק הפרוטוקול של אותו דיון צורף כנספח 4 לתצהיר מנהל מחלקת הנכסים של התובעת. עיון באותו פרוטוקול מלמד כי מגורי הנתבעת בדירה, הוגדרו שם, ככאלה הנעשים בפלישה. דיון שני התקיים ביום 23.10.12 שם נדונה בקשת הנתבעת לקבל דירה בפרדס חנה או חדרה. הבקשה לא התקבלה בהעדר דירות מתפנות באותם מקומות, אך הוועדה אישרה ליתן הצעה של דירה שלישית לנתבעת. זאת, לאחר שדחתה שתי דירות קודמות שהוצעו לה ובכך מיצתה את הזכות לסרב להצעות. גם בדיון זה קיימת התנאה שתוחזר הדירה בה עושה הנתבעת שימוש. פרוטוקול אותו דיון צורף כנספח 5 לתצהיר האמור. דיון נוסף התקיים ביום 14.7.13 כדי לדון בבקשה של הנתבעת לקבל הצעה נוספת לדירה בשכירות בת 3 חדרים. הוועדה אישרה הצעה אחת של דירת שלושה חדרים וזאת לאור גודל המשפחה, הרקע והנסיבות. שוב הותנתה ההחלטה בפינוי הדירה בה מתגוררת הנתבעת בפלישה. פרוטוקול הדיון צורף כנספח 6 לתצהיר. דיון נוסף התקיים ביום 16.10.13, עת ביקשה הנתבעת לקבל דירת שלושה חדרים בשכונת גבעת זאב או הגבעה הצרפתית. הבקשה נדחתה מאחר ולא היה ניתן לאשר את אזור המגורים הספציפי. הפרוטוקול צורף כנספח 7. התובעת ציינה כי סה"כ הוצעו לנתבעת 5 דירות; 4 בנות שני חדרים ואחת בת שלושה חדרים וזאת ברחובות בר יוחאי (שלוש דירות שונות), רח' לואי ליפסקי ורח' עולי הגרדום. הנתבעת סירבה לכל אותן דירות ונטען כי בנסיבות אלה, עליה לפנות את הדירה בה היא עושה שימוש. מכתב התראה נשלח ביום 19.2.13 ותשובה לאותה פניה התקבלה ביום 12.3.13 (ר' התכתובת בנספחים 8-9 לתצהיר). מכתב נוסף מטעם התובעת נכתב ביום 11.4.13, הובהר בו כי מעמד הנתבעת הוא של פולשת. חרף פניות חוזרות ונשנות, לא סילקה הנתבעת ידה מהדירה והיא ממשיכה להחזיק בה. התובעת הבהירה כי היא שומרת על זכותה להגיש תביעה נפרדת בגין דמי שימוש ראויים, אך בשלב זה, הסתפקה בצו לסילוק יד הנתבעת מהדירה. התובעת תמכה התביעה הן בתצהיר של מר יעקב קארו, ממונה נכסים אצלה והן בתצהירו של עודד פרנקו - חוקר אשר ערך את הביקור בדירה ביום 18.4.10. אני מוצאת להעיר כי עיון בתכתובת שבין הצדדים (כאשר הנתבעת הייתה כבר מיוצגת) - מעלה שברור ממכתב ההתראה, מיום 19.2.13, כי אם הנתבעת לא תפנה הדירה, תוגש תביעה מטעם פרזות. עת השיב ב"כ הנתבעת - הוא לא טען שיש להמתין עם הפינוי, עד לקבלת הדירה החלופית, ו/או כי כך הוסכם עם מרשתו. ב"כ הנתבעת טען רק כי יש להכיר בנתבעת כדיירת ממשיכה. עוד טען כי מחמת היותה בהריון, באותה עת, הדירות שהוצעו לא היו מתאימות, בהתחשב במצבה העתידה ובמצב הרפואי של ילדיה. למכתב התובעת מיום 11.4.13 - צורפה החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 14.2.13, שם נדחו טענות הנתבעת, באשר להיותה דייר ממשיך. הובהר כי האישור של דירה אחרת, ניתן לפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבות המקרה "ובתנאי החזרת הדירה בה מתגוררת". הובהר עוד ברורות כי פרזות - "אינה מוסמכת לקבל החלטות בעניין זכאות(ה) לדיור ציבורי או לדיירות ממשיכה. סמכויות אלה מסורות לוועדות שליד משרד הבינוי והשיכון". נאמר כי הנתבעת יכולה לפנות עם בקשות לשם, ברם כל עוד היא לא הוכרה כדיירת ממשיכה של אביה המנוח, מעמדה הוא כשל פולשת. התביעה הוגשה רק בחודש אוקטובר 2013, בעוד אין מחלוקת שבינתיים (מאז המכתב מחודש אפריל), לא תקפה הנתבעת את ההחלטה בדבר העדר זכאותה. הנתבעת טענה בתחילה כי יש למחוק את התביעה על הסף, או לחלופין למחוק את הכותרת של התביעה ולא לדון בה בהתאם לפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984. לאחר שהתקבלה תגובה ותשובה לבקשה זו - לא מצאתי לקבל את הבקשה ובעניין זה ר' החלטתי מיום 19.12.13. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת היא הכחישה הטענה שלא גרה עם אביה בדירה וטענה כי התגוררה עמו בדירה, שלוש שנים לפני פטירתו ואף הרבה מעבר לכך (ר' סעיף 8 להגנה). בתצהיר שצורף להגנה, טענה הנתבעת שהיא ילידת 1987, גרושה ואם לשלושה, אשר הבכור הוא בן 6 והקטנה בת 5 חודשים. הורי הנתבעת התגרשו ומגיל צעיר היא התגוררה בפנימיות, או עם אביה, לסירוגין. לנתבעת אין קשר עם אמה. ביום 17.6.06 - היא נישאה לערבי מטייבה ועברה להתגורר עמו בכפר. לדבריה כבר לאחר שנולד הבן הבכור, בחלוף שנה, היא החלה לסבול מאלימות, אך פחדה לעזוב את הכפר. לטענתה החל משנת 2007, עברה להתגורר עם אביה בדירה נשוא התביעה, אך נסעה בסופי שבוע לכפר מאחר ופחדה לנתק את הקשר עם בעלה, אשר תמך בה כלכלית. כן חששה לחייה, אם תנתק את הקשר. לדבריה, רוב ימות השבוע התגוררה עם אביה. בשנת 2008 ניתקה קשר עם הכפר, כאשר לבעלה אמרה שלאביה דרושה עזרה אינטנסיבית, מאחר והוא מסומם. נטען כי עד לפטירה, התגוררה למעשה באופן רציף בדירה. לדבריה, הבן ששהה אתה בבית עד גיל 3, נכנס לגן של העיריה בפסגת זאב וגם יתר ילדיה רשומים בקופת חולים בירושלים. על אף האמור היא הציגה רק אישור משנת 2012 באשר ללימודים של הילד בגן בפסגת זאב. לדבריה, לא ניתן להפיק אישור לשנים אחורה. ביום 30.11.11 התגרשה הנתבעת מבעלה, אך כאמור לטענתה עזבה אותו עוד במועד מוקדם יותר, החל משנת 2007, עת חזרה עדיין בסופי שבוע לכפר ובהמשך בשנת 2008, כאשר ניתקה את הקשר לגמרי עם הכפר. הנתבעת טענה כי במהלך אותן שנים, הגיעו נציגים מטעם התובעת לדירה והיא זוכרת לפחות ביקור אחד, בו ציינה בפני הנציג, כי היא מתגוררת בדירה. בביקור מיום 18.4.10 היא אכן לא נכחה בדירה - אך כבר אז התגוררה בה ולדבריה חפצים השייכים לה ולילדיה היו מפוזרים בדירה. היא חלקה על הטענה שאביה אישר שרק הוא גר בדירה והפנתה בהקשר זה לכך שחתימתו היא לא על אותו דף בו נאמר כי רק הוא גר בדירה אלא חתימתו מופיעה על הדף האחר. הנתבעת מוסיפה כי היא שינתה את הכתובת במשרד הפנים רק לאחרונה מאחר ובמועד קודם סירבו לכך. לטענתה נאמר לה שאביה דייר מוגן ועליו להגיע יחד עמה כדי לשנות את הכתובת. דבר זה לא היה ניתן לעשות, מאחר ואביה שהה בכלא כשנתיים לפני פטירתו. בכך הסבירה מדוע שונתה הכתובת רק ביום 12.6.11. הנתבעת טענה כי מאז פטירת אביה הייתה בקשר עם התובעת כדי לפתור את בעיית הדיור שלה ועל אף הטענה שהיא אינה דיירת ממשיכה, הוצעו לה דירות שני חדרים. מאחר והיא עמדה לפני לידת בתה השלישית - היא לא יכלה לקבל הצעה שכזו, אשר משמעותה שארבע נפשות יגורו בחדר אחד. אומנם הוצעה לה דירה בעכו, אך בזו כמעט ולא היו חלונות והיא נאצלה לסרב כי בנה חולה אסטמה. באשר לדירת שלושה חדרים שהוצעה לה בארמון הנציב - היא סירבה להצעה מאחר ולא יכלה להוציא את ילדיה מהמסגרות החינוכיות בהן, הם שהו, באמצע השנה. מטעם זה ביקשה כי המעבר יהיה רק בשנה הבאה. להבנתה נאמר שימשיכו לחפש לה דירה מתאימה, אך בעוד היא ממתינה לתשובה, הוגשה כנגדה לפתע תביעה זו. בהקשר זה אמרה: "ואיני יודעת מדוע חזרה בה הנתבעת מההסכמות בינינו" (ר' סעיף 14 לתצהירה). הנתבעת מדגישה כי היא משלמת את דמי השכירות העומדים על 500 ₪ וזאת מאז נפטר אביה. הנתבעת ביקשה לאפשר לה להמשיך ולגור בדירה. לקראת מועד הדיון הגישה התובעת תצהיר משלים וזאת מאחר ולא היו בידיה דוחות ביקורי מעגל למשך 4 השנים שקדמו לפטירה של הזכאי. התצהיר נחתם על ידי מר יעקב קארו הממונה בפרזות לפינו המשיבה. נאמר בתצהיר כי בידי התובעת רק דוח אחד מיום 18.4.10 וזה צורף לתצהיר עודד פרנקו. הביקור היה כשנה וחצי לפני הפטירה של הזכאי ובו הצהיר הנ"ל כי הוא מתגורר בדירה לבד. הנתבעת מצידה ביקשה לזמן את ניסים כהן ואתי לוי מפרזות וכן את גב' חגית שטרית. הדיון ביום 19.1.14 והכרעה: הדיון בתובענה נקבע ליום 19.1.14. בפתח הדיון מסרו הצדדים על הסכמה כמעט מלאה. חרף זאת, לא הסתייעה הסכמה, מאחר והתובעת לא הסכימה להתחייב כי תוכל בתוך פרק זמן קצוב, להציע דירה חלופית נוספת לנתבעת (לאחר שכאמור נדחו על ידה הצעות קודמות). עם זאת, התובעת עמדה על כך שיהא תאריך ברור לפינוי (זאת מקום בו נקבע שהנתבעת היא פולשת ואין לה זכות בדירה בה היא מתגוררת). ב"כ התובעת הבהיר כי הדירה בה מתגוררת הנתבעת - היא דירה מותאמת לנכה וככזו, היא מהווה דירה מבוקשת, אשר ממתינים לפינויה. בהתייחס לדברי הנתבעת כי היא מבקשת לשהות בדירה עד לסוף שנת הלימודים (1.7.14) - הוא הבהיר כי יסכים למרב להשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט, אך לא יוכל ליתן הסכמה לכך. הובהר כי ביסוד האמור עומדת העובדה שהדבר יגרום למעשה להפליה של הנתבעת, ביחס לזכאים נוספים ממתינים (במקרה דנן, נכים). לא הייתי מוצאת לציין את אותם מגעים לפשרה, לולא עקב הסברה שתהיה פשרה, הודיע ב"כ הנתבעת בבוקר הדיון לב"כ התובעת כי ניתן לשחרר את העדים שביקש לזמן מטעם התובעת (כלומר את ניסים כהן ואת אתי לוי), ולבסוף אכן לא נשמעה עדות הנ"ל. במהלך אותם מגעים עלה עוד כי בתקופת הביניים, עד לאיתור דירה בדיור הציבורי, תהא הנתבעת זכאית לסך של 2,500 ₪ - למימון שכ"ד הדירה בה תבחר להתגורר. במהלך הדיון נחקרו בקצרה מצד התובעת מר יעקב קארו ומנגד הנתבעת. לנוכח דברים שעלו בחקירת הנתבעת, ויתר ב"כ התובעת גם על התצהיר של מר עודד פרנקו, אשר כזכור ערך את הביקור בדירה ביום 18.4.10. ב"כ הנתבעת מנגד - לא ביקש לקבוע מועד נוסף כדי להשלים את חקירת ניסים כהן, אתי לוי או גב' שטרית. מאחר והנתבעת ויתרה על עדויות אלה ולנוכח דברים שעלו בחקירתה, הבהיר ב"כ התובעת כי גם מצדו, אותם עדים אינם נדרשים. יש להבחין בין שתי טענות אשר העלתה בסופו של יום הנתבעת; האחת - טענה כי היא דיירת ממשיכה וכי לפיכך היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה. השנייה - טענה כי אפילו אם יקבע שאין היא בגדר דיירת ממשיכה, מכל מקום, יש לאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה, עד שתימצא אותה דירה חלופית, אשר התובעת מסכימה היום להעניק לה (דירת שלושה חדרים בירושלים). אני סבורה שלא ניתן לקבל אף אחת מהטענות שהועלו מטעם הנתבעת ואנמק בקצרה; ב"כ התובעת טען ובצדק כי אין מקום כלל לדון בשאלה האם הנתבעת היא דיירת ממשיכה. הוא הסביר כי לעמדת פרזות ניתן לתקוף את ההחלטה כי הנתבעת אינה דיירת ממשיכה, רק בהליך של עתירה מנהלית. ברם, לנוכח פסיקה הגורסת אחרת, הסכים להניח כי ניתן לתקוף זאת גם בבימ"ש זה. הוא הדגיש, עם זאת, כי הנתבעת מטעמיה לא פעלה בהליך המתאים ולא תקפה כלל את החלטת וועדת האכלוס העליונה, הפועלת מטעם משרד הבינוי והשיכון. אכן, עיון במכתב ב"כ התובעת מיום 11.4.13 - מעלה כי כבר באותו מועד, הובהר לב"כ הנתבעת - כי אם קיימת מחלוקת באשר לעצם הקביעה של וועדת האכלוס העליונה מיום 14.2.13, לפיה הנתבעת אינה דיירת ממשיכה, יש לפנות לוועדת האכלוס העליונה, או לפעול בכל דרך מתאימה אחרת. התובעת, פרזות, אינה מוסמכת כלל לקבל החלטות בעניין זה (בעניין זה ר' סעיף 3.3 ו- 4 לאותו מכתב). מקום בו הנתבעת מטעמיה לא תקפה את ההחלטה של וועדת האכלוס העליונה, מסכימה אני עם התובעת כי אין היא יכולה להישמע עם טענות בעניין זה, בהליך שבפניי. מדובר בגופים שונים ולפיכך היה צורך לפעול באפיק המתאים, כדי להעלות אותן הטענות. מיותר לציין כי לו הייתה הנתבעת פועלת כך, הייתי מוצאת להשהות את הדיון בהליך שבפניי, עד לקבלת ההחלטה הסופית בהליך האחר. מעבר לדרוש אני סבורה כי גם לו היה ניתן לתקוף, בהליך שבפני, את עצם החלטת וועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון - עדיין לא היה מקום להתערב במסקנה שם. טוב עשה ב"כ התובעת, עת וויתר על מועד נוסף, לצורך חקירה נגדית של מר פרנקו (כאמור- עורך דו"ח הביקור בדירה מיום 18.04.10) וזאת לנוכח האמור בסעיף 10 לתצהיר הנתבעת. באותו סעיף, הסכימה הנ"ל שבכל מקרה, באותו יום, לא נכחה בדירה. כאשר הסכימה הנתבעת שלא נכחה באותו מועד, אך עדיין טענה כי התגוררה במקום, עוד שלוש שנים לפני פטירת אביה - היה עליה נטל להוכיח טענה זו, אך לטעמי היא נכשלה בכך. במהלך חקירת הנתבעת עלה כי למעשה רק מאז שנולדה בתה השנייה, היא החלה לגור עם אביה (ר' עמ' 6 ש' 28-26). על בסיס תעודת הזהות של הנתבעת שהוצגה, מדובר ביום 24.9.09 וממילא ברי כי לא חלפו שלוש שנים, עד לשנת 2011 עת נפטר אביה. לא ניתן גם לטעון כי הנתבעת התגוררה עם האב שלוש שנים, על בסיס דבריה כי המעבר היה הדרגתי. מחקירתה עלה כי עובר ללידת אותה בת, היא הייתה מגיעה לבית אביה רק בסופי שבוע (ר' עמ' 6 ש' 24-23). עת התגוררה בכפר עם בעלה ובאה לבית אביה רק בסופי שבוע, אין מקום לקבוע כי מרכז חייה היה בדירת אביה, כבר במועד מוקדם יותר. אוסיף עוד כי על אף שהנתבעת טענה ששכנה בשם חגית שטרית, תוכל לתמוך בטענותיה, באשר למועד בו עברה לגור בדירה, גם זו לא התייצבה לבסוף לעדות. ב"כ הנתבעת, מטעמיו, אף לא ביקש כי ייקבע מועד נוסף, אשר אליו תזומן, בדרך זו או אחרת. מיותר לציין כי גם ההסברים, להם טענה הנתבעת בתצהירה וכן במהלך חקירתה (באשר לאי הצגת מסמכים הנוגעים לגן של הילד בפסגת זאב, באשר למועד שינוי הרישום במשרד הפנים או רישום בקופת חולים) - לא היו לטעמי משכנעים. דברי הנתבעת עצמה בחקירתה, בתוספת מחסור בעדים תומכים ובשים לב להעדר כל תיעוד תומך - מולידים כולם את המסקנה, שלא נפלה שגגה בהחלטת וועדת האכלוס העליונה. עולה אפוא באשר לשאלה הראשונה; מקום בו הנתבעת לא תקפה את החלטת וועדת האכלוס העליונה מיום 14.2.13 וזאת עד למועד הגשת התביעה (בחודש אוקטובר 2013), ועד בכלל - אין היא יכולה להישמע בטענות באשר לזכויותיה כלפי התובעת, חברת פרזות, שהיא גוף אחר. מכל מקום, למען הזהירות, ציינתי מדוע אפילו אם הייתה עמדתי שונה, לא הייתי מוצאת לקבוע כי נפל פגם בהחלטה הקובעת כי הנתבעת אינה דיירת ממשיכה של אביה בדירה. הנתבעת אשר למעשה תקפה בעקיפין ההחלטה המנהלית, לא הביאה ראיות מספקות לטענתה (גם בהנחה כי ניתן להידרש לאלה, בהליך זה, להבדיל מבחינת ההחלטה המנהלית, בהתאם לכללים הרגילים, הנוהגים בעת תקיפת החלטה מנהלית). באשר לטענה השנייה, נטען כאמור כי הייתה הסכמה לפיה הנתבעת לא תפונה מהדירה עד שתימצא דירה חלופית. כבר בפתח ההתייחסות - אני מוצאת לציין כי מדובר בטענה חדשה, אשר לא פורטה בכתב ההגנה ודי בטעם זה לדחייתה. כך - עיון בסעיף 11 לכתב ההגנה, מלמד כי כל שנטען הוא כי הייתה הסכמה - "על הכרה בנתבעת כדיירת בדיור הציבורי וכי התובעת התחייבה לדאוג לנתבעת ולילדיה לדירה בדיור הציבורי והיא מנועה מלחזור בה מהתחייבות והסכמה זו". אכן ב"כ התובעת לא כפר בכך שקיימת הסכמה והתחייבות, להציע דירה נוספת בדיור הציבורי לנתבעת (3 חדרים, בירושלים). עם זאת, הוא כפר בכך שהייתה הסכמה שהנתבעת תישאר בדירה, בה היא מתגוררת היום כפולשת, עד שתאותר אותה דירה אחרת. אכן בסעיף 11 להגנה - אין טענה כי הייתה התחייבות שהנתבעת תישאר בדירה הנוכחית, עד למציאת הדירה החלופית. יש שם רק טענה שלא ניתן לחזור מההתחייבות למצוא דירה חלופית. התובעת אכן אינה חוזרת בה מאותה התחייבות. אפילו אתעלם מכך שמדובר בשינוי חזית, מכל מקום, אין לקבל את הטענה גם לגופה; אומנם בתצהיר של הנתבעת נרמז כאילו הייתה התחייבות לאפשר לה להישאר בדירה, עד לאיתור הדירה האחרת (נרמז ולא נאמר במפורש - ר' לשון סעיף 14, לתצהיר התומך בהגנה), אך בעת חקירתה לא חזרה הנתבעת על אותה טענה. כך, כאשר נשאלה על הטענה שהייתה עמה הסכמה כלשהי, היא אמרה בחקירה הנגדית: "הסכמה על מה?" (ר' עמ' 8 ש' 3). במסגרת חקירה חוזרת, עת ניתנה לה הזדמנות נוספת, להסביר מה הייתה ההסכמה הנטענת, כל שאמרה היה: "אתי אמרה לי תכתבי מכתב ואני אשלח לוועדה... היא אמרה לי אל תוותרי להם כי את חיה שם" (ר' עמ' 9 ש' 13-12). עולה מהמקובץ - כי למעשה הנתבעת לא טענה שהייתה התחייבות כלפיה, לפיה תוכל להישאר בדירה עד שתימצא דירה אחרת (זאת כאמור לעיל גם על חשבון זכאים נכים, אשר בסדרי העדיפויות, אמורים להיות לפניה בתור לאותה דירה). אפילו אוסיף ואתעלם - לא רק מכך שאין זכר לטענה בהגנה, אלא גם מכך שב"כ הנתבעת, העלה הטענה, ללא שהנתבעת מצידה טענה לאותה הסכמה - עדיין דין הטענה להידחות. אפילו אניח לטובת הנתבעת כי היא סברה שקיימת התחייבות שלא לפנות אותה מהדירה, עד למציאת דירה אחרת, לא יכולה להיות מחלוקת שכאשר הייתה כבר מיוצגת, היה עליה להבין מההתראה לקראת פינוי, שאין זה מצב הדברים. אציין כי בתשובה מטעם בא כוחה, מיום 12.3.13 - אין כל טענה להתחייבות שכזו וזאת על אף שאותו מכתב, מהווה תשובה, להתראה לקראת פינוי. באותו מכתב אין טענה כאילו הנתבעת לא הבינה את ההחלטות שניתנו בעבר בעניינה ואשר בהן נאמר בצורה ברורה כי תנאי לקבלת דירה בשיכון הציבורי, הוא החזרת הדירה בה היא מתגוררת. ב"כ הנתבעת לא טען, בכל שלב, כאילו ההבנה הייתה שהדברים תלויים זה בזה וכאילו את אותה דירה יהיה צורך להחזיר, רק כאשר תימצא דירה אחרת. מאחר ובכל שלב לא הייתה התליה בין פינוי הדירה אליה פלשה הנתבעת, לבין ההתחייבות לפעול בהתאם לכללים והסדרים הרגילים, לאתר לנתבעת דירה בדיור הציבורי, ממילא לא היה צורך ליתן הבהרות אלה ואחרות - כאשר הנתבעת סירבה לדירות אחרות. לא מצאתי ממש גם בטענות שהעלה ב"כ הנתבעת, באשר לבחירת ב"כ התובעת, לייעל את ההליך ולחסוך שמיעת עדויות נוספות; יש לזכור כי הנתבעת היא שטענה להסכמות כביכול עם עדי התובעת, אך היא בחרה לוותר על זימונם. ממילא לא ראיתי מדוע על ב"כ התובעת לזמנם. כאמור לעיל, לא היה צורך גם בעדות מר פרנקו, כאשר התובעת הסכימה שביום ביקורו לא הייתה בדירה וכאשר מתוך חקירתה עצמה, נסתרו טענותיה האחרות. באשר לטענה שהיה צורך להציג ביקורים קודמים - אף אם אתעלם מכך שמר קארו הסביר שלפני שנת 2010 אין רישום מסודר, מכל מקום, לא מצאתי פסול בבחירת התובעת שלא להציג תיעוד של ביקורים נוספים, כאשר היה די גם בחקירה הנגדית של הנתבעת, כדי להוכיח שאין ממש בטענותיה. במשך לכל האמור - אין אפוא בסיס גם לטענות בראש השני; הטענות בראש זה היוו שינוי חזית. בנוסף גם הנתבעת עצמה לא טענה בעדותה לטענות שהעלה כביכול מפיה, בא כוחה בסיכומיו. היו התראות בכתב ולא נטען בכל שלב בתגובה להן, כי הייתה הנחה להסכמה כלשהי, המתלה הפינוי בקבלת דירה אחרת, הכול כפי שנטען לראשונה בסיכומים. העולה מכל האמור הוא - כי דין התביעה להתקבל ויש להורות על פינוי הנתבעת מהמושכר. עם זאת, בשים לב לנכונותה האדיבה של התובעת להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את מועד הפינוי ובלבד שזה לא יהיה לאחר 1.7.14 - אני מורה כי צו פינוי, ייכנס לתוקפו, במועד האמור. מועד זה (1.7.14) - יאפשר מחד גיסא לנתבעת שלא להעביר את בנה הבכור לבית ספר אחר, במהלך שנת הלימודים וכן יאפשר לה להיערך למקרה שתידרש לשכור דירה שאינה של התובעת (באמצעות סך של 2,500 ₪ - אשר היא נמצאה זכאית לו מטעם משרד השיכון, עד למציאת דירה חלופית) ומאידך גיסא, יאפשר לתובעת לנסות למצוא, בפרק זמן זה, דירה חלופית לנתבעת אשר אולי תמנע את הצורך לעבור דירה פעמיים. למען הסר ספק, יובהר כי גם אם לא תמצא התובעת, עד ליום 1.7.14, את אותה דירה חלופית - עדיין יהא על הנתבעת לפנות את הדירה ולשכור אחרת, באמצעות המימון מטעם משרד השיכון, אשר היא הוכרה כזכאית לו. כדי למנוע מחלוקות בעתיד, אני מעלה על הכתב עוד את הצהרת התובעת - כי תפעל בהתאם לכללים הרגילים ותציע לנתבעת (בהתחשב במיקומה, ברשימת הממתינים לדירות), דירה נוספת בירושלים, כאשר מדובר בדירה בעלת שלושה חדרים. על אף שהיה ניתן להגיע לתוצאה זו, ללא יום התדיינות וללא צורך בשמיעת סיכומים ומתן הכרעה מנומקת - בשים לב לנסיבות האישיות של הנתבעת, כמו גם העובדה שהיא הוכרה כזכאית לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי - מצאתי לפנים משורת הדין, שלא ליתן צו להוצאות. תביעת פינוימקרקעיןפינויפינוי דירה