פיצוי סטטוטורי לשון הרע לחברה בע"מ (תאגיד) בפניי בקשה למחיקת התביעה שכנגד על הסף. התובע הגיש נגד הנתבע 1 מר X (להלן: "X") וכנגד הנתבעת 2 - חברת ביג גמה בע"מ (להלן: "ביג גמה", שניהם יכונו להלן: "הנתבעים"), תביעה בעילת לשון הרע על סך 50,000 ש"ח. הנתבעים הגישו כתב הגנה לתביעה העיקרית ותביעה שכנגד נגד התובע, אף היא בעילת לשון הרע על סכום 100,000 ש"ח. התובע עותר למחוק על הסף את התביעה שהוגשה נגדו. התובע טוען כי בתביעה הנגדית הוא נתבע לשלם פיצוי סטטוטורי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 (להלן: "החוק"), אשר לטענת הנתבעים, פורסם על ידו, נגד ביג גמה שהיא חברה בע"מ; בתביעה שכנגד נתבע פיצוי סטטוטורי בגין טענתם לפרסום לשון הרע, המתייחס לתוכנית חדשות ערוץ 2, במסגרתה קוימה שיחה בין התובע לבין הכתב עמית סגל מערוץ 2, כאשר מתמליל השיחה הנטענת, עולה מפורשות, כי ככל שפורסם לשון הרע (דבר המוכחש), הפרסום התייחס לביג גמה בלבד (תמלול השיחה צורף כנספח א' לתביעה שכנגד); לפי הוראות החוק ופקודת הנזיקין, תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי סטטוטורי לפי החוק ללא הוכחת נזק; בנסיבות אלה, כתב התביעה שכנגד, בשם ביג גמה, אינו מגלה עילת תביעה נגד התובע; בכתב התביעה שכנגד לא נטען שפורסם לשון הרע הוא על בעל המניות X אלא על ביג גמה. בעל מניות בתאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בעילת תביעה השייכת לתאגיד מכוח האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, במובחן מזו של בעל המניות בה. לכן התביעה שכנגד אינה מגלה עילת תביעה לפיצוי סטטוטורי לפי החוק, לא לביג גמה וגם לא לX; התביעה שכנגד הוגשה כדי לייצר לכאורה משקל נגד תביעתו הכנה של התובע, כאשר התנהגות דיונית זו, של הגשת תביעה נגדית סתם ללא הצדקה, ראויה לגינוי. בתגובתם טוענים הנתבעים כי בניגוד לנטען בבקשה, בסע' 8 לתביעה שכנגד, הובהר היטב, כי התובע פרסם לשון הרע אודות שני הנתבעים בין דיירי הבניין, תוך שהוא מכפיש את X באומרו לדיירים, בעלי הנכסים בבניין, כי X הינו בריון, פולש, עבריין, ומסיג גבול, אשר השתלט על המקלט בניגוד לחוק; כמו כן, X נפגע כאדם פרטי, בהיותו הבעלים המזוהים ונושא משרה בביג גמה, כאשר תוכן הפרסום קושר את הנתבעים וגורם בדרך זו להכפשת שמו של X כבעלים של ביג גמה; מבחינת הוראת סע' 10 לפקודת הנזיקין אל מול הוראות החוק, גוברות הוראותיו של החוק, בהיותו חוק ספציפי ואילו פקודת הנזיקין הנה חוק כללי. בנוסף, אילו ביקש המחוקק לקבוע יוצא מן הכלל בנוגע לתאגיד להחרגתו מסע' 7א לחוק, הוא היה קובע זאת במפורש, בפרט לאור ההוראה בסע' 1 לחוק לפיה הוא חל גם על תאגיד; לעניין הגישה הנטענת בבקשה, כי אין לתאגיד זכות לפיצויים בהיעדר "נפש", הרי שישנם פסקי דין רבים שניתנו בגישה הפוכה; אימוץ עמדה המחייבת, כתנאי הכרחי לפיצוי, הוכחה של נזק ממוני, מצמצמת עד מאד את היקף זכותו של תאגיד לשם טוב; מס' 3 לחוק עולה כי ייתכנו מקרים, בהם, על אף ושמו של אדם אינו מוזכר בפרסום, יושמץ תאגיד ובעלי התאגיד או נושאי משרה בו יוכלו לתבוע בעילת לשון הרע על אף שאינם מוזכרים בפרסום. בעניינו, התובע עלה לשידור באופן יזום בערוץ 2 תוך שהוא קושר את X לביג גמה, כפי שמשתקף מתמלול השידור (שורות 3-6). אין חולק כי התובע באומרו "אנשים פרטיים", התכוון לאדם פרטי המזוהה עם ביג גמה, ואף אם לא אמר את שמו במפורש, ברי כי בעיני האדם הסביר כי הכוונה הייתה לX, שכן המשמעות של הדברים שנאמרו, נבחנת על פי השומע או הקורא הסביר וכוללת הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות; במעשיו גרם התובע לכך שפגיעה בבית העסק, תוביל לפגיעה אישית בבעלים המזוהים עם בית העסק, ותגרום לביזויו ולפגיעה במשלח ידו, וזאת עקב היותו חשוף לפגיעה כתוצאה מהפרסום לקהל הרחב, למכריו, ללקוחותיו, ולספקיו, המכירים את X כבעלים וכמנהל ביג גמה. התובע הגיש תשובה לתגובה. נטען כי בתגובתם לבקשה, מעלים הנתבעים טענות חדשות, שלא נכללו בכתב התביעה שכנגד, כמו למשל: "פיצוי משיב 1 בתביעת הנגד" (סע' 13 לתגובה; הפרסום היחידי הנטען בכתב התביעה, הינו פרסום בערוץ 2, כאשר כל הציטוטים המובאים בסע' 13 לתגובה אינם נמצאים כלל, בתמליל השיחה בערוץ 2, שצורך לתביעה שכנגד; חמור מכך, ההפניה בסע' 13 לתגובה לסע' 6 ו-8 לתביעה שכנגד היא הפניה שאינה נכונה; בתגובתם לבקשה מעלים הנתבעים טענות חדשות שלא נכללו בתביעה שכנגד כגון :"פיצוי לנושא משרה בתאגיד - כתוצאה מפרסום לשון הרע על תאגיד" (סע' 29-31 לתגובה), ושוב הנתבעים מבקשים לקרוא בתמלול השיחה דברים שלא נאמרו ע"י התובע; הבקשה לסילוק על הסף, מתייחסת לתביעה שכנגד כפי שהוגשה ולא לטענות חדשות המהוות הרחבת חזית אסורה, המועלות בתגובה לבקשה; כמפורט בבקשה, בנסיבות דנא, תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי סטטוטורי לפי החוק. שמו של X לא הוזכר כלל בשיחה. השיחה הייתה שיחה כללית על מצב המקלטים בנהריה. כדוגמא הובא המקלט בבניין המשרדים בו משרדו של התובע, מקלט שביג גמא עושה בו שימוש כמחסן; תכלית החקיקה, הרציונאל המונח בבסיס המצב החוקי, לפיו אין להעניק לתאגיד, ולבטח לתאגיד מסחרי, פיצוי סטטוטורי בגין עוולת פרסום לשון הרע, היא כי לתאגיד אין נפש ועל כן לא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש, שהרי ההשפלה בעיני הבריות הינה הבסיס לפיצוי מסוג זה. לא זו אף זו, לחברה מסחרית, להבדיל מאדם בשר ודם אין קושי להוכיח נזק ממון. דיון: עיון בכתב התביעה שכנגד מלמד כי הפרסום המיוחס לתובע, לגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע אודות הנתבעים, מתייחס לתוכן ראיון שנערך ביום 22.8.13 (יום בו נטען כי נפלו קטיושות בצפון) בין התובע לכתב ערוץ 2 עמית סגל, במסגרת שידור תוכנית חדשות השעה 17:00, במסגרתו נטען כי התובע האשים את הנתבעים (להם בית עסק המכונה "ביג דיל" מקבוצת ביג גמה המנוהל בבנין בשדרות הגעתון 1 בנהריה, המכונה "בנין הרכבת"), בכך שסגרו את מקלט הבניין בדלתות ברזל תוך מצג שווא שלתובע ומשפחתו אין אפשרות להיכנס ולהשתמש במקלט בשעת חירום, תוך שהתובע מלין בפני הכתב כי פנה לעירייה ולמשטרה אך העניין לא טופל. אומנם נטען בכתב התביעה באופן כללי כי התובע הכפיש את הנתבעים בפני דיירי הבניין ו/או גורמי אכיפה וכו' גם בהזדמנויות נוספות אך מדובר בטענה כללית שלא נתמכה בראיה כלשהי לרבות אי אזכור פרטים עובדתיים מהותיים כגון: מועד הפרסום, נסיבות הפרסום, ציטוט תוכן הפרסום, אל מי יועד הפרסום, ועוד. הנתבעים טוענים בתגובתם כאמור (סע' 2) כי בניגוד לנטען בבקשה, הובהר היטב בסע' 8 לתביעה שכנגד כי התובע פרסם לשון הרע בין דיירי הבניין אודות X באומרו לדיירים כי X הינו "בריון, פולש, עבריין, ומסיג גבול, אשר השתלט על המקלט בניגוד לחוק". טענה זו נדחית על ידי. עיון בסע' 8 לתביעה שכנגד מלמד כי מדובר בטענה עובדתית חדשה שהועלתה לראשונה בתגובת הנתבעים לבקשה, שהרי הפרסום היחידי נשוא התביעה שכנגד מתייחס כאמור לראיון הטלוויזיוני מיום 22.8.13 ובתמלול השיחה אין הפניה לנטען לעיל. יתרה מכך, טענת הנתבעים בסע' 8 לתביעה שכנגד לפיה "בעניין דנא, השתלחות הנתבע שכנגד בתובעים שכנגד, בקרב דיירי הבניין ובאמצעי התקשורת גרמו לכך שבפני דיירי הבניין ובעיקר קהל הצופים בערוץ 2 בטלוויזיה הצטיירה התמונה לפיה נתבע מס' 1 שהינה מנהלה של נתבעת מס' 2, הינו בעל תכונות שליליות של מי שפולש, עבריין ומסיג גבול, תוקפן, שתלטן ואטום שכל מעייניו לדאוג למחסן תחת דאגה לשלום הציבור כביכול, ובעיקר אטום הוא "לסבלה של אישה עם תינוק" שאין לה מחסה, ועוד בעיתות מצוקה", מלמדת כי ייחוס "התכונות" הנ"ל לX הינה תולדה של פרסום הראיון בערוץ 2. יוצא אפוא כי גם לפי ציטוט זה לא נטען כי התובע ייחס את "התכונות" הנ"ל לX במסגרת דברים שהוחלפו בין התובע לדיירי הבניין ובכך פרסם לשון הרע אודותיו אלא שלאור פרסום הראיון בערוץ 2 שהגיע אל כלל הציבור וגם לדיירי הבניין "הצטיירה תמונה" לפיה X הינו בעל "התכונות" המוזכרות לעיל. לאור האמור, ומכאן ולהבא לצורך הכרעה בבקשה דנן, נקודת המוצא הנה שהפרסום האסור בתביעה שכנגד מתייחס לתוכן הראיון שבו השתתף התובע ששודר בערוץ 2 בטלוויזיה ביום 22.8.13, ולגביו עולה השאלה - האם בהנחה שהפרסום מהוה לשון הרע האם ניתן לפסוק לתאגיד (ביג גמה) פיצוי סטטוטורי עפ"י החוק ללא הוכחת נזק לאור סע' 10 לפקודת הנזיקין? סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית". עולה מסעיף 1 לחוק כאמור כי גם "תאגיד" נכלל בהגדרת "אדם" ומשמע שתאגיד שנפגע מפרסום לשון הרע אודותיו רשאי להגיש בשל כך תביעה אזרחית או קובלנה פלילית כנגד המפרסם. סע' 7א לחוק (ס"ק (ב)) מסמיך את ביהמ"ש בהליך אזרחי להעניק לנפגע פיצוי סטטוטורי בסך של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אם הוכחה כוונה לפגוע, רשאי ביהמ"ש להעניק לנפגע עד כפל פיצוי (ס"ק (3)). יצוין כי בסעיף 7 א (ב) או (ג) משתמש המחוקק במונח "נפגע" לכאורה ללא אבחנה בין נפגע שהוא "אדם" לבין נפגע שהוא "תאגיד". על אף האמור, מבסס התובע את טענתו לפיה תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי סטטוטורי לפי החוק ללא הוכחת נזק על האדנים הבאים: ראשון, סע' 10 לפקודת הנזיקין קובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" (הכוונה לנזק ממון מוכח). שני, לתאגיד אין נפש ולכן לא יכולה להיגרם לו עגמת נפש כתוצאה מפרסום לשון הרע אודותיו שהרי ההשפלה בעיני הבריות היא הבסיס לפיצוי. שלישי, סע' 7 א לחוק הוסף לחוק מאוחר יותר מסע' 7 לחוק, המפנה לסע' 10 לפקודת הנזיקין, ובעיקר שבעת הוספת סע' 7א לחוק הייתה ידועה למחוקק הביקורת על סע' 10 לפקודת הנזיקין ובכל זאת לא בחר המחוקק במסגרת התיקון לחוק לבטל את ההפניה לפקודת הנזיקין והיא נותרה בעינה. מנגד טוענים הנתבעים כי לפי עקרונות משפטיים יש עדיפות להוראות החוק ובכללן לסע' 7א לחוק על פני סע' 10 לפקודת הנזיקין מאחר וחוק ספציפי (חוק איסור לשון הרע) גובר על חוק כללי (פקודת הנזיקין); סע' 7א לחוק מאוחר לסע' 10 לפקודת הנזיקין; אילו ביקש המחוקק להחריג את תחולת סע' 7א לחוק על תאגיד היה קובע זאת במפורש; מטרת הפיצוי בחוק היא להרתיע מפני פרסום לשון הרע ועל כן אין חשיבות למיהות הנפגע (אדם פרטי או תאגיד). תימוכין לכך מוצאים הנתבעים בהצעת חוק 415 תיקון מס' 10 (הרחבת סעדים) מיום 31.10.11, במסגרתה מוצע להגדיל את הפיצוי הסטטוטורי מסך של עד 50,000 ₪ לסך של עד 300,000 ₪, כאשר בדברי ההסבר להצעה נאמר כי לנוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע ולשם הרתעה, מוצע להגדיל את סכום הפיצוי ואף לפרסם את תגובת הנפגע לפרסום. הצעה, שיש בה כדי ללמד על חיזוק תכלית החוק במימד ההרתעתי שלו, ולהגשמת רציונאל זה עומדת גם לתאגיד הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק; בהוראת סע' 7 לחוק נקבע כי הוראות פקודת הנזיקים האזרחיים (הכוללים הפניה לסע' 10 לפקודת הנזיקין) יחולו על פרסום לשון הרע "בכפוף להוראות חוק זה". הוראת סע' 7 א לחוק, הקובעת פיצוי ללא הוכחת נזק היא בגדר "הוראת חוק", אשר סע' 10 לפקודת הנזיקין הוכפף לה; סע' 10 לפקודת הנזיקין אינו מדבר על "נזק ממון" ועולה מכך כי המחוקק הבחין בבירור בין מקרים בהם נדרש נזק ממון דווקא כתנאי לפיצוי ובין מקרים בהם אין בפקודת הנזיקין דרישה כזו; קיים קושי אינהרנטי לבסס קיומו של נזק ממוני כתוצאה מפרסום לשון הרע. מורכבות מיוחדת קיימת בהוכחתו של קשר סיבתי בין פרסום לשון הרע ובין הנזק הממוני. יוצא, כי אימוץ דרישה להוכחת נזק ממוני, כתנאי לקבלת פיצוי מצמצמת עד מאד את היקף זכותו של תאגיד לשם טוב; לעומת הגישה הנטענת בבקשה, כי אין לתאגיד זכות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק בהיעדר "נפש", הרי שישנם מס' רב של פסקי דין שניתנו בגישה הפוכה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זו נחה דעתי לדחות את בקשת התובע למחיקת התביעה שכנגד על הסף וזאת מהנימוקים הבאים: סע' 2 לפקודת הנזיקין מגדיר "נזק" - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור וכיוצאים באלה". יוצא אפוא, כי לכאורה אין לתנאי הקבוע בסע' 10 לפקודת הנזיקין (ביחס לתביעת פיצויים ע"י תאגיד עקב עוולה) בדבר קיומו של "נזק" חשיבות מאחר ונזק כהגדרתו בפקודת הנזיקין כולל גם אבדן או חיסור בשם הטוב ולאו דווקא נזק המסווג כנזק רכושי- ממוני. סע' 7 לחוק שכותרתו "לשון הרע- עוולה אזרחית) קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2)....לפקודת הנזיקים האזרחיים". ניתן לראות כי השימוש במונח "אדם" כולל עפ"י ההגדרה בסע' 1 לחוק גם תאגיד והוראות פקודת הנזיקים האזרחיים, הכוללים את ההפניה לסע' 10 לפקודת הנזיקין הוכפפו להוראות החוק. במצב דברים זה, יש רגליים לסברה כי אילו רצה המחוקק לסייג את תחולת סע' 7 א לחוק ולקבוע כי הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק יינתן רק לנפגע שהוא אדם פרטי (במובחן מתאגיד) הוא היה מציין זאת במפורש. יתרה מכך, סע' 7 א לחוק עצמו הקובע כאמור את סמכות ביהמ"ש להעניק פיצוי סטטוטורי לנפגע ללא הוכחת נזק קובע בס"ק (ד) כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת", כאשר לפי סע' 1 לחוק תאגיד אף בגדר "אדם" הוא. אין כל הצדקה רעיונית לשלול על הסף מנפגע לשון הרע את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסע' 7א לחוק רק מן הטעם שהוא תאגיד, כאשר המטרה העיקרית העומדת בבסיס חוק לשון הרע היא הרתעה מפני הוצאת לשון הרע (ללא תלות בזהות הנפגע שיכול ועפ"י הגדרתו בחוק להיות תאגיד). גם אם נקבל את טענת התובע כי לתאגיד אין נפש (או רגשות) ועל כן הוא אינו יכול לתבוע פיצוי בגין עוגמת נפש עקב פרסום לשון הרע אודותיו, עדיין פגיעה ב"שמו הטוב" של תאגיד יכולה להשליך על המוניטין העסקי שלו. ראו בעניין זה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעניין ת.א 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון, לא פורסם, סעיף 34 לפסה"ד: "עם זאת, בעוולת לשון הרע אין צורך להוכיח את גובה הנזק כדי לזכות בפיצויים, שכן עסקינן בעוולה תוצאתית... אמור אפוא, כי מעצם פרסום לשון הרע על התובעת, מניחים פגיעה בשמה הטוב. זכותה לקבלת הפיצויים קמה, מבלי שתוטל עליה החובה להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים.... הפסיקה קבעה מטרה כפולה להענקת הפיצויים בתביעות לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה לכך, שללא הצדקה נפגע שמו הטוב, ותיקון העוולה במגמה להשיב, ככל הניתן את המצב למקודם; (ב) להבהיר לציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר:"טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז/א). מכאן שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה לדוגמא מעבר לסיפוק הנזק הקונקרטי.... בהקשר האמור של הדברים, אין אנו מוצאים הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהוא תאגיד, כל אימת שהמדובר בסוג פגיעה המשליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין ופגיעה בו משליכה על המערכת העסקית. כך אם המדובר בעסק של אדם רגיל וכך אם המדובר בעסק של תאגיד....". בעניינו, עיון בתמלול השיחה מלמד כי התובע ייחס באופן מפורש לגמה דיל (ביג גמה) את נעילת דלתות הברזל של המקלט הציבורי בבניין המשרדים שבו הוא עובד (בנין הרכבת) באופן שהוא ומשפחתו (הכוללת עפ"י הנטען תינוק בן חודש) נאלצו להתחבא בביתם "מתחת למיטות" בעת מצב חירום (נפילת טילים בנהרייה). על פניו, נראה כי יש בפרסום זה כשלעצמו פוטנציאל לפגוע במוניטין העסקי של ביג גמה וכפועל יוצא מכך להביא לפגיעה בהכנסותיה בכך שהיא מונעת לכאורה מציבור הדיירים בבניין להשתמש במקלט הבניין בזמן חירום משיקולים עסקיים (לכאורה השתלטות שלא כדין על המקלט הציבורי לצרכים עסקיים (שימוש במקלט כמחסן) תוך מניעת שימוש בו בעת חירום מצד דיירי הבניין). התובע הפנה לפסיקה לפיה תאגיד אינו יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי הקבוע בחוק אלא אם יוכיח כי עסקיו נפגעו (נגרם לו נזק כספי) ומנגד הנתבעים הפנו לפסיקה שבה נפסקו פיצויים סטטוטוריים לתאגיד ללא הוכחת נזק. סקירת הפסיקה הקיימת בסוגיה זו מעלה כי טרם ניתנה הלכה מחייבת ע"י ביהמ"ש העליון בשאלת היחס בין הוראת סע' 10 לפקודת הנזיקין להוראת סע' 7 א לחוק. עיון בתמלול השיחה מלמד כי התובע עצמו ייחס את סגירת המקלט בבניין (בעת נפילת הטילים) לבית העסק "גמה דיל" (מקבוצת חברת ביג גמה) ולX כמנהל וכבעלים של גמה דיל כאחד: "שדרן: אתם כבר יצאתם מהמרחבים המוגנים? מיכאל: תראה, עכשיו אנחנו מתחילים לצאת , יש בעיה קצת בנהריה. בגלל המקלטים, אבל אה...תשמע אנחנו מתחבאים מתחת למיטות, זה פשוט לא נורמלי, אני בחור שעובד במשרדים ברחוב הגעתון בנהריה וגם שמה לקחו מקלטים אנשים פרטים, דווקא היום הגשנו תלונה במשטרה שהוא יפנה.. שדרן: שמה בדיוק? אתה מגיע למקלט ואתה מגלה שהוא סופח לחנות? מיכאל: סגור! סגרו אותו עם ברזלים! גמה דיל, חברת גמה דיל סגרה מקלט ברחוב הגעתון של 500 מטר. (ההדגשות אינן במקור ג'.נ). לא נטען ע"י התובע כי בבנין הרכבת קיימים מספר מקלטים באופן שניתן להעלות על הדעת אפשרות כי ישנם מקלטים נוספים בבנין שהוחזקו במועד הראיון בטלוויזיה שלא כדין ע"י אנשים פרטיים נוספים, מלבד X/גמה דיל. אומנם תאגיד המגיש תביעה או קובלנה בגין פרסום לשון הרע חייב להצביע על כך שהפרסום המהווה את עילת ההליך פגע בתאגיד עצמו, ולא בפקידיו או במנהליו בלבד. עם זאת, השמצת עובדים או אורגנים של תאגיד בתור שכאלה עשויה להתפרש כהשמצת התאגיד עצמו (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, עמ' 160). עוד אוסיף ואציין כי מעבר לאמור לעיל, נקבע בסע' 3 לחוק לעניין "דרכי הבעת לשון הרע" כי אין הבדל אם לשון הרע הובאה במישרין או אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות או מקצת מזה ומקצת מזה, כך שזיהויו של X כמנהל ובעלים של בית העסק גמה דיל, לכל הפחות בפני דיירי הבניין נשוא התביעה וציבור הלקוחות המקומי גם אם אינה משתמעת באופן ישיר מן הראיון אפשר ומשתמעת מזיהויו כאורגן וכבעלים של מי שעומד מאחרי העסק הקרוי גמה דיל בבנין נשוא התביעה. בהקשר לזאת יש לציין כי הנטייה להפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה ו/או אורגנים גדלה ככל שמדובר בתאגיד גדול יותר וגם להיפך. סיכום מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את בקשת התובע לדחיית התביעה שכנגד שהוגשה נגדו על הסף, ומחייב אותו לשלם לתובעים שכנגד הוצאות הליך זה בסך 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום. פיצוייםהימוריםלשון הרע / הוצאת דיבה