עתירה לגילוי זהות האדם שמסר למשטרה את המידע המתועד בידיעה נשוא תעודת החסיון שהוצאה בתיק זה על ידי שר הפנים ביום 29.10.13 (להלן: "הידיעה"), כמו גם את מעמדו של אדם זה כמקור - פרט אשר לשיטת ב"כ העותר, הושחר על ידי המאשימה על אף שכלל לא נחסה. 2. כתב אישום שהוגש נגד העותר ביום 18.9.13, מייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (כשהעבריין מזויין), לפי סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך ארוע שארע בליל ה- 31.8.13, בקטע הכביש מול בית הקפה "אלעידה" בבאקה אל גרביה, פצע העותר את תאמר אלטוויל (להלן: "המתלונן") בצווארו, באמצעות להב של סכין יפנית אשר היה מוסלק קודם לכן במכשיר הטלפון הסלולרי שלו. על פי כתב האישום מדובר בארוע שארע על רקע סכסוך קודם בין השניים. רשימת עדי התביעה בכתב אישום זה, כוללת את המתלונן, 3 עדים נוספים (מוחמד מסארווה, סעדה אלטורי ועוביידה דקה) וכן שוטרים ורופאים. טענות העותר 3. בבקשתו בכתב, ובטרם נשמעו טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפני ביום 1.1.14, העלה ב"כ העותר את הטענות הבאות: הידיעה נמסרה לידיו כשחלקים מסוימים ממנה (מעמד המקור, קבלת המידע וסוג הידיעה) הושחרו על ידי המשיבה, על אף שלא נחסו במסגרת תעודת החסיון. מדובר בתיק שקיימות בו עדויות לכאן ולכאן, כשחלק מהעדים שנחקרו על ידי המשטרה מציינים כי לא ראו דבר וחלק מהם מוסרים עדויות התומכות בגרסת העותר. לכן, ומכיוון שעל פי תוכן הידיעה היה המקור לה לכאורה עד לארוע והוא גם מוסר לגביו פרטים מוכמנים (כלי התקיפה ועצם קיומו של סכסוך ברקע), קיימת חשיבות עליונה לחשיפת פרטיו וזאת על מנת לאפשר להגנה לחקרו. יש לבחון האם מוסר הידיעה נחקר כעד לארוע על ידי המשטרה ואם כן - האם מסר בהודעתו פרטים דומים או סותרים לאלה שנמסרו על ידו במסגרת הידיעה. לנוכח העובדה ששעת הארוע על פי כתב האישום הינה 22:51 ובידיעה מצויין כי היא נמסרה בשעה 22:10, יש לאפשר להגנה לבדוק את האפשרות לקשר בין המתלונן ומוסר הידיעה אשר עשו יד אחת להפללת העותר. לעותר עומדת הזכות להטיח בפני מוסר המידע את גרסאות העדים האחרים לארוע, לקבל את תגובתו ולבחון את השאלה האם הוא היה נתון במצב שאיפשר לו את מסירת המידע שמסר, או שמא קבל טובות הנאה ו/או דרישות לפעול כנגד העותר כך שהיה לו אינטרס למסור דברי כזב. 4. במהלך הדיון שהתקיים בפני הסתבר כי בשוגג נפלה טעות בשעת הארוע המצויינת בכתב האישום וכי השעה הנכונה צריכה להיות "סמוך לשעה 22:00". בנוסף לכך, הובהר מפי רכז המודיעין וקצין המודיעין - אשר הסבירו לי את הצורך בשמירת החסיון והשיבו לשאלותי במסגרת דיון שנערך בפני שלא בנוכחות העותר וב"כ כוחו - כי מוסר הידיעה לא היה עד לארוע. במצב דברים זה, דחיתי את בקשת ב"כ העותר להעלות בפני טיעונים נוספים שלא בנוכחות התובע (ר' החלטתי בעמ' 6 ו-7 לפרוטוקול ישיבת ה- 1.1.14). כן קבעתי כי לנוכח העובדה שתעודת החסיון חלה על "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהות המקור", ומכיוון שלטעמי מעמדו מהווה חלק מזהותו, אין מקום להתיר גילויו. 5. משלב זה והלאה התמקד ב"כ העותר בטענות הבאות: תוכן הידיעה לפיו בשעה 22:10 פונה המתלונן לבית החולים בעוד הארוע בו הוא נפגע התרחש כחצי שעה קודם לכן, סותר לחלוטין את גרסת המתלונן ועדויות העדים הנוספים (סעדה אלטורי למשל). משכך, קיימת חשיבות רבה למה שהתרחש במהלך מחצית השעה הנדונה. דו"ח פעולה של השוטר חיים אביכזר מלמד על כך שהמתלונן אמר לו כי למד על זהות האדם שפגע בו רק בדיעבד, בעוד שבעדותו מסר כי הוא מכיר אותו מאירועים קודמים. בנוסף לכך, במסדר זיהוי תמונות הוצגה בפני המתלונן תמונת העותר בלבד. עוד טוען ב"כ העותר כי העד עוביידה דקה אומר במקום אחד בעדותו כי הפגיעה בוצעה באמצעות סכין יפנית ובמקום אחר טוען כי הוא לא יכול לתאר את הסכין ומתקשה להסביר מודע קודם לכן טען כאמור. במצב כזה, כך לטענת ב"כ העותר, קיימת חשיבות גדולה לחקירת האדם אשר מסר למקור פרטים אודות הארוע, לרבות את זהות הדוקר והעובדה שמדובר בסכין יפנית דווקא. מתוך העדויות השונות עולה כי אדם ששמו אברהים ביאדסה נכח במקום הארוע ואף ליווה את המתלונן, בעוד הוא עצמו מכחיש זאת. גם לנוכח מחדל המשטרה אשר לא תפסה את מצלמות הקיימות באיזור הארוע, מן הדין לאפשר את הבאת האדם שמסר פרטים מוכמנים אודותיו, לחקירה בבית המשפט. המתלונן הוא האדם היחיד הטוען כי ראה סכין יפנית בידו של העותר, עובדה המקימה לעותר זכות לחקור את המקור הטוען כך גם הוא, ולו רק כדי להגיע דרכו לאדם שכן היה עד לארוע ומסר לו פרטים אלה. מוחמד מסארווה שהוא עד המקורב לנאשם מספר שעבר במקום הארוע במקרה והבחין בתנועת יד של הנאשם כשהוא מנסה לתפוס דבר מה שהמתלונן החזיק בידו, אך אינו מדבר על סכין יפנית דווקא - עובדה זו מלמדת על מהימנות העד שגרסתו תומכת בגרסת העותר. לסיכום טוען ב"כ העותר ש"כל עוד ישנה אפשרות להגיע לעד אובייקטיבי או לאדם שראה דבר או שמע דבר או קבל לידיו דבר שיכול להאיר על מה שהתרחש במקום, מן הראוי שהעותר יקבל את ההזדמנות לחקרו. בית המשפט יכול למצוא דרכים יצירתיות לחקור אנשים כאלה מבלי לחשוף את זהותם. מן הראוי שהנאשם יקבל את המקור של המקור במרכאות, היינו מי שהעביר לו את המידע בכדי שיהיה ניתן לשאול אותו מה הוא בדיוק ראה". ועוד - מכיוון שהנאשם אינו מכחיש את העובדה שהיה במקום הארוע אלא טוען כי ניסה להתגונן מפני סכין שנשלפה לעברו - לאו דווקא סכין יפנית- זכותו לשאול שאלות שיכולות להשליך על חפותו. עמדת המשיבה 6. התנגדות המשיבה לגילוי הראיה נעוצה באותם טעמים העומדים בבסיס תעודת החסיון שהוצאה על ידי השר לבטחון פנים ואשר לפיהם עלול גילוי הראיה לסכן את שלומם של בני אדם ובמקרה זה - מוסר המידע, ולפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה. בנוסף לכך, טוענת המשיבה כי על רקע הראיות הקיימות בתיק החקירה, שיש בהן די לשם חשיפת האמת, ומכיוון שמוסר המידע לא היה עד ראיה לאירוע ועדותו היא למעשה עדות שמיעה, הרי שמדובר בראיה בלתי רלוונטית לשאלה השנויה במחלוקת. מאחר ולא מדובר בראיה חיונית שהאינטרס לחשוף אותה גובר על האינטרס הציבורי, אלא במידע שאין לו משקל ראייתי ושבמכלול הראיות לא יוכל לסייע להגנת העותר, הרי שעל האינטרס הציבורי לגבור. המסגרת הנורמטיבית 7. מהזכות להליך הוגן נגזר כלל הגילוי המעוגן בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 והפועל לטובת הנאשם. נאשם העומד לדין זכאי לקבל לידיו את חומרי החקירה בעניינו ובכך באה זכותו להתגונן לידי מימוש. אך לכלל זה מצויים גם יוצאים מן הכלל שמטרתם מתן ביטוי לשיקולים אחרים ובהם האינטרס הציבורי (ר' בש"פ 1917/13 יעקב גראד ואח' נ' מדינת ישראל). סעיף 45 לפקודת הראיות קובע כי: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה אם שר הביע דעתו בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". בע"פ 889/96 מוחמד מאזריב נ' מדינת ישראל, נקבע כי באיזון בין האינטרסים של הגנה על עניין ציבורי חשוב ועשיית צדק , גובר אינטרס עשיית הצדק: "...על בית המשפט להורות על גילוי ראיה החיונית להגנה גם אם הפגיעה בעניין הציבורי או בבטחון היא חמורה. ואילו על התביעה להחליט אם העניין הציבורי או הבטחון גוברים על האינטרס שבהרשעת הנאשם, ומקום שסבורה היא שהעניין הציבורי או הבטחון חשובים מהרשעת הנאשם, יופסק המשפט או יזוכה הנאשם... ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, בין באופן ישיר על ידי ביסוס טענות הגנה ובין בעקיפין, על ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה, היא חיונית להגנת הנאשם". ובהמשך: "...ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת..." (דעת רוב של כב' השופטת דורנר). אבחן אפוא להלן את הראיה שגילויה מתבקש במסגרת עתירה זו, לאורם של מבחנים אלה דהיינו אשיב על השאלה - האם אכן קיים פוטנציאל ראייתי לנכונות ההנחה בדבר חיוניות העדות החסויה להגנת העותר? דיון והכרעה 8. תעודת החיסיון שהוצאה בתיק זה על ידי השר לביטחון פנים מורה כי: "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהות האדם אשר מסר למשטרה את המידע המתועד בדו"ח ידיעה מס' 13-0377-152 לרבות חלק מתוכן המידע כמפורט להלן: שורות 5-6 במלואן, הינם חסויים...". תוכן הידיעה שנמסרה ביום 31.8.13 בשעה 22:10 ואשר לא נחסה, הינו כדלקמן: "לפני כחצי שעה נדקר בחור צעיר מג'ת בשם תאמר נאיל טויל וכרגע מפנים אותו לבית החולים. תאמר נדקר בצוואר בעזרת סכין יפנית. מי שדקר אותו זה בחור מבאקה בשם מוחמד סלימאן מגאדלה שאיתו היה לו סכסוך קודם". 10. לתמיכת טענותיו בדבר הצורך בגילוי הראיה החסויה, הפנה אותי ב"כ העותר לקביעתה של כב' השופטת ט. תדמור זמיר, בהחלטה מיום 24.9.2013 במסגרת בקשת מעצרו של העותר עד תום ההליכים בתיק העיקרי ולפיה מדובר בתשתית ראייתית ש"עוצמתה אינה במדרג הגבוה". גם אנכי כמו כב' השופטת תדמור זמיר, סבורה כי ככל הנראה לא עשתה המשטרה די לשם איתור מצלמות שיתכן ותיעדו את שני האירועים שאירעו בין המתלונן לעותר במועד הרלוונטי. לעומת זאת, דעתי היא שגם אם בדיקת שאלת ההיכרות הקודמת בין השניים לא מוצתה עד תום, הרי שאין סתירה של ממש בין גרסת המתלונן כשהוא תושאל לראשונה על ידי רס"ר אביכזר בבית החולים ודיבר על כך ששמו של העותר התברר לו בהמשך, לבין הגרסה המפורטת יותר שנמסרה על ידו בחקירותיו הבאות, ממנה עולה כי הוא בטוח בכך שהעותר הוא האדם שתקף אותו וכי הוא (ולאו דווקא שמו) מוכר לו מארוע קודם בו היתה היתקלות נוספת בין שניהם. שאלה אחרת העולה בעיני מתוך חומר החקירה היא מדוע בסופו של דבר לא בוצע עימות בין העותר לבין אסעד שאין חולק על נוכחותו הקרובה ומעורבותו בארוע נשוא כתב האישום. 11. בבחינתי את חומר הראיות כולו, התרשמתי כי מי שיתכן והיה עד לפרטי האירוע העיקרי נחקר ע"י המשטרה, ואני מניחה כי מדובר בתיק שההכרעה העובדתית בו תתקבל בסופו של דבר על בסיס התרשמות ממהימנות המעורבים בו. מכיוון שהעותר מודה בכך שהיה במקום האירוע וגם בעובדה שהמתלונן נפצע כתוצאה מפגיעת סכין, ונקודת המחלוקת היחידה נוגעת לשאלה מי הוא זה שהחזיק בסכין ראשון, אינני מוצאת רלוונטיות להגנת העותר בתוכן הידיעה. עניינה של החלק הגלוי בידיעה הוא בעצם העובדה שהמתלונן נדקר באמצעות סכין יפנית ובטענה שמי שדקר אותו הוא העותר שעימו היה לו סכסוך קודם. לאחר ששמעתי את הסברי קצין ורכז המודיעין, ברור לי כי גם בחלק התוכן החסוי אין כדי לחדש על העובדות העולות מן הראיות שבתיק החקירה. לעומת זאת, חשיפת חלק זה, כמו גם חשיפת זהות המקור, עלולה לגרום לפגיעה שלא לצורך בשלומו ובבטחונו של המקור. 12. סוף דבר, לאחר שהוברר לי כי תוכן הידיעה הינו בגדר עדות מפי השמועה, ולדעתי אכן מדובר בחיסיון הדרוש לשם הגנה עליו ועל האינטרס הציבורי הכללי של הצורך בשיתוף פעולה של מוסרי ידיעות עם המשטרה, גם אם הן עדויות שמיעה, אני סבורה כי לא יהא באי חשיפת הראיה כדי למנוע מהנאשם את האפשרות לנסות ולבסס את קו הגנתו בעדויות עדי הראיה שהיו במקום ונחקרו על ידי המשטרה. לטעמי, אין במידע שהעותר מבקש את גילויו כד לסייע לו בהגנתו ולכן, באיזון הראוי והנדרש בנסיבותיו של מקרה זה בין הצורך שלא לפגוע בהגנת הנאשם ומידת החיוניות שבחשיפת המידע לעומת הפגיעה באינטרס הציבורי, אני מחליטה לדחות את הבקשה. משטרה