בקשה לצו מניעה זמני בגדרי תביעה לאכיפת הסכם שכירות, הסכם שבין הצדדים נטושה במחלוקת אם נתגבש. הבקשה, במקורה, קראה רק לאסור על הנתבעים להיכנס לנכס שבבעלותם או לעשות בו פעולה כלשהי, וזאת עד להכרעה בתובענה. ברם במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שההכרעה בבקשה כמוה תהא כהכרעה בהליך כולו. כך ייעשה עתה. רקע 1. וזה רקע הדברים, בתמצית: התובעת, כך ניתן להבין, מעוניינת להפעיל עסק בתל אביב. היא עמדה במגעים עם נציגי הנתבעים לשכירה של נכס שבבעלותם, מחצית מקומת הקרקע ברח' שארית ישראל 31 בתל אביב ("הנכס"), לתקופה של חמש שנים. יצוין כאן כי הנתבעים 1 ו-2, שנגדם הוגשה התביעה בתחילה, ודאי אינם אישיות משפטית כשרה להיתבע בלא פירוט, אולם על דעת הצדדים במהלך הדיון נוספה כנתבע גם הנתבעת 3, אחת מבעלות הזכויות בנכס ומי שהיתה מעורבת במגעים בין הצדדים. עיקר המגעים מצד הנתבעים קוימו בידי עו"ד מיכאל שרון, בא כוחם דהיום, כאשר מצד התובעים נציג מרכזי היה מר דניאל טביבי, מנכ"ל התובעת, ולעתים סייע בידו סמנכ"ל החברה ויד ימינו, מר גדעון לוי. 2. פגישות התקיימו ותכתובות לרוב הוחלפו בין הצדדים במהלך אוגוסט 2013 וראשית ספטמבר 2013. על פרטי חלקם נעמוד בהמשך. לטענת התובעת הבשילו המגעים כדי הסכם, שהנתבעים מנסים עתה להתנער ממנו. התובעת טוענת אף שקיבלה מפתח של הנכס לשם תחילת ביצוע השיפוצים. הנתבעים טענו מנגד במכתביהם שהסכם לא נכרת כלל ועיקר, את המפתח שנמסר למבקשת בידי המתווך יש להשיב לאלתר, וכי בדעתה להשכיר את הנכס לצד שלישי. חילופי טיוטות הומרו בחילופי דברים, ועד ראשית ספטמבר הומרו כבר בחילופי מהלומות מילוליות חריפות, תוך שב"כ הנתבעים מבאר כי מרשיו אינם מוכנים בשום אופן להשכיר את הנכס למבקשת. מכתב של ב"כ התובעת מיום 11.9.13, שלפיו התובעת לא רק ממשיכה לעשות שימוש במפתח אלא אף עוסקת בשיפוצים בו, הוביל לווידוא בהול של הנתבעים כי התובעת אינה עוסקת בשיפוצים, ולמחרת היום - להחלפת המנעולים בנכס. 3. ביום 17.9.13 הוגשה תביעה ל"אכיפת הסכם שכירות", בטענה שבין הצדדים נכרת הסכם מחייב ואותו יש לאכוף. בגדרי התביעה עתרה התובעת אף לסעד זמני שיאסור על הנתבעים לפעול או להיכנס לנכס. זאת הן בגדרי צו במעמד צד אחד עד לדיון במעמד הצדדים, הן כסעד זמני עד להכרעה בתביעה, בעקבות דיון במעמד הצדדים. בהחלטתי מאותו יום דחיתי את הבקשה לסעד כבר במעמד צד אחד בקובעי, בין היתר, כי סיכויי התביעה אינם נחזים מבטיחים, משלא ניתן לאתר בתכתובות שבין הצדדים כל הצעה מזה וקיבול מזה שיתגבשו יחדיו כדי הסכם ייחודי ומחייב. הצעתי לתובעת לבחון בנסיבות אלה האם יש מקום לעמוד על בקשתה לסעד זמני, תוך חיוב הנתבעים במסירת תגובה ובקיום דיון, והתובעת השיבה (כפי זכותה המלאה כמובן) בחיוב. 4. הנתבעים הגיבו, ותמצית תגובתם היא זו: אכן, תכתובות רבות הועברו בין הצדדים, אך הסכם מחייב לא נכרת, וההצעה האחת שהיוותה אכן הצעה במובנה המשפטי - לא קובלה בידי התובעת. עד שהתובעת הודיעה לבסוף כי היא מקבלת הצעה מסוימת של הנתבעים, שלשיטתם כלל לא היוותה הצעה, היה זה זמן רב לאחר שהמגעים בין הצדדים נסתיימו בטונים צורמים, נוכח הסכסוך שבין הצדדים. 5. דיון בבקשה לסעד זמני התקיים לפניי ביום 30.9.13. בעלי הדין טענו מזה ומזה על-פה, והמצהירים נחקרו קצרות. בעלי הדין הודיעו לבית המשפט כי הם מסכימים שההחלטה בבקשה לסעד זמני תחייב את הצדדים בתיק, כאילו היוותה פסק דין בתיק כולו. הגיון הדברים ברור: התובעת אינה חשופה לכך שיינתן צו כבקשתם, הנכס יעמוד ריק זמן רב עד להכרעה בתובענה, התביעה תידחה לבסוף והתובעת תיאלץ לשפות את הנתבעים; ומנגד הנתבעים אינם חשופים לכך שהבקשה תידחה כבקשתם, ולבסוף יוברר שהפרו הסכם עם התובעת. לאחר הדיון ביקשו הצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב, וזאת עשו היום. לפיכך הגיעה עת הכרעה. דיון 6. פורמלית, הבקשה שלפניי החלה את דרכה כבקשה לסעד זמני. עם זאת, נוכח הסכמת הצדדים שלפיה ההחלטה בבקשה תכריע בגורל התיק כולו, מובן שאמות המידה להכרעה לא יהיו אלו המקובלות לבקשה לסעד זמני, דוגמת סיכויי התביעה (על פני הדברים בלבד ולכאורה), או מאזן הנוחות במקרה שצו יעמוד או שלא יעמוד בתוקפו עד לסיומם המרוחק של ההליכים בתיק. נאחוז את השור בקרניו, וליתר דיוק, נבחן האם כלל יש בידינו שור, בדמות הסכם בר קיימא. התשובה, בבירור, היא בשלילה: כל שלפנינו הוא צבר של טיוטות אחדות, הצעה יחידה שנדחתה, תכתובות רבות וחילופי דברים זועמים, פרי משא ומתן שיכול היה להניב לתובעת הסכם לו רק היתה אומרת "אמן" להצעה שהוצעה, במקום לשנותה. במה דברים אמורים. 7. חוזה, כך לימדנו חוק החוזים, נכרת בדרך הצעה וקיבול. ברור שבעל דין יכול לטעון כי הדברים נעשו בדרך אחרת: כך, אפשר לקיים פגישה או לשוחח טלפונית, ולהסכים על-פה (אם אין דרישת כתב). אך זו כלל לא היתה הדינמיקה, שעיקרה משלוח אינספור מכתבים זה לזה בניסיון לגבש הסכמות, כמודגם מכ-60 המכתבים והמסמכים שצורפו לתצהיר התגובה של הנתבעים. מאלו עולה בצורה המובהקת ביותר שהצדדים לא נתכוונו להתחייב בהסכם אלא בכתב, בדרך הצעה וקיבול. יש לבחון אם אלו קיימים איפוא. 8. הנתבעים קיימו מגעים, במקביל, עם שני שוכרים פוטנציאליים - התובעת, וחברה בשם "בית הפקס". יוער מיד כי חרף הכחשת התובעת כי ידעה על מו"מ זה, הודה מנכ"ל מבלי משים בעדותו כי הנתבעת הציגה לו בבירור את דבר קיומו של המו"מ עם הגורם הנוסף. ביום 20.8.13 קרבה נקודת ההכרעה לדידם של הנתבעים. "אעשה כל מאמץ לסיים את המו"מ בין בחיוב ובין בשלילה עוד השבוע", כתב ב"כ הנתבעים (נספח ד'8 לתצהירם), לא בטרם ציין עם זאת כי המרחק בין הצדדים הוא "אדיר" (נתון שהתובעת התעלמה ממנו בטענותיה). ביום 25.8.13 נשלחה הצעה (שכותרתה "זכרון דברים"), שאף הנתבעים אינם חולקים כי היתה הצעה תקפה ובלתי מסויגת, ואילו היתה מתקבלת בידי התובעת - היה לפנינו חוזה בר תוקף (נספח ד'10; להלן: זכרון הדברים). אך מה עשו נציגי התובעת? החזירו את זכרון הדברים חתום, אך תוך שינויים, שמהותם דחיית תחילתה של השכירות בפרק זמן ממושך (נספח ד'11). אותו קיבול תוך שינוי ודאי אינו יוצר חוזה, כי אם הצעה חדשה, לימדנו חוק החוזים. מכתביו הנזעמים של ב"כ הנתבעים על השינויים שנערכו בהצעה, אינו מותיר ספק בדבר גישת הנתבעים שלפיה הסכם לא נכרת, וכי לא איוו עוד להמשיך במגעים עם התובעת (נספח ד'12 ו-ד'14). 9. אף שלדידה של הנתבעת 3, אישית, בכך הקיץ הקץ על המשא ומתן, הרי שבנסיבות שלא התחוורו דיין ואין חשובות דיין שלח ב"כ הנתבעים מכתב נוסף לנציגי התובעת, ביום 28.8.13 (נספח ד'15), שאליו נלוותה טיוטת הסכם שכירות (נספח ד'16; להלן: הטיוטה). והנה, טוענת התובעת, בחלוף כעשרה ימים, ביום 8.9.13 הודיעה התובעת כי "לאחר בדיקת עורך הדין של החברה אנו מאשרים את החוזה ומבקשים לתאם למחר חתימה על החוזה" (נספח ד'22). האין זה חוזה מחייב, תמהה היא? התשובה החד-משמעית היא בשלילה, ממגוון של טעמים. - ראשית, קיבול ניתן לעשותו ביחס להצעה תקפה והכשירה להתקבל. ברם ב"כ הנתבעים הבהיר במכתבו נספח ד'15 כי "למרות האמור במכתבנו הקודם ומבלי לפגוע במו"מ המתנהל מול שוכר אחר מצ"ב טיוטת הסכם לעיונכם. אין במשלוח הטיוטה כדי לחייב את המשכירים בהתחייבות כלשהי כלפיכם והם רואים עצמם חופשיים להתקשר בהסכם עם כל שוכר כפי שימצאו לנכון". זהו ודאי סיוג המעיד היטב על חוסר מוחלט של גמירות דעת להתקשר בהסכם. - שנית, עסקינן במסמך שלא רק טיבו המוצהר ("להלן טיוטת הסכם") מעיד על ארעיותו וחוסר היותו הצעה מחייבת, אלא שניכר בו כי לא הושלם ולא ניתן היה לגבשו כדי הסכם בלא התדיינות נוספת (ראו לדוגמה: סעיף 3 לטיוטה, "מטרת השכירות" - שחשיבותה רבה, ונותרה ריקה וחפה מפירוט כלשהו). - שלישית, אפילו היתה זו הצעה בת-קיבול, הרי שהיא ודאי לא קובלה בידי התובעת, בזמן שהיתה תקפה. אמנם סמנכ"ל התובעת, מר לוי (מר טביבי שהה בחו"ל אותה עת) הודיע כי "אנו רואים את ההסכם הכולל תשלום שכ"ד בסך 7,000 ₪ לחודש כהסכם סופי ומחייב את שני הצדדים". ברם זה ודאי אינו קיבול. יובהר: זכרון הדברים - זה שנדחה וחלף מן העולם, נקב בסכום של 7,000 ₪. לעומת זאת, הטיוטה, שנשלחה בידי הנתבעים לתובעת לעיונם, בחירוק שיניים כמעט, נקבה כבר בסכום גבוה יותר, של 8,000 ₪. הקיבול המסוים שניתן לזהות בהודעה הוא איפוא לא של הטיוטה, אלא של זכרון הדברים, זה שנדחה בידי הנתבעים ושכעולה ממכתבי הנתבעים אינו קיים עוד כהצעה תקפה. כך או כך, אף קיבול בלתי מסויג (של זכרון הדברים הבלתי רלבנטי עוד, או של הטיוטה שאינה הצעה) - אין כאן. לאחר ה"קיבול" של גובה שכר הדירה (שלא הוא שהוצע), הוסיף מר לוי כי "יתר הנושאים המשפטיים הקשורים לטיוטא אשר קיבלנו - נשלח לב"כ החברה ולא יאוחר מיום א' תקבלו תגובה הכוללת הסתייגויות ו/או דרישות לשינוי" (נספח ד'18). למותר לציין כי קיבול של תנאי אחד (ובלתי קיים כבר) בהצעה, רחוק מלהוות קיבול היוצר הסכם מחייב. - רביעית, עד שהגיע בחלוף עשרה ימים הקיבול הבלתי מסויג של הטיוטה (שאינה הצעה כלל ועיקר), זרמו בדואר האלקטרוני של נציגי הצדדים אשדות של דם רע. אפילו היה ספק ספיקא שמא היתה טיוטת הנתבעים משום הצעה בת קיבול אי אז בימים, הוסרה היא משולחן המשא ומתן זה מכבר. כפי שהבהיר עו"ד שרון, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, בעקבות מכתבו הנזכר של מר לוי מיום 29.8.13, ודקות אחרי קבלתו: "לא היה, אין וכעת גם לא יהיה הסכם כלשהו בין מרשיי לבין חברת הבדים שלכם ... תהיו בריאים, תצליחו בכל שתעשו, בכל מקום שתבחרו, רק לא אצל מרשיי" (נספח ד'19). אין תמה אפוא שגם הודעת ה"קיבול" מיום 8.9.13 (נספח ד'22) זכתה מיידית למקלחת של צוננין מעו"ד שרון, שדרש ממר לוי לחדול מלהטריד אותו והבהיר שעמדת מרשיו כפי שהובעה בכתובים נותרה בעינה (שם). 10. סופם של דברים: התנהלות התובעת הובילה את הנתבעים להחליט שאין להם כל עניין בהתקשרות עם התובעת. זאת, בלא שנכרת בין הצדדים כל הסכם מחייב. יצוין כי לאחר שבחנתי את כל המסמכים, והעמקתי בטיעונים המגוונים של התובעת, אף אלה שלא הוזכרו כאן, לא היה באלה כדי לשנות מן המסקנה האמורה. מבלי לפרט, אעיר רק שניים אלה. 11. ראשית יצוין, שלא מצאתי רבותא בטענות התובעת כי קיבלה בשלב מסוים מפתח של הנכס. לא ארחיב, אך אסתפק בלציין שהדרך העלומה משהו של קבלת המפתח, אינה מלמדת על יותר מאשר נכונות של הנתבעים לאפשר לתובעת, לבקשתה, לבחון את הנכס לקראת השיפוצים האפשריים שבו, שעה ששכירת הנכס עדיין עמדה על הפרק. ודאי שאין בנסיבות כדי ללמד שהנתבעים גמרו בדעתם להתקשר עם התובעת בהסכם מחייב. 12. עוד אעיר שלא מצאתי כל ממש בניסיונה של התובעת לטעון לחוסר תום לב של צד למו"מ, היכול להוביל במקרים קיצוניים לאכיפת הסכם (התובעת נסמכה על הלכת קל בנין, ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ , פ"ד נו(3) 289 (2002), שעניינה בפיצויי קיום, מה שאינו ישים בענייננו גם כך). חוסר תום הלב העיקרי שהצביעה עליו התובעת היה של ניהול מו"מ במקביל עם צדדים שלישיים, ברם הדבר היה כאמור גלוי וידוע לתובעת בבירור, כעולה מעדות מנהלה לפניי. גם טענה לחוסר תום לב הגלום בנסיגה של הנתבעים מכריתתו הסופית של הסכם המקובל על הצדדים נעדרת כל עוצמה, בנסיבות שתוארו. סוף דבר 13. התובעת קוראת לאכיפת הסכם שמעולם לא נכרת. ב"זמן אמת", הצעה תקפה קובלה בידה תוך שינוי, וטיוטה שלא היוותה כלל הצעה קובלה בידה בשלב שבו מזמן נסתיימו המגעים בין הצדדים והנתבעים לא חפצו עוד בקשר כלשהו עם התובעת. הניסיון להשיג הישגים נוספים והקלות במשא ומתן תוצאתו היתה בכך שההזדמנות לשכירת הנכס הספציפי חלפה מן העולם, זמן רב לפני שנמלכה התובעת בדעתה וניסתה לאלץ את הנתבעים להתקשר עמה בהסכם. 14. תוצאת האמור היא כי דין הבקשה (שכאמור, איבדה ממאפייניה כבקשה לסעדים זמניים) - להידחות מניה וביה. נוכח ההסכמה הדיונית שבין הצדדים, זה גורל התובענה כולה, הנדחית בזאת. 15. אשר להוצאות. אלו רלבנטיות לנתבעת 3 לבדה, שהתגוננה - על דעת הצדדים - כנציגת בעלי הנכס (שכן אישיותם המשפטית של הנתבעים 2-1 לא נתחוורה כל צרכה). ראוי לה לתובעת לשאת בהוצאותיה הריאליות של הנתבעת 3, שכן אילצה אותה להתגונן בפני הבקשה והתובענה בסד זמנים לוחץ עד מאד, בלא שתהא בפיה של התובעת טענה הראויה להישמע. לא ראיתי עם זאת לזכות את הנתבעת 3, כבקשתה, בהוצאות בגין נזקים אחרים שנגרמו כתוצאה מהגשת התביעה או הבקשה לסעד זמני, שעה שצו ארעי או זמני לא ניתן. נזקים שכאלה נעדרי קשר להוצאות. התובעת תשא אפוא בהוצאות המשפט של הנתבעת 3 בסכום כולל של 1,500 ₪, ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום של 17,700 ₪. חוזה שכירותחוזהצו מניעה זמניאכיפת חוזהשכירותצוויםצו מניעה