נטען כי לא זומן לשימוע וצו צו הריסה מנהלי ניתן והודבק בהיעדר שימוע בפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שניתן ביום 15.9.13. נטען בבקשה, כי המדובר במבנה ישן, שהוקם שנים רבות עובר למתן הצו וכי המבקש ובני משפחתו ממתינים לפתרון בישוב קבע, ע"י המדינה. נטען כי המבקש עתר עובר להוצאת צו ההריסה המנהלי, לשימוע בטרם הוצאת הצו, אך לא זומן לשימוע והצו ניתן והודבק בהיעדר שימוע. בנוסף נטען כי הוצאת הצו המנהלי פגע בעקרון שוויון, שכן למיטב ידיעת המבקש ישנם מבנים רבים במגזר הבדואי, אשר נבנו ללא היתר, ולא ניתנו נגדם צוי הריסה ונטען כי המשיבה נקטה באכיפה בררנית, מקום שנמנעה מלהוציא צוי הריסה מנהליים, כנגד אותם מבנים בכלל, וכנגד מבנים של בני משפחת אבו עדרה בפרט. בנוסף נטען כי נפל פגם חמור בצו, שכן נכתב בעברית בלבד. המשיבה בתגובתה, ציינה כי היא מתנגדת לביטול צו ההריסה המנהלי, עתרה לחיוב המבקש בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד, וטענה כי למבקש אין זכות עמידה, שכן: "שכן בקשת המבקש בתצהירו, נעדרים כל טענה באשר לזכות כדין, או שלא כדין במקרקעין עליהם נבנה המבנה, נשוא הצו. למעשה כל אשר טוען המבקש הינו כי הוא ומשפחתו מתגוררים מזה תקופה ארוכה במבנה נשוא צו ההריסה וכי הוא ממתין מזה שנים להקמת ישוב קבע. לפיכך הרי שאין אלא להסיק כי המבקש נעדר כל זכות כדין במקרקעין". בנוסף טענה המשיבה בתגובתה, כי גם טענת המבקש לפיה הינו יושב במקרקעין מאז לידתו, לא נתמכה בכל ראיה ואף אם היתה נתמכת, הרי שאין בה בכדי להקים זכות עמידה והתנגדות לצו הריסה מנהלי. המשיבה טענה כי העילות לביטולו של צו הריסה מנהלי הינן מצומצמות בהיקפן, וכי תכלית הצו הינה סילוקה על אתר של בניה בלתי חוקית. המשיבה אף ציינה בתגובתה, כי המבנה אשר נתגלה ביום 6.8.13, היה מצוי בשלבי בנייה מתקדמים אולם טרם סיום הבניה, וכי כלל לא היה מאוכלס. המשיבה טענה בתגובתה, כי אין בטענות ב"כ המבקש בכדי להקים עילה לביטול הצו. דיון למעשה, שתי סוגיות שונות עולות במסגרת טענות הצדדים: האם למבקש זכות עמידה. ככל שלמבקש זכות עמידה, האם מתקיימות העילות הקבועות בחוק לביטול הצו או למצער, האם מתקיימת עילה לביטול הצו, נוכח הפגמים הנטענים בו. זכות העמידה נקבע בהלכה הפסוקה, כי זכות כדין במקרקעין היא הבסיס המקנה זכות עמידה בבקשה מעין זה. בע"פ 3249/05 מרדכי בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פתח תקוה, תק-על 2005(2), 920 , 922 (2005) נמצא ששוכר משנה אשר משכיר המשנה לא היה רשאי לבצע את השכרת המשנה, אינו בעל זכות עמידה, שכן אין לו זכות כדין במקרקעין: "קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה". נפסק בעבר כי עצם הישיבה במקרקעין אינה מקנה למבקש לכשעצמה את זכות העמידה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין" (רע"פ 8877/09 אסעד אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב רמלה [פורסם במאגרים]). מן הכלל אל הפרט בתצהירו טען המבקש: "אני נמצא במקרקעין מאז שנולדתי בשנת 1973. הבית הינו בית ישן מלפני הרבה שנים ומשמש למגורים לי, לרעייתי ולילדיי. אני ממתין מזה שנים רבות לפתרון בישוב קבע עירוני מודרני מטעם המדינה. אני ובני משפחתי זכאים למגרשים ובניה בישוב קבע עתידי שהמדינה מתכננת עבורנו..." מן המקובץ עולה כי המבקש הלכה למעשה מאשר בתצהירו כי אחיזתו במקרקעין הינה זמנית, תוך שהוא עצמו ממתין לפתרון של קבע במיקום אחר, ואינו טוען לבעלות או לזכות כדין במקרקעין, מלבד ישיבה ארוכת שנים במקום, עד למציאת פתרון קבע. נפסק בעבר, כי גם מקום שהוגשה תביעת בעלות על המקרקעין אצל פקיד ההסדר, אין בכך די בכדי להקים לכשעצמה זכות עמידה: "בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט, כי המבקשים לא הוכיחו את זכותם במקרקעין משלא תמכו את טענתם בראיות, ובלשונו: 'המבקשים לא הוכיחו כי קיימת להם זכות בקרקע. הם אמנם הצהירו בתצהיריהם וטענו כי הם הבעלים מכוח זכות בעלות, הנובעת מתביעת בעלות שהגישו, אולם טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי קונקרטי'... ... אכן, בפי המבקשים היו טענות אחדות כנגד תוקפם של צווי ההריסה נושא הדיון, אולם כדי להצדיק דיון בהן לגופן היה על המבקשים להוכיח כי הם עומדים בדרישתו של סעיף 238א(ז), לאמור, הם בבחינת מי ש"רואה עצמו נפגע". לפיכך, צדק בית משפט השלום כאשר החליט לבחון בפתח הכרעתו שאלה זו, וממצאו היה כי במבקשים לא מתקיים אותו תנאי מוקדם." (רע"פ 7253/08 אלטורי חסן ואחרים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז הדרום - לא פורסם) ראוי לציין כי נפסק זה מכבר כי גם עצם הזכות למעון, אינה מקנה את זכות העמידה: " המערער טוען לזכותו למעון, וזכות זו אינה בגדר הזכויות לגביהן נפסק כי יש בהן כדי להופכו למי ש'רואה עצמו נפגע', שאם לא תאמר כן, כל מי שיבנה בנייה בלתי חוקית על קרקע שאין לו כל זכות בה, יהא רשאי לבוא ולטעון טענותיו כנגד הרשויות" (ע"פ (מחוזי באר-שבע) 5378/08 אלמיטל פוזי נ' מדינת ישראל). בעניינו של המבקש דנן, הרי שמקל וחומר שאם במקרים בהם קיימת תביעת בעלות לא נמצאה זכות עמידה, מקום בו, בניגוד לאותם מקרים, מדובר במי שמאשר כי אינו אוחז בזכות כדין במקרקעין, אלא אך יושב במקרקעין במעין "עמדת המתנה זמנית", עד לישובו מחדש בישוב קבע לא הוכח בפני כלל ועיקר, כי המבקש הינו בעל זכות עמידה וכי עומד הוא בתנאי הסף לדיון בבקשה. ראוי לציין כי ב"כ המבקש נמנע בסיכומיו, כלל מלהתייחס לעניין זה חרף טענות המשיבה בתגובתה להיעדר זכות עמידה. העילות לביטול הצו הגם שסבורני כי המבקש נעדר זכות עמידה, לא אעשה מלאכתי קלה, ואציין כבר עתה כי דין הבקשה להידחות, גם לגופה, נוכח הנימוקים שיפורטו להלן. סעיף 238 א (ח) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 קובע: "לא יבטל ביהמ"ש צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". סעיף 238 א' (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965, קובע: "הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך, המציין כי - (1) לפי ידיעתו הוקם הבנין ללא היתר או שהבנין חורג ובמה הוא חורג; (2) לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבנין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר; (3) ביום הגשת התצהיר, אין הבנין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים; לצו כאמור ייקרא "צו הריסה מינהלי",. משאין מחלוקת, כעולה מהבקשה ומטענות הצדדים, כי למבנה נשוא הבקשה שבפני, אין היתר בנייה, הרי שראוי לבחון האם צו ההריסה המנהלי שהוצא, עומד בתנאים שנקבעו בחוק, ביחס להוצאתו. כאמור, בבקשה כמו גם בתצהירו, טען המבקש כי המדובר במבנה העומד על תילו מזה שנים רבות ומכאן שאינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק, לעניין זה. ראוי לציין כבר עתה, כי ב"כ המבקש בסיכומיו זנח לחלוטין טענה זו, מיקד טענותיו בשורה ארוכה של טענות הנוגעות להתנהלות הרשות המנהלית. הגם שב"כ המבקש זנח בסיכומיו עניין זה, ראוי לציין כי בפני נשמעו ראיות. המבקש בחקירתו הנגדית בפניי התפתל בתשובותיו, תוך שנמנע מליתן הסבר של ממש לשאלות שעלו ביחס למצבו של המבנה וחומרי הבניין שנראו סמוך למבנה, במועד איתורו, להיעלמותם של חומרי הבניין לאחר מכן ולבסוף שינה גרסתו באופן מוחלט, וטען כי מדובר במבנה אותו נוהג להגדיל מעת לעת, ואף אישר כי לאחר החורף האחרון החליף את הגג. כך בין השאר אמר: "הבית אני מגדיל אותו, משנה אותו, זה היה בית של 5 מ"ר, 5 על 5". המבקש לא ידע להפנות לעובדים שבנו לאחרונה את המבנה או למקום ממנו רכש חומרי הבניין. המבקש נמנע גם מלהביא לעדות את אותו מסגר אשר לדבריו ביצע עבורו את עבודות המסגרות למבנה. המבקש גם נמנע מלהמציא חשבוניות לרכישות של חומרי הבניין. אישר כי הדביק קרמיקה עם חומרים שנמצאו בבית ואישר כי הבית היה ריק מרכוש בעת שהגיעו המפקחים, אך לדבריו, המיטלטלין הוצאו מהבית על מנת לאפשר את צביעת הבית. לכשעומת עם התמונות המתעדות את סביבת המבנה, ונשאל איה המיטלטלין ענה "יש לי עוד מבנה, אני נשוי עם שתיים. יש לי שתי נשים... ". תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו, קודם לכן: "אנו בעצם בתוך הבית, וכל הציוד בתוך הבית. כל הציוד הוצא החוצה בשביל לצבוע". ב"כ המבקש הסכים להגשת החומר הרלוונטי למפקח וויתר על חקירתו הנגדית. בהעדר חקירה נגדית, מטבע הדברים, אין מחלוקת ביחס לעובדות הנטענות על ידי אותו עד בתצהירו. בנסיבות אלו, ניצבים בפני בימ"ש תצהירו של המפקח אוהד שמיר ודו"ח המפקח שערך, כשבהעדר חקירה נגדית, מהוות העובדות המפורטות בהן, עובדות מוסכמות. עיון בתצהירו של המפקח אוהד שמיר מלמד, כי ביום 6.8.13, ערך בליווי משטרת ישראל סיור במקום, וזיהה את המבנה נשוא הבקשה כשהוא: "מצוי בשלבי בניה מתקדמים, אך טרם נסתיימה בנייתו... ... המבנה לא היה מאוכלס במועד זה". המפקח שמיר פירט בתצהירו את חומרי הבניין שהיו פזורים סמוך למבנה, ובחלל המבנה, וכן את מצבו המדויק של המבנה ביחס להתקנת חלונות, דלתות, חיבורי תשתית, שקעים, כלים סניטריים וכו'. במהלך עדותו של המבקש, גם הוגשו התמונות שצולמו מהן ניתן להתרשם ממצבו של המבנה. ניתן גם להתרשם מרשת ההסוואה שהייתה פרוסה על גגו של המבנה, מהעובדה שהמבנה ביום 6.8.13 היה ריק ממיטלטלין ובתוכו היו פזורים חומרי בניה וכלי עבודה, וכי בסביבתו, היו פזורים חומרי בניין רבים. בתמונות שצולמו על ידי המפקח אוהד שמיר ביום 16.9.13, במועד הדבקת הצו, (ת/5), ניתן לראות כי חומרי הבניין הוזזו מסביבת המבנה, כי חל שינוי במצבו, הן פנים והן חוץ, וכי הגם שביום 6.8.13 צולם המבנה כשקירותיו החיצוניים צבועים בצבע לבן, הנחזה כחדש, ביום 16.9.13, צולם המבנה כשעל קירותיו החיצוניים התזות צבע כהה יותר, המשוות למבנה מראה ישן יותר. מהתמונה השמאלית תחתונה בגיליון ת/5, ניתן לראות בבירור שאין המדובר בכתמים הנובעים מבלאי של מבנה ישן, אלא מהתזות צבע, וזאת לאחר שבתמונת התקריב, ניתן לראות נקודות בהן גלשו טיפות צבע באופן ברור. סבורני, כי נוכח העובדות המוסכמות המפורטות בתצהירו של המפקח אוהד שמיר, נוכח ההתרשמות החד משמעית מהתמונות שצולמו, ונוכח ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מעדותו הפתלתלה, והמתחמקת של המבקש, על חוסר האמון שנוצר בלב בית המשפט, ביחס לעדות המבקש, הרי שניתן לקבוע כממצא כי ביום 6.8.13 אכן מדובר היה במבנה שהיה מצוי בשלבי בניה מתקדמים אך שטרם נסתיימה בנייתו, ובמבנה שלא היה מאוכלס במועד זה. בנסיבות אלו, לא בכדי, זנח ב"כ המבקש בסיכומיו טענות אלו. להוכחת טענותיו בדבר פגמים בהליך הוצאת צו, זימן המבקש מטעמו שני עדים נוספים, ראש המועצה האזורית תמר מר דב ליטבינוף, ויו"ר הוועדה המחוזית, מר אבי הלר. מר הלר בעדותו סיפר על התהליכים הנוגעים להוצאת צו הריסה מנהלי, ועל האופן שבו הוא נוהג לפעול ביחס לצווים אלה. מר הלר אישר, כי ביום שליחת ההודעה לשר הפנים (10.09.2013) כבר היו בתיק חוות הדעת של נציגת שר המשפטים ותצהיר מתכננת המחוז, כמו גם מכתבו של יו"ר הוועדה המקומית מר ליטבינוף. לשאלה מדוע לא ציין זאת במכתבו לשר הפנים, ענה כי מדובר בנוסח קבוע של מכתב קבוע החוזר על עצמו בכל צו. מר הלר ציין כי מדובר במסמך המוכן על ידי גורם מקצועי, וכי הוא חותם עליו לאחר ש: "כאשר התיק חוזר לשולחני, אני רק עובר ומתרשם מהתמונה שמציגה את הבנייה הבלתי חוקית ולמעשה חותם על הצו. לא חוזר ובודק את תוכן התיק מתחילתו." את הבקשה לשימוע אישר מר הלר כי קיבל לידיו, העבירו לקבלת חוות דעת מטעם יחידת הפיקוח, וציין כי לא זכור לו אם הגיב על המכתב, ואישר כי לא ערך שימוע. ביחס לשאלת מדוע לא ערך שימוע, ציין מר הלר: "למיטב הבנתי את החוק, אין מושג כזה של שימוע בעניין צווי הריסה. הצו מוצא כנגד המבנה שנבנה... ...ולא כנגד פרסונה." מר הלר אישר כי במעמד חתימת הצו, ככל הנראה, לא ערך את החיבור בין הפנייה לשימוע שנשלחה אליו קודם לכן לבין התיק שהונח לפניו. מר הלר ציין בעדותו, כי גם לאחר שהוא מעיין במכתב הבקשה לשימוע בבית המשפט, אינו רואה טעם המצדיק עריכת שימוע. ב"כ המבקש זימן את מר ליטבינוף, אשר אישר כי שלח למר הלר מכתב, הנושא תאריך 26.05.2013, והמסומן כנספח ז' לתגובת המשיבה. ביחס לתוכנו של המכתב, ציין מר ליטבינוף, כי מיען את המכתב למר אבי הלר, וכי מטרת המכתב היתה להבהיר כי: "אין ביכולתנו לבצע את הצו, ואני מחזיר את זה אליו, כי אנו לא יכולים לפעול במקום כזה מרוחק ואין לנו את היכולות לבצע צו ההריסה מבחינה לוגיסטית ואבטחתית. הכוונה שאין לנו את הלוגיסטיקה ואת האבטחה שיש למחוז לבצע דבר כזה. צריך אבטחה, צריך משטרה, צריך כלים לבצע את הדברים האלה. החזרנו את זה חזרה למחוז, הודעתי לו שאנו לא מתכוונים לעשות את זה. כל הנגיעה שלי בתיק הזה הוא שהחזרתי תשובה לאבי הלר שאין בכוונתנו לבצע את הצו. אנו מחזירים את זה אליהם... ...אני חותם על מאות מכתבים ביום. ידוע לי שנפלה כאן טעות סופר בתאריך של האנשים שהביאו אלי את המסמך וחתמתי על המסמך." מר ליטבינוף אישר כי לא ביקר במקום, וכי נסמך ביחס למבנה על חומר שקיבל מהוועדה המקומית, וביחס לשאלה כיצד אם כן ידע כי קיימת בעיה לוגיסטית בביצוע הצו, ענה: "אני מכיר את המרחב שלי, ואני מכיר את היכולות שלנו..." בהמשך גם הוסיף: "מניסיון מצטבר שלנו בכל צו הריסה בכלל, צריך אבטחה וצריך גם לוגיסטיקה... ...במקומות האלה בפרט... ...יש צווים שיותר קלים לבצע ויש צווים שיותר מסובכים, גם ברמת המעורבות וההתנגדות של הסובבים." מר ליטבינוף ציין כי טעון הסופר נוגעת לרישום התאריך 26.05.2013, ובין השאר בחקירתו הנגדית אף התייחס לעניין זה לשורה שהודפסה במכשיר הפקס ששלח את המכתב, שם צוין התאריך 15.09.2013, כמו גם נדון של המכתב, שם נרשם, בין השאר: "סימוכין: מכתבך מיום 10.09.2013." מר ליטבינוף אישר בחקירתו הנגדית כי הכוונה היתה כי מדובר בתשובה למכתבו של מר הלר מיום 10.09.2013, וכי המכתב נחתם במועד שבין 10.09.2013 ל-15.09.2013. מר ליטבינוף אישר בחקירתו הנגדית, כי לוועדה המקומית אמר כי אין יכולת תקציבית לבצע את ההריסה לאור העלויות הגבוהות הנדרשות. ביחס לרישום התאריך ציין מר ליטבינוף לשאלת ב"כ המבקש: "כל המכתב הזה נכון ואותנטי, מלבד טעות בתאריך, ודבר כזה יכול לקרות." טענות המבקש בסיכומיו ביחס לפגמים בהליך הוצאת הצו: ב"כ המבקש בסיכומיו הוסיף לטענות שפורטו בבקשה, שורה של טענות נוספות. לטענת ב"כ המבקש נפלו פגמים חמורים בהליך הוצאת הצו שיש בהם בכדי להביא לביטולו. ב"כ המבקש טען ארוכות בסיכומיו לפגם בהליך הוצאת הצו, מקום שלא ניתנה למבקש אפשרות לעריכת שימוע הגם שביקש זאת. ב"כ המבקש טען, כי נתגלע פגם בהליך ההתייעצות, לדברי ב"כ המבקש חובת ההתייעצות לא מולאה באופן מלא, שכן מר הלר נמנע מלפרט במסגרת הליך התייעצות באוזני נציג שר המשפטים את הבקשה לעריכת שימוע שהוגשה, ומקום שזו לא נדרשה על סוגיה זו, לא קוימה התייעצות של ממש. לטענת ב"כ המבקש, בנוסף נפל פגם בהליך הפניה לראש הוועדה המקומית, וזאת נוכח רישום התאריך על מכתבו של מר ליטבינוף. בנוסף, העלה ב"כ המבקש טענה הנוגעת לשפת הצו, כאשר לשיטתו מקום שהצו נרשם בשפה העברית בלבד, הוא מיועד לדוברי ערבית, יש בכך פגיעה קשה במבקש. ב"כ המשיבה בסיכומיו טען ביחס לאמור לעיל, כי ההלכה הפסוקה שללה את זכות השימוע בהליך הנוגע לצו הריסה מנהלי. גם לגופו של עניין טען ב"כ המשיבה, כי המכתב שנשלח למר הלר לא העלה טעם ספציפי המצדיק עריכת שימוע. לטענת ב"כ המשיבה, הטענה בדבר פגם בהליך קיום חובת ההתייעצות הועלתה לראשונה בסיכומי המבקש ומדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף ציין ב"כ המשיבה, כי ב"כ המבקש לא הוכיח כי מסמך זה לא הוצג בפני נציגת שר המשפטים, וכי מכל מקום נוכח היעדר זכות השימוע, לא נפל כל פגם בהתייחסות או באי התייחסות נציגת שר המשפטים ממסמך זה. ב"כ המשיבה בסיכומיו גם התייחס לטענות ב"כ המבקש ביחס לשפת הצו ולטענות כנגד מכתבו של מר ליטבינוף. דיון והכרעה כפי שצוין לעיל, בשלב זה של ההליך סבורני כי יש לראות את העובדה שמדובר במבנה שטרם נסתיימה בנייתו, ואשר לא היה מאוכלס במועדים הרלוונטיים כעובדה, אשר המבקש לא רק שלא הרים את הנטל ביחס להוכחת טענתו בעניין זה, אלא שהלכה למעשה זנח טענותיו לעניין זה, ובנסיבות אלו, מקום שאין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר היעדר היתר בנייה, דומה כי אכן לא הוכחו העילות הקבועות בחוק לביטול צו הריסה מנהלי. בנסיבות שפורטו לעיל, השאלה היחידה הצריכה עדיין הכרעה היא השאלה, האם נפל פגם בהליך המנהלי של הוצאת הצו המצדיק את ביטולו. ברע"פ 1088/86 סברי חסאן מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי [פורסם במאגרים], נפסק, בין השאר: "הצו שמדובר בו קרוי בחוק 'צו הריסה מנהלי'... ...כפי ששמו מעיד עליו, אין הוא מהווה אקט עונשי אלא אקט מנהלי... ...מאחר שכך, פועלת כאן חזקת התקינות, דהיינו חזקה שכל פעולה מנהלית נעשתה כדין. זוהי כמובן הנחה הניתנת לסתירה... ...אך על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות. לא נטענה הטענה או נטענה ולא הוכחה, נשארת חזקת התקינות בעינה." ראוי לציין, כי ההלכה הפסוקה היא, גם אם הוכח שנפל פגם בהליך הוצאת הצו, הרי שעל פגם זה להיות פגם משמעותי במיוחד: "ככל שהדבר נוגע לטעמים המצדיקים את מתן הצו, יש בעילות שבסעיף 238א(ח) מניין ממצה ובלעדי של טעמים אלו, ואין אפשרות לבטל את צו ההריסה המנהלי, בשל טעם שאינו אחד משניים אלו... ...אין ללמוד מכך, שלא ניתן לפנות לבית המשפט אם נפל פגם משפטי בעצם עריכת הצו, כגון: אם חסר תצהיר של מהנדס הוועדה המקומית, אם התצהיר איננו מכיל את היסודות הקבועים בפסקאות (1) עד (3) לסעיף 238א(א), או אם המהנדס לא הוסמך על ידי מי שהוקנתה לו הסמכות להסמיכו. טעם כאמור, שעניינו היעדר היסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות תוקף למסמך המשפטי הנ"ל, הוא טעם נוסף, ועל יסודו ניתן לפנות לבית המשפט, אף כי לא אזכרו אותו בסעיף 238א(ח)." (רע"פ 47/92 ג'מאל אחמד אבו טיר נ' יו"ר הוועדה המקומית ירושלים [פמ מו(1)699]. ור' גם: "ודוק. אין הדברים אמורים בפגם של מה בכך. אף אין הדברים אמורים בהכרח בפגם שניתן לסווג אותו כפגם של חוסר סמכות או כפגם של חריגה מסמכות... ...הכלל הוא שבית המשפט המבקר צו הריסה מנהלי יכבד את לשונו של סעיף 238א(ח) ולא יתערב בפגמים שאינם מנויים באותו סעיף... ...כלל זה כפוף לחריג אחד: שצו ההריסה נפגם בפגם חמור כל כך העושה את הצו בטל מעיקרו." (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב-יפו נ' רפאל עורקבי, פ"ד מח(2) 397). ביחס לרישום התאריך במכתבו של מר ליטבינוף, הרי שמר ליטבינוף העיד כעד מטעם המבקש ובעדותו טען בפה מלא כי מדובר בטעות סופר, וכי המכתב נחתם במועד שבין 10.09.2013 לבין 15.09.2013. העד העיד מטעם המבקש וב"כ המבקש נמנע מלטעון כי מדובר בעד עוין, ולכאורה מקום שעד מטעם המבקש טוען כי המדובר בטעות סופר במסמך עליו הוא חתום, קיים קושי לקבל את טענת המבקש כנגד המסמך. ראוי לציין, כי נותן אני אמון בלא בעדותו של מר ליטבינוף לעניין זה, הן נוכח הרושם שהותיר בעדותו, והן נוכח העובדה שעדותו משתלבת עם הנלמד מהמסמך עצמו, מקום שמשורת הפקס ניתן ללמוד שהמכתב נשלח ממכשיר הפקסימיליה ביום 15.09.2013 בשעה 09:31, ומקום שנרשם במכתב, בנדון, כי הוא מתייחס למכתבו של מר הלר מיום 10.09.2013. בנסיבות אלו, אכן גרסת מר ליטבינוף כי רישום התאריך - 26.05.2013 הינו טעות סופר. ראוי לציין, כי גם התאריך העברי תואם את אותו תאריך, ואולם ניתן לקבל לעניין זה את עדותו כי מדובר בתיבה אחת. מר הלר עצמו העיד בפניי מטעם המבקש וכעד מטעם המבקש העיד כי בוצעו כל ההליכים הנדרשים לצורך הוצאת הצו. עדותו זו נתמכת בנספחי תגובת המשיבה, לרבות קיומו של תצהיר מטעם מתכננת המחוז, קיומו של מסמך מטעם מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "תמר", הודעה לשר הפנים, ולאחר שעיינתי, בין השאר, במסמך החתום על ידי נציגת שר המשפטים, ממנה עולה כי קוימה חובת ההתייעצות מקום שזו נדרשה לחוות דעתה בעקבות החומר שהוצג בפניה. לעניין זה ראוי לציין, כי נציגת שר המשפטים ציינה, בקצרה, במסמך עליו היא חתומה, כי תוצאת ההתייעצות הינה כי: "אינני רואה מניעה משפטית להוצאת הצו." ברע"פ 6034/99 כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נד(1) 438, ציין בית המשפט העליון, כי: "אם היועץ המשפטי סבור כי אין בעיה משפטית ואין מניעה משפטית להוצאת צו הריסה, די שיאמר זאת בכתב, בקיצור ובפשטות בהסתמך על התצהיר החתום בידי המהנדס, אף לפני שהתצהיר מוגש ליו"ר הוועדה המקומית. לעומת זאת, במקרה מורכב ובעייתי, ייתכן שיהיה צורך, לפי בקשת היועץ המשפטי או לפי בקשת יו"ר הוועדה המקומית לקיים התייעצות מורכבת יותר." לא מצאתי כי נפל פגם בהליך ההתייעצות בכך, שנציגת שר המשפטים לא התייחסה מפורשות לעניין הבקשה לעריכת שימוע, ובפרט מקום בו ב"כ המבקש נמנע מלהביא כל ראייה, או לבקש עדותו של עד ביחס לטענה, לפיה במסגרת החומר שהוצג לעיונה של נציגת שר המשפטים, הושמט מכתב הבקשה לעריכת שימוע, ויש לזכור כי נטל ההוכחה לעניין זה רובץ על המבקש, וזה לא עמד בו. לעניין הטענה בדבר היעדר קיום השימוע, נפסק ברע"פ 2034/06 - מוחמד שקיר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים . תק-על 2006(1), 3936: "לענייננו, די אם נחזור ונדגיש את מטרת מנגנון צו ההריסה המנהלי, אשר נקבע על-ידי המחוקק במטרה להילחם בנגע הבנייה הבלתי חוקית... ...כך נקבע על-ידי המחוקק, למעשה, כי אין זכות שימוע מקדמית וכי הנפגעים יוכלו לבקש מיוזמתם מבית המשפט ביטול הצו." בנסיבות אלו, כפי שציין בית המשפט העליון, לא רק שלא קמה זכות שימוע, אלא שהתרופה הינה תרופה שבדיעבד בדמות פנייה לבית המשפט בבקשה לביטול הצו. באשר לטענה כי הצו המנהלי בטל מעיקרו, בשל העובדה שנכתב בשפה העברית וזאת בשים לב לכך ששפת אימו של המבקש היא ערבית וכי ערבית הינה שפה רשמית במדינת ישראל, אין בידי לקבל את טענות ב"כ המבקש. אמנם הערבית הינה שפה רשמית במדינת ישראל, ומוטב היה לו הצו היה מנוסח גם בעברית וגם בערבית, ואולם עצם העובדה שהמבקש ידע לפנות במועדים המתאימים לבית המשפט במסגרת ההליכים המתאימים, מלמדת כי לא נפגע מאי הבנת הצו, וברור מפעולותיו כי הבין היטב את הצו שנמסר לו. אינני סבור, כי במצב בו לא נפגע המבקש כהוא זה מהשפה בה נערך הצו, ראוי לבטלו, אך מן הטעם היחיד שלא נערך בשפה הערבית, והרי גם החלטות בית המשפט כתובות בשפה העברית, ואין בעובדה זו לכשעצמה, בכדי לאיינן. המבחן הוא מבחן פרטני והשאלה הרלוונטית היא, האם נגרמה פגיעה למבקש בשל כך, ובמקרה דנן, לא נגרמה כל פגיעה למבקש. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי הוכח כי נפל פגם בהליך עריכת הצו, קל וחומר פגם משמעותי המצריך ביטולו. בשולי הדברים יצויין כי ב"כ המבקש העלה בבקשתו טענה בדבר אכיפה בררנית. טענה מעין זו אין לטעון בעלמא. ב"כ המבקש לא הביא בדל ראיה לעניין זה ואף נמנע מלחקור את עדיו שלו יו"ר הוועדה המחוזית מר הלר ויו"ר הרשות המקומית מר ליטבינוף על כך. בנסיבות אלו לא בכדי זנח טענה זו בסיכומיו. סוף דבר משלא הוכחו בפני העילות הנדרשות בחוק לביטול הצו, ומשלא מצאתי כי נפלו פגמים בהליך הוצאת הצו המצדיקים ביטולו, אני דוחה את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. מכוח הוראות סעיף 238 א' (ט) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965, אני קובע, כי המבקש יהיה רשאי לבצע את ההריסה בעצמו עד ליום 24.05.2014 (להלן: "המועד הנדחה"), ולאחר מועד זה, המשיבה תהא רשאית לבצע את ההריסה עד ליום 24.07.2014. בשים לב לאופן התנהלות ההליך (ולהתמשכותו בשל כך, תוך שבינתיים מוסיף המבקש ליהנות מהפרי האסור של בנייתו הלא חוקית) אני מחייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבה, בסך 18,000 ₪, אשר 14,000 ₪ מתוכם ישולמו מן הפיקדון שהופקד, והיתרה בסך 4,000 ₪ תשולם בתוך 30 ימים, מהמועד הנדחה, דהיינו עד ליום 30.06.2014, ואולם, באם יבצע המבקש את ההריסה בעצמו עד למועד הנדחה, קרי 30.05.2014, יישא המבקש אך בחלק מהוצאות המשיבה, בסך 14,000 ₪ אשר יקוזזו מהפקדון. אני מחייב את המבקש בהוצאות עדיו מר דב ליטבינוף ומר אבי הלר בסך 1,500 ₪ עבור כל עד. הוצאות העדים ישולמו מהפקדון הנוסף שהופקד ביום 06.10.2013. מאחר ומדובר בעובדי ציבור, הוצאותיו של מר דב ליטבינוף יועברו לקופת המועצה האזורית "תמר", והוצאותיו של מר הלר יועברו למדינת ישראל. הריסת מבנהצו הריסהשימועצווים