לטענת התובע, הפרו השוערים את ההסכם עת סגרו מרפסת בבית, ובנו מעליה גג עשוי רעפים, ללא היתר כדין, ומבלי לקבל את הסכמתו לבניה מראש ובכתב. בכך הפרו הנתבעים, לטענתו, את סעיף 11.1 להסכם השכירות, על פיו מתחייב השוכר לא לעשות כל שינוי במושכר מבלי לקבל את רשות המשכיר לכך, בכתב ומראש. לטענת התובע, הפרו הנתבעים גם את סעיף 10(7) להסכם השכירות. לקראת תום תקופת השכירות, בחודש יולי 2012, הודיע התובע לנתבעים כי החליט למכור את הבית. הנתבעים ביקשו ממנו לאפשר להם לרכוש את הבית בעצמם, ולהשוות הצעתם להצעה שיקבל. התובע הסכים. במהלך חודש יולי, בנסיבות שאפרט בהרחבה בהמשך, התעניין יוסי חוטה ברכישת הבית. לטענת התובע, כאשר הגיעו חוטה ורוכש פוטנציאלי אחר לראות את הבית, מנעו ממנו הנתבעים לראות את הבית, וניסו להכשיל את מכירתו לאחרים, ובכך הפרו את סעיף 10(7) להסכם השכירות. בסופו של דבר, החליט חוטה לרכוש את הבית והציע לתובע תמורתו סך של 1,250,000 ₪. התובע הודיע לנתבעים מה גובה ההצעה שהציע לו חוטה, ונתן להם אפשרות להשוות את המחיר. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס להשתלשלות העניינים לאחר מכן. בעוד התובע טוען שהנתבעים הודיעו שאין בכוונתן להציע הצעה זהה, טוענים הנתבעים כי הפר את התחייבותו כלפיהם והתחייב כלפי חוטה, בטרם קיבל מהם תשובה סופית. למרות הסכסוך שנתגלע בין הצדדים ביחס לזכותם של הנתבעים לרכוש את הבית, המשיכו הצדדים לנהל משא ומתן ביחס לאפשרות מימוש תקופת האופציה. על אף שהתובע הודיע לנתבעים כי הפרו את ההסכם הפרות יסודיות, היה מוכן למימוש האופציה, בכפוף לתיקון ההפרות. למרות זאת, עם תום תקופת השכירות, לא נחתם בין הצדדים הסכם למימוש תקופת האופציה, והתובע הודיע לנתבעים כי אינו מסכים למימוש האופציה. בכל זאת, ממשיכים הנתבעים להתגורר בדירה, ושולחים אל התובע מדי חודש המחאה לתשלום דמי השכירות החודשיים (במועד שונה מהמוסכם בהסכם). לטענת התובע, הפרו הנתבעים סעיפים יסודיים ועיקריים בהסכם השכירות, ולפיכך עומדת לו הזכות לעמוד על פינויים. לטענת הנתבעים, קיבלו את הסכמת התובע לבניה שבצעו, בעל פה, ואף היו מוכנים להרוס אותה, אלא שהתובע נהג כלפיהם בחוסר תום לב, והתנה את המשך השכירות בהתחייבות שלהם להימנע מהליכים משפטיים נגדו. אדון בטענות הצדדים כסדרן: הפרת ההסכם עקב ביצוע שינויים במושכר ללא הסכמת התובע. הנתבעים מאשרים כי לא קיבלו אישור מן התובע בכתב ומראש לביצוע הבניה שביצעו במרפסת הבית. אין חולק כי הבניה בוצעה ללא היתר בניה. מעדויות הצדדים, ומעיון בתמונה (ת/1) עולה, כי הנתבעים בנו במרפסת גג רעפים רחב מידות, בנו קירות מבוץ מסביב למשטח המרפסת, התקינו דלת וחלונות, באופן המהווה סגירה של המרפסת. התובע אישר כי קודם לבניית גג הרעפים, היה במקום גגון פלסטיק הקטן, להערכתו, פי שלושה מגודל גג הרעפים שבנו הנתבעים (בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 29). לטענת הנתבעים, הסכים התובע לבניה שעשו במרפסת, הסכמתו ניתנה בעל פה. התובע נחקר על כך בחקירתו הנגדית, והעיד כי הנתבעים ביקשו ממנו לפרק חומה בגובה של מטר בכניסה לבית, כדי להרחיב את משחט הבטון במרפסת, והוא נתן את אישורו. כן העיד שהם רצו להחליף את הגגון בגגון רעפים. כאשר חזר לקיבוץ כשלושה שבועות לאחר מכן, ראה את גג הרעפים ואת הקירות, במצב מתקדם של בניה, ואז אמר לנתבע שהנושא "מלחיץ אותו" כי אין היתר בניה והוא חשוף להליכים משפטיים בגין הבניה. התובע אישר כי הנתבע אמר לו שאם ינקטו נגדו הליכים משפטיים, ייקח הנתבע את האחריות על עצמו. התובע אישר כי הסכים לכך, משום שלא רצה להיכנס לעימותם, אולם לאחר מכן, כשהתייעץ עם עורכת דינו, הבין כי גם אם היו הנתבעים חותמים על מסמך שבו הם מתחייבים לקחת את כל האחריות על עצמם, לא היה למסמך כזה כל תוקף. עדותו של התובע מהימנה עלי לחלוטין. התרשמתי שהעיד ביושר, בדיוק, ובכנות רבה. אני מבכרת את עדותו על פני עדויותיהם של הנתבעים. כאמור, התובע לא הכחיש, כי כאשר ראה את גג הרעפים בנוי, ואת הקירות במצב בניה מתקדם, אמר לו הנתבע כי הוא ייקח על עצמו את האחריות לבניה. כאשר נשאל האם הסכים לכך, השיב שכן, והסביר שהיה זה משום שלא רצה להיכנס עמו לעימותים, אך הוסיף כי עשה כן מחוסר הבנה של המצב המשפטי לאשורו. ברור כי אם יוגש נגד התובע כתב אישום בגין בנייה ללא היתר, בהיותו בעל זכויות החכירה בבית, לא יועיל לו כל מסמך או כל התחייבות מטעם הנתבעים. אף אם יישאו הנתבעים בתשלום הקנס שיוטל עליו, חשוף התובע להרשעה בעבירה לפי סעיף 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 - הרשעה שעלולה לפגוע בעתידו. אין כל סיבה שהתובע, שהינו אדם צעיר בתחילת דרכו התעסוקתית, ייטול על עצמו סיכון זה. מכל מקום, אותה הסכמה של התובע שלה טוענים הנתבעים, ניתנה להם בדיעבד, לאחר שגג הרעפים והקירות כבר עמדו על מכונם. ברור כי הסכמה כזו, אינה הסכמה מראש ובכתב, כנדרש בהתאם לסעיף 11.1 להסכם השכירות. בסעיף 11.2 להסכם השכירות הסכימו הצדדים כי: "כל שינוי שיעשה השוכר במושכר, יחשב כהפרה יסודית של הסכם זה והפרה זו תקנה למשכיר את הזכות לתבוע את פינוי המושכר מיד..." עוד נכתב, בסעיף 12.1 להסכם השכירות, כי: "שום ויתור, הנחה או הימנעות מפעולה או ארכה לא ייחשבו כויתור של כל צד על זכויותיו לפי הסכם זה ולא ישמשו מניעה לתביעה על ידו, אלא אם נעשה ויתור זה במפורש ובכתב." ברור, אם כן, כי הנתבעים אינם יכולים להיבנות מויתור בעל פה שנתן להם התובע, בשלב שבו עבודות הבניה הגיעו כמעט אל קיצן, כאשר לא היה מודע כלל להשלכותיה של בניה ללא היתר בניה כדין, ולסיכון שהדבר יוצר עבורו. עם פנייתו לקבלת ייעוץ משפטי, הבין התובע את הסיכון הטמון בבנייה ללא היתר, ופנה אל הנתבעים בדרישה חד משמעית, חוזרת ונשנית, לתיקון ההפרה, וברחל בתך הקטנה דרש להרוס את הבניה. במכתבה של עו"ד הירש, באת כח התובע, מיום 23.7.13 הודע לנתבעים כי למרות שהפרו את ההסכם הפרות יסודיות, יסכים התובע לפנים משורת הדין, לוותר על זכותו לפינויים המידי, בכפוף למילוי שלושה תנאים: הריסת הבניה הבלתי חוקית במרפסת בתוך 30 יום. חתימה על התחייבות שלא לנקוט בהליכים משפטיים נגד התובע, או רוכשים פוטנציאליים ולהימנע מהפרעה להליך מכירת הבית. מסירת 12 המחאות עבור שכר הדירה, ללא שם מוטב - על מנת שניתן יהיה להעבירם לרכוש הבית בעתיד. מכתב נוסף נשלח אל הנתבעים ביום 26.7.13, בו נכתב כי התובע מוכן להמתין שבוע לתיקון ההפרות ולחתימה על הסכם מימוש האופציה, אך לאחר מכן יפעל להגשת תביעת פינוי. מכתב נוסף, הפעם בדואר אלקטרוני, נשלח מאת ב"כ התובע אל הנתבעת ביום 29.7.13. למרות כל מכתבי ההתרעה החד משמעיים, לא הרסו הנתבעים את הבניה במרפסת עד כה, ולפיכך ניתן לקבוע בבירור כי לא תיקנו את ההפרה, למרות הזדמנויות רבות שניתנו להם לשם כך. הטענה בדבר הפרעה למכירת הדירה - הפרת סעיף 10.7 להסכם השכירות לטענת התובע, כאמור, הפרו הנתבעים את סעיף 10.7 להסכם, כאשר בניגוד להתחייבותם, ולמרות שתואם עימם מועד לביקור של רוכשים פוטנציאליים בבית, סירבו לאפשר לרוכשים להיכנס אל הדירה לצורך התרשמות. בצד הטענה, עולות טענות הצדדים, ביחס להבטחה שנתן התובע לנתבעים, לאפשר להם להשוות את הצעתם לרכישת הבית להצעה שיקבל מרוכש פוטנציאלי, בטרם ימכור את הבית. התובע פרסם באתר האינטרנט "יד 2" מודעה למכירת הבית. לא אתעכב על נתוני הפרסום, אשר היו לטענת הנתבעים מטעים. די אם אומר כי התובע העיד, ועדותו כאמור מקובלת עלי במלואה, כי במודעה הופיעו המילים "פינוי מידי" עקב טעות בלבד, כפי שנראה משום שזו היתה ברירת המחדל, וכי לא הוא עצמו מילא את פרטי המודעה, אלא חבר. בעקבות מספר פניות שקיבל התובע, ביקש מע/ת מספר 1, עוזיאל קופרמן, לפגוש שני רוכשים פוטנציאליים ביום שישי, ה- 12.7.13 על מנת להראות להם את הבית. עובר לאותו יום, דיבר התובע עם הנתבעת ותיאם איתה את מועד הגעתם של המתעניינים אל הבית. הנתבעת הסכימה, ואף ציינה מהי השעה המתאימה לביקור מבחינתה. בתצהיר שהוגש מטעמו, הצהיר קופרמן כי כאשר הגיע אל הבית בבוקר יום שישי, בחברת משפחת חוטה שביקשה לראות את הבית, אישרה הנתבעת שהביקור תואם עם התובע, אך הנתבע התפרץ ואמר שאינו מוכן בשום פנים ואופן להראות את הבית, כי הדבר "יעשה טראומה לילדים". קופרמן הצהיר כי הציע לנתבע לדבר עם התובע בטלפון, וזה אכן התקשר אליו, וניהל איתו שיחה ארוכה מלווה בצעקות. על פי עדותו, באותו שלב הרגיש לא נוח להיכנס עם משפחת חוטה אל הבית, ולפיכך המתין להם מחוץ לבית. חוטה ומשפחתו נכנסו אל הבית ויצאו מייד, שכן הרגישו לא נוח בסיטואציה שנוצרה. עוד הצהיר קופרמן, כי לאחר שחוטה ומשפחתו הלכו, פגש את המתעניין הנוסף ברכישת הבית, מחוץ לבית, אך לאור התנהלותם של הנתבעים הסביר לו שאין הוא יכול להראות לו את הבית מבפנים, והראה לו אותו מבחוץ בלבד. יוסי חוטה, ע/ת מספר 2, הצהיר בתצהירו, כי הוא מתגורר בשכירות בקיבוץ גשר הזיו, ומכיר את הנתבעים בהיותם הורים לילדים בני אותו גיל. לטענתו, הנתבעת היא זו שהפנתה את תשומת ליבו למודעה שפרסם התובע ב"יד 2" אך משום מה, לא ציינה שמדובר בבית בו היא מתגוררת בשכירות. חוטה הצהיר כי כאשר הגיע עם קופרמן אל הבית ביום 12.7.13 הופתע לראות שמדובר בביתם של הנתבעים, וכי הנתבעים החלו לצעוק באומרם: "אף אחד לא ייכנס לבית. אין דבר כזה. זה לא יתקיים. אנחנו לא ניתן לעומר את הבית". בהמשך אמרה לו ולאשתו הנתבעת כי: "כל הבית רקוב, הכל מלא עובש, ואין לכם מה לקנות פה". חוטה הצהיר כי הנתבע התקשר אל התובע והחל לצעוק עליו בטלפון שאף אחד לא ייכנס אל הבית וכי לא תהיה שום מכירה. חוטה הצהיר כי בעקבות התנהגות הנתבעים נבהלו ילדיו הקטנים וביקשו ללכת מהמקום. הוא ואשתו הורשו להיכנס אל הבית רק לזמן קצר, ושם הראתה להם הנתבעת את המלקחת בה יש עובש. בחקירותיהם הנגדיות, חזרו עדי התביעה על האמור בתצהיריהם. הנתבעים ביקשו לטעון כי משפחת חוטה כן הורשתה להיכנס אל הבית, וכי לא צעקו עליהם, אך מחקירותיהם הנגדיות של חוטה וקופרמן עולה בבירור, כי אף שהנתבעים אפשרו בסופו של דבר ליוסי חוטה ולאשתו להיכנס אל הבית, לא אפשרו להם לראות את הבית כולו, אלא בעיקר את האמבטיה מלאת העובש. הוכח כי הנתבעים יצרו תחושה מאוד לא נוחה בקרב קופרמן ויוסי חוטה, עד כדי כך שחוטה מיהרו להסתלק מהמקום, וקופרמן לא העז לפנות אל הנתבעים כמה דקות לאחר מכן כשהגיע הרוכש הפוטנציאלי הנוסף לראות את הבית. ניתן לשער, כי קופרמן לא היה נמנע מלהראות את הבית לאותו אדם שהגיע במיוחד למקום לשם כך, לולא היתה התנגדותם של הנתבעים לכניסה לבית כה חריפה. אמנם, אין חולק כי בסופו של דבר נכנסה משפחת חוטה אל הבית, אך הוכח כי לכל אורך הביקור במקום, שנמשך דקות ספורות על פי עדויותיהם של חוטה וקופרמן, ניהל הנתבע שיחת טלפון עם התובע המלווה בצעקות, לאור התנגדותו לביקור בבית. הנתבעים אינם מכחישים כי הם מבקשים למנוע את עסקת המכר שבכוונת התובע לערוך עם יוסי חוטה. חוטה העיד, כי הנתבעת אמרה לו שתדאג שלא יתקבל לקיבוץ (בעמוד 9 לפרוטוקול) ועדותו לא נסתרה. בנוסף, טען התובע כי הנתבעת הודיעה שלא תאפשר לאדם כלשהו להיכנס אל הבית, ובכלל זה לשמאי. הנתבעת הכחישה, בחקירתה, את הטענה, והעידה כי מעולם לא קיבלה פניה בבקשה לאפשר ביקור שמאי בבית. בתכתובת דואר אלקטרוני בינה לבין ב"כ התובע, מיום 31.7.13 חוזרת ב"כ התובע על דבריה של הנתבעת שנאמרו במשרד ב"כ התובע באותו יום, ולפיהם לא תרשה לשמאי מטעם הקונה להיכנס אל הבית (נספח ט' לתצהיר התומך בכתב התביעה). הנתבעת לא ידעה להסביר, בחקירתה, מדוע לא הכחישה את הדברים המיוחסים לה בתשובה שלה לאותו דואר אלקטרוני. ממכלול הנסיבות, כפי שנסקרו על ידי לעיל, עולה כי למרות שהתובע תיאם עם הנתבעת מועד לביקור של רוכשים פוטנציאליים בבית, הפריעו הנתבעים למהלך הביקור של אחד המעוניינים, ויצרו תחושה לא נעימה בקרב מי שהתבקש מטעם התובע להראות את הבית, באופן שלא הסכים להביא את המתעניין הנוסף אל הבית. משכך, אני קובעת כי הוכח שהנתבעים הפרו את סעיף 10(7) להסכם השכירות. הטענה לקיומה של "זכות סירוב ראשונה" לא מונחת בפני תביעה לאכיפת אותה התחייבות נטענת מצד התובע כלפי הנתבעים. יחד עם זאת, מצאתי לדון בטענות הצדדים בנושא, שכן אם הייתי מגיעה למסקנה שהתובע אכן הפר התחייבות כלפי הנתבעים למכירת הדירה, באופן שקיים סיכוי שתביעתם לאכיפת אותה התחייבות תתקבל, היה בכך שיקול לדחיית התביעה, הן משום שהיה הדבר מעיד על חוסר תום לב מצד התובע, והן משום שאין טעם לעמוד על סעד של פינוי, אם הנתבעים זכאים לרכוש את הבית. נימוק נוסף לדיון בטענה, נעוץ בכך שהטענה משיקה לטענות בדבר הפרת ההסכם, שכן לטענת הנתבעים, התנהלותו של התובע, היא שהובילה להתנהגותם כלפי רוכשי הדירה הפוטנציאליים. בטרם אפרט את העדויות בנושא, ראוי להבהיר מהו מעמדה של הזכות לה טוענים הנתבעים. אין המדובר בזכות קדימה על פי הסכם, כמשמעה בסעיף 99 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, היינו אין המדובר בזכות קדימה שנרשמה, באופן המגביל את זכות הבעלים לעשות עסקה במקרקעין, ומכפיף אותה להוראות סעיפים 102-105 לחוק. מן הראיות שהובאו בפני, עולה בבירור כי ההבטחה שנתן התובע לנתבעים, לאפשר להם להשוות הצעתם לרכישת הבית להצעה שיקבל מאחר, אינה עולה כדי התחייבות לרישום זכות קדימה. לטעמי, מדובר בהבטחה "רגילה" שדרכם של בני אדם להבטיח אחד לשני, הבטחה שאינה יוצרת כל חובה משפטית, ואין בצידה זכות משפטית. הפרתה של הבטחה כזו, אינה גוררת כל סנקציה. מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי לדעתי, אף אם היה התובע מחליט לא לאפשר לנתבעים כלל להשוות את הצעתם לזו של רוכש פוטנציאלי, לא היה הדבר מקנה להם זכות תביעה כלפיו. יחד עם זאת, הוכח כי התובע לא התכוון לחזור בו מהבטחתו. מעדותו של התובע, ביחס להבטחתו לנתבעים, עולה כי כאשר הודיע לנתבעים על כוונתו למכור את הבית, ביקשו ממנו לאפשר להם להשוות את המחיר, להצעת מחיר שיקבל מרוכשים מעוניינים. התובע אינו מכחיש כי הסכים לבקשתם (ראו בעמוד 12 לפרוטוקול שורה 5). יתרה מכך, התובע אף אישר שאמר לנתבעים כי יסכים למכור להם את הבית גם במחיר נמוך בכ- 20,000 ₪ מהצעה שיקבל (ראו עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 11-15). התובע נשאל בחקירתו הנגדית, האם נכון שהתחייב להמתין שבועיים בטרם יפעל למכירת הדירה. בתשובתו, הבהיר התובע כי מהמועד שבו דיבר לראשונה עם הנתבעת על כוונתו למכור את הבית אכן המתין שבועיים, כי הוריה היו בחו"ל והיא ביקשה להמתין להם. בחלוף שבועיים, נפגש התובע עם הנתבעים והוריה של הנתבעת, ביום שישי ה- 6.7.13. הנתבעים התייעצו באותו מעמד עם הוריה של הנתבעת, ואמרו שיתנו לו הצעת מחיר בתחילת השבוע. ביום שבת שלאחר מכן, פרסם את המודעה ב"יד 2", אך העיד כי לא התכוון לשלול מהנתבעים את האפשרות להשוות את המחיר להצעת מחיר שיקבל. ביום ראשון, למיטב זכרונו, התקשרה הנתבעת והציעה סכום של 1,150,000 ₪. באותה שיחה הלינה על כך שנכתב במודעה "פינוי מיידי" והתובע הרגיע אותה שמדובר בטעות בלבד (ראו עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול). בעקבות פרסום מודעת המכירה באתר "יד 2", התקשרו מספר אנשים שהיו מעוניינים לראות את הבית, ולפיכך תיאם התובע עם הנתבעת מועד לביקורם בבית, באותו יום שישי בתאריך 12.7.13. ביום שישי אחר הצהריים, התקשר יוסי חוטה אל התובע, והציע לרכוש את הבית במחיר של 1,250,000 ₪. התובע העיד, כי התקשר אל הנתבעים בשעות אחר הצהריים באותו יום שישי, ואמר להם שחוטה מציע לרכוש את הבית תמורת 1,250,000 ₪ ושהוא פונה אליהם על מנת לאפשר להם להשוות את הצעתם. לדבריו, למרות שכעס על הנתבעת על כך שלא אפשרה למתעניינים לראות את הבית, רצה לכבד את הבטחתו לנתבעים, ולכן הציע לה להשוות את הצעתה לזו של יוסי חוטה. התובע העיד כי הנתבעת השיבה לו שהוא סוחט אותם (ראו עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול שורה 29 ובעמוד 14 לפרוטוקול שורה 8). התובע ראה בכך הודעת סירוב מטעם הנתבעים להשוות את ההצעה. עדותו של התובע, המהימנה עלי לחלוטין, לא נסתרה על ידי הנתבעים. הנתבעת, בחקירתה, אישרה שאמרה לתובע באותה שיחת טלפון שהוא סוחט אותה, ולא טענה שביקשה ממנו פרק זמן לחשוב על השוואת ההצעה (בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 3). כאשר נשאלה, מדוע רק בתאריך 23.7.13 שלחה הנתבעת לתובע הודעת דואר אלקטרוני בו הודיעה לו שהיא מוכנה להשוות את ההצעה, השיבה הנתבעת כי פגשה את חוטה בגן הילדים בקיבוץ ב- 15.7.13 והוא אמר לה שקנה את הבית. לאחר שהמתינה יום אחד, כי היה זה ט' באב, התקשרה אל התובע והוא לטענתה ביקש שלושה ימים לחשוב על זה. לאחר שלושה ימים הודיע לה שהחליט להמשיך עם חוטה, ואז שלחה לו את הדואר האלקטרוני (בעמוד 19 לפרוטוקול). משמע, גם מגרסתה של הנתבעת עולה בבירור, כי פנתה אל התובע רק לאחר שהתחייב כלפי חוטה למכור לו את הבית, ולמעשה ביקשה ממנו לאפשר לה להשוות את ההצעה למרות שחוטה כבר אמר לה שקנה את הבית. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח שהתובע קיים את הבטחתו לנתבעים לאפשר להם להשוות את הצעתם להצעה שיקבל, ואלה דחו את הצעתו. משכך, אף אם ניתן לראות בהבטחה שניתנה לנתבעים זכות שניתנת לאכיפה, היה התובע חופשי להתחייב למכירת הבית כלפי יוסי חוטה, לאור תשובתם של הנתבעים. טענת הנתבעים בדבר חוסר תום הלב של התובע לטענת הנתבעים, היו מוכנים להרוס את הבניה הבלתי חוקית במרפסת, והם מוכנים להרוס אותה גם כיום, אלא שלא עשו כן עד כה משום שהתובע נהג בהם בחוסר תום לב, כאשר התנה את החתימה על הסכם מימוש האופציה, בחתימה שלהם על מסמך בו הם מתחייבים להימנע מלנקוט נגדו בהליכים משפטיים. לטענתם, סירובם לחתום על מסמך העדר תביעות הוא הסיבה היחידה להגשת תביעת הפינוי, ולפיכך מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב. אין בידי לקבל את הטענה. כחלק מניהול משא ומתן, רשאי היה התובע להעלות תנאי של ויתור על תביעות הדדיות. יחד עם זאת, אם ביקשו הנתבעים לשמור על זכותם להגיש תביעה לאכיפת הבטחתו כלפיהם, יכלו לתקן את הפרות ההסכם ללא כל קשר לתנאי שהציב. לו היו הנתבעים הורסים את הבניה הבלתי חוקית מיד עם קבלת הדרישה, והיו באים לבית המשפט בידיים נקיות, היה מקום לשקול את טענתם, אך לא כך נהגו. התובע הוכיח כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות מספר הפרות יסודיות, והדבר מקנה לו זכות לביטול ההסכם ולפינויים המיידי. העובדה שהתובע היה מוכן למחול על ההפרות, אם יתוקנו, הינה עמדה שלו לצורכי ניהול משא ומתן. צד למשא ומתן אינו יכול להיאחז בנכונותו של הצד השני למחול על הפרה של ההסכם, במסגרת משא ומתן לפשרה, ולטעון כי ממילא היה מוכן למחול עליה, ולפיכך אין הפרה היא. זאת ועוד, למעשה, הסתיימה תקופת השכירות ביום 31.7.13 והאופציה לא מומשה. התובע אמנם היה מוכן, כאמור לחתום על הסכם למימוש האופציה, אך אין חולק כי היה רשאי להתנות זאת בתיקון ההפרות. מאז 31.7.13 המשיכו הנתבעים להתגורר בבית, ללא חוזה בתוקף, ומבלי למלא אחר אף אחת מדרישות התובע. אף את דמי השכירות לא שילמו הנתבעים במועדם, ובהתאם לתנאי ההסכם. על פי תנאי ההסכם, היה עליהם למסור מראש 12 המחאות דחויות לראשון בכל חודש. בפועל, אישרה הנתבעת בחקירתה, כי שלחה אל התובע מדי חודש המחאה אחת, לעשירי באותו חודש. כשנשאלה מדוע לא שילמה את דמי השכירות בהתאם לתנאי ההסכם, השיבה כי ב"כ התובע סירבה לקבל את ההמחאות, אולם ברור כי כשם ששלחה המחאה מדי חודש אל כתובתו של התובע, יכולה היתה לשלוח 12 המחאות לכל ראשון לחודש. בחקירתה הנגדית של הנתבעת אף התברר כי מאז חודש יולי מתגורר איתם בדירה, פרט לילדיהם, גם אחיו של הנתבע, וזאת ללא קבלת כל אישור מהתובע (בעמוד 17 לפרוטוקול). הוכח, אם כן, כי תקופת השכירות בהתאם להסכם הסתיימה, וכי אף שהתובע הביע הסכמה עקרונית למימוש האופציה, למרות שהתחייב למכור את הבית, היה זה בכפוף לתיקון ההפרות, אך אלה לא תוקנו על ידי הנתבעים. הוכח כי הנתבעים הפרו את סעיף 11.1 להסכם השכירות כאשר ביצעו בניה במרפסת ללא אישור מראש ובכתב של התובע וללא היתר בניה. הפרה זו מקנה זכות מיידית לתבוע את פינויים מהבית, בהתאם לחוק, ובהתאם לסעיף 11.2 להסכם. כן הוכח כי הנתבעים הפרו את התחייבותם על פי סעיף 10.7. להסכם כאשר לא אפשרו לרוכשים פוטנציאליים לבקר בבית, ואף הודיעו כי לא יאפשרו לשמאי להיכנס למקום. בהתאם לסעיף 14 להסכם, מדובר בהפרת שני סעיפים יסודיים בהסכם. בנוסף, עולה מהסעיפים עצמם כי הפרתם מהווה הפרה יסודית, היינו הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה (סעיף 6 רישא לחוק התרופות). הלכה היא כי עמידה על זכות חוזית אינה נחשבת כהתנהגות בחוסר תום לב, וכי אין למנוע מנפגע את זכות הביטול, אלא בנסיבות יוצאות דופן. [ראו: ע"א 158/80 מנחם שלום נ. מנחם עוטה פ"ד לו (4) 793]. ערה אני לכך שהנתבעים יאלצו למצוא בית מגורים חדש להם ולמשפחתם, באמצע שנת הלימודים, והדבר וודאי יעורר קושי, אך קושי זה, אין בו כדי לשלול מהתובע את זכותו לפעול לפינויים מהבית, בשל ההפרות שהוכחו. אין לנתבעים זכות להמשיך ולהחזיק בנכס השייך לתובע , תוך שהם חושפים אותו להליכים פליליים בגין בניה לא חוקית, ומצהירים כי בכוונתם להכשיל את עסקת המכר שבה התחייב. הערה לפני סיום: הנתבע הוכרז כפושט רגל, עוד טרם התקשר עם התובע בהסכם השכירות. לטענת התובע, הסתרת עובדה זו מהווה הפרת חובת תום הלב. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי עובדה זו לבדה היא הנותנת שהנתבעים ממילא לא יעברו את ועדת הקבלה לקיבוץ, ולפיכך ממילא לא ניתן היה למכור להם את הבית. איני מוצאת צורך להכריע בטענות אלה לשם הכרעה בתביעה. אשר על כן, דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהבית, ולפנותו מכל אדם הנמצא בבית ברשותם, ומכל חפץ בתוך 45 ימים מקבלת פסק הדין. הנתבעים ישלמו לתובע החזר אגרה בסך 645 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,900 ₪. הסכום ישולם בתוך 45 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין. בניהסגירת מרפסתמרפסתרעפיםגג