טענה כי הסתמכה על הבטחה בעל-פה שניתנה לה על ידי עובדי הבנק, אשר לטענתה הבטיחו לה כי יינתן לה אשראי זמני ו/או הלוואה בסכום של 240,000 ₪ אשר יהיה בו די כדי לפרוע את סכום השיקים נשוא הבקשה, כפי שנהגו הצדדים מזה 30 שנים. בע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ נקבע כי: "4.2 ראש לכל נדגיש, כי סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית -סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" - ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטייה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה "לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי" (ראה: המבוא להצעת חוק 2060, 238). עסקינן אפוא, באומד דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על פי נסיון החיים והשכל הישר." ביחס לחמשת השיקים הראשונים שברשימת השיקים המסורבים, טוענת המבקשת כי הפקידה לחשבונה סכומי כסף, אותם אינה מפרטת בבקשתה ו/או בתצהיר המצורף לה ו/או הפקידה שיקים למועדים מאוחרים יותר. ביחס ליתר השיקים, טוענת היא כי לא חלפו 15 ימים מיום סירובו של השיק הראשון ועד לסירוב האחרון ולפיכך אין להגביל את חשבונה בגין שיקים אלה. טענה נוספת של המבקשת היא כי רק בתאריך 28.8.13 [בבקשה נרשם כנראה בטעות 28.8.03] הגיע לידיה מכתב ההודעה על החלת הגבלות מבלי שקיבלה התראה והדבר מקים לה עילה לביטול ההגבלה מכוח סעיף 10(ב)(2) לחוק. יתר הטענות הנזכרות בבקשה אינן דרושות לצורך הכרעה ועל כן לא אפרטן. הבנק מצידו מכחיש כל הסכמה או התחייבות להעמיד אשראי נוסף כנטען בבקשה ולמעלה מן הצורך אף צירף תצהירים של עובדי הבנק הנ"ל אשר מכחישים מכל וכל הסכמה ו/או התחייבות כאמור. הכרעה דין הבקשה להידחות. את טענות המבקשת ביחס לחמשת השיקים הראשונים אני דוחה בהיעדר כל תשתית עובדתית והיעדר פירוט באשר לסכומים שנטען כי הופקדו ומועדי ההפקדה. כן אני דוחה את הטענה כי לא חלפו 15 הימים מיום הסירוב הראשון ועד לאחרון הואיל ואת הימים יש למנות החל מיום 29.7.13 ולא מיום 11.8.13. זו גם דינה של טענת ה"טעות" הנזכרת בסעיף 43.ב. לבקשה הואיל והמבקשת לא הצביעה על כך שהשיקים סורבו מחמת טעות והיא בעצמה מייחסת לבנק כוונת זדון בסרבו לפרוע אותם. גם הטענה כי המבקשת קיבלה את מכתב ההודעה על החלת הגבלות רק ביום 28.8.13 אינה יכולה לעמוד להגנתה. ראשית, המועד הרלוונטי הוא מועד משלוח ההתראה ולא מועד קבלתה ו/או קבלת ההודעה על החלת הגבלה. וכבר נאמר בע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ כי: "לענין טענתה של המערערת, לפיה בהתאם לסעיף 10(ב)(2) לחוק לא נשלחה לה כל התראה על הגבלה לאחר שסורבו חמישה שיקים, וזאת כאמור בתקנה 6(א) לתקנות שקים ללא כיסוי התשמ"א1981- (להלן: התקנות), נדגיש, כי כל שיכול מר צדוק להצהיר בתצהירו הוא רק אם הוא קיבל את מכתב ההתראה, או שלא קיבלו, אך הוא בוודאי אינו רשאי להצהיר על כך שמכתב התראה כלל לא נשלח אליו - אא"כ הוא סומך אמירה זו על ראיות קבילות, שאינן בגדר עדות מפי השמועה, וכאלה אינן בנמצא." וכך גם בעניינינו. לפחות מהמסמכים שצורפו לבקשה מתברר כי מכתב ההודעה על הגבלה נשלח ביום 16.8.13, דהיינו בתוך 4 ימים ממועד סירוב השיק האחרון [12.8.13], אולם לא צורף כל מסמך המעיד מתי נשלח מכתב ההתראה. שנית, המבקשת מודה בסעיף 25 לבקשה, כי כבר ביום 11.8.13, 5 ימים לאחר סירוב השיק החמישי, נודע לה על סירוב חמשת השיקים הראשונים ולא מפרטת כיצד. לכן ההנחה היא כי התראה אכן נשלחה אליה במועד. באשר לטענת ההסתמכות על הבטחות שכביכול ניתנו בעל-פה על ידי עובדי הבנק, הרי שכבר בע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ נקבע כי: "4.2 ראש לכל נדגיש, כי סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית -סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" - ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטייה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה "לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי" (ראה: המבוא להצעת חוק 2060, 238). עסקינן אפוא, באומד דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על פי נסיון החיים והשכל הישר." אין מחלוקת כי חוזה הקצאת מסגרת אשראי ו/או חוזה הלוואה לא קיים ובפועל לא הועמדה כל מסגרת אשראי נוספת ו/או הלוואה כך שלמבקשת לא היה כל יסוד להניח כי על הבנק חובה חוזית לפרוע את השיקים. גם אם הייתי מקבל את גרסת המבקשת כי הבנק הסכים להעמיד מסגרת זמנית או הלוואה כנטען בבקשה, אזי על המבקשת מוטלת החובה לוודא כי מסגרת כזו אכן הועמדה או שהלוואה אכן ניתנה. המבקשת, כמי שמעידה על עצמה כבעלת ניסיון של 30 שנות עבודה מול הבנק בוודאי יודעת שבנק לא מעניק הלוואה מבלי שהלקוח חותם על מסמכי ההלוואה, דבר שלא בוצע. גם הטענה כי במשך 30 שנים נהג הבנק לבוא לקראת המבקשת ולהעמיד לרשותה מסגרות אשראי זמניות אינה יכולה לבסס יסוד סביר של הנחה כי על הבנק חובה לנהוג כך גם במקרה זה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א (חי') 4068/99 י.ס. תעשיות עץ ואלומיניום בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ: "התחשבות הבנק במערערת, בנקטו כלפיה גישה ליברלית, איננה יכולה להתפרש כחובה להוסיף ולנהוג עימה באותה דרך ובכך לתת יד להפרת חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א-.1981" מכל מקום, המבקשת לא צירפה לבקשתה כל חוזי הלוואה ו/או מסמכי הקצאת מסגרות אשראי זמניות קודמות אשר יש בהם כדי לבסס טענתה לנוהג עקבי ושיטתי ומחייב מצידו של הבנק. לכל האמור לעיל מצטרפת העובדה כי סכומם המצטבר של השיקים המסורבים עמד ע"ס 640,006 ₪, כמעט פי שניים ממסגרת האשראי המאושרת, סכום נכבד אשר לא ניתן לצפות מהבנק כי יקח על עצמו את הסיכון בגינו על סמך הבטחות בעל-פה. לפיכך אני דוחה את טענותיה של המבקשת כי היה לה יסוד סביר להניח כי לבנק היתה חובה לפרוע את השיקים נשוא הבקשה. התוצאה היא כי הבקשה נדחית. צו מניעה ארעי שניתן ביום 11.9.13 בטל. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪. אשראיבנקהסתמכותבעל פה