לא צורף תצהיר של איש מקצוע, כמתחייב מתקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 על מנת להוכיח "כי קיים סיכוי ממשי כי היתר הבנייה יינתן בתוך פרק זמן קצר". מעבר לכך. נטען כי בהתאם להוראות התקנות, המבקש לא פירט מהי, אם בכלל, זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, וכמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות. לאור האמור, ובשים לב להוראת סעיף 6 לתקנות, הקובעת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו", טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה על הסף. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הסכמתה, במסגרת הדיון מיום 6.10.13 לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה לפרק זמן ממושך, עד ליום 6.5.14, נעשתה לפנים משורת הדין, וכי מאותו מועד לא חל שינוי עובדתי-תכנוני, המצדיק היעתרות לבקשה. באשר לאופק התכנוני ביחס למבנה, טענה המשיבה כי אין בפי המבקש טענה ממשית בדבר היתכנות קיומו של אופק תכנוני למבנה, וההלכה הנוהגת היא כי רק אם ההיתר מצוי "בהישג יד", ייטה ביהמ"ש לשקול היעתרות לדחיית מועד ביצוע צו הריסה. משנה תוקף יש למסקנה זו בהינתן העובדה כי ייעוד המקרקעין עליהם שוכן המבנה נשוא הבקשה, הינו שטח ציבורי פתוח, וממילא - אף לו הייתה תכנית בת קיימא - לא ניתן בהתאם להוראות הדין ליתן היתר בניה למגורים. לשון אחר. המשיבה טוענת כי אומנם, המבקש טען כי הגיש בקשה להיתר, ואולם, בשים לב לייעוד הקרקע, אין תוחלת לבקשה שהוגשה. באשר לטענה הנוגעת לרצון גורמים שונים להוביל לשינויי ייעוד המקרקעין, נטען כי מלבד העובדה שהטענה לא נתמכה במסמכים כדבעי, הרי טרם הוכח כי הונחה החוליה הראשונה בשרשרת התכנונית, וסופו של ההליך מי ישורנו. באשר לטענת המבקש כי יש להחיל דין אחד לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, בין ההליך האחר לבין עניינינו אנו, טענה המשיבה כי תכלית צו הריסה מנהלי שונה במובהק מתכלית צו הריסה שיפוטי. בעוד שצו הריסה מנהלי נועד למגר בנייה המצויה באיבה, הרי ככלל, צו הריסה שיפוטי ניתן פעמים רבות כנגד מבנה שנבנה זה מכבר, והרציונל בהתאם להלכה הפסוקה, מלמד כי אין לגזור גזירה שווה בין השניים. על יסוד כל אלה, ולפי שאופיו של צו הריסה מנהלי ככלי יעיל ומהיר, נועד למיגור אפקטיבי של בניה שתכליתה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, ובהתחשב בכך שעיכוב ביצוע יכול ויינתן רק במקרים חריגים, טענה המשיבה כי יש לדחות הבקשה, ולחייב המבקש בהוצאותיה. דיון דרך הילוכו של המבקש, בפרט אל מול הוראות התקנות בהתאם להוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות, בקשה להארכת מועד לביצוע צו, תוגש בהתאם לטופס שבתוספת השנייה, ובכלל זה, על המבקש לפרט זכותו המוכרת במבנה נשוא הבקשה. המבקש לא פעל כאמור, ואף לא צירף תצהיר איש מקצוע, כהוראת תקנה 2(ג), שיהא בו כדי לתמוך בכלל העובדות התכנוניות המפורטות בבקשה. בנסיבות אלה, לא ניתן להעניק משקל ממשי לכלל הטענות והמסמכים המצורפים. בהתאם לתקנה 6 לתקנות, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו. יתר על כן. כאמור, החלטת ביהמ"ש בתיק דנא, שהעניקה תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, ניתנה עוד ביום 6.10.13. בהתאם להחלטה, ניתנה למבקש ארכה בת 7 חודשים לביצוע צו ההריסה. חרף האמור, המבקש הגיש הבקשה דנא, סמוך מאוד למועד האחרון שנקבע לביצוע ההריסה העצמית, ללא צירוף תגובת המשיבה כמתחייב מתקנה 4 לתקנות, ובעיקר, בלא שטרח להבהיר מה פשר השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. משכך, ונוכח הכרח קבלת תגובת המשיבה טרם מתן החלטה שיפוטית, המבקש גרם בפועל להארכת משך שהייתו במקרקעין, אף אם לתקופה קצובה נוספת לאחר תום המועד לביצוע ההריסה העצמית, והדבר מתפרש כניצול לרעה של הליכי משפט, בפרט כאשר אין בפי המבקש טענה כי המבנה נבנה בהיתר, או כי יש בידו זכות קנויה אחרת להמשיך ולהחזיק במבנה. השווה: עת"מ 2884/05 השכרות רכב שלמה נ' עיריית פ"ת, שם נדחתה עתירה, בין היתר, בשל מועד הגשתה, סמוך מאוד לפני תום תקופת השכירות, תוך חיוב העותרת בהוצאות בסך 100,000 ₪. למרות כל האמור, אומר כבר עתה, כי לו התרשמתי כי לגופו של עניין, יש ממש בבקשה, לא הייתי בא להטות הבקשה לשבט, מטעם זה בלבד, ולכל היותר, אפשר כי הייתי מרפא האמור, בדרך של פסיקת הוצאות הולמות. אך לא כך היא. העדר זכותו של המבקש במקרקעין "בקשה להארכת מועד לביצוע צו", כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות, יכול שתוגש רק על ידי מי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי הוצאת הצו". בהתאם לנוסח התוספת השנייה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנים, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה. בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים). במקרה דנא, הבקשה והתצהיר הנלווה אליה, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת של המבקש במקרקעין. לכל היותר, וככל שניתן לדלות זאת מן הבקשה, ייאמר כי אם חפץ המבקש לטעון כי הגיש תביעת בעלות ביחס למקרקעין - והדבר כלל לא הוכח באמצעות צירוף תזכיר תביעה מתאים - ברי כי תביעת בעלות אינה אלא בגדר טענה לזכויות במקרקעין, שטרם הוכחה, ועל כן, אינה באה בכלל זכות מוכרת במקרקעין (ראה, למשל, ע"פ 4614/07 אבו סבילה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - פורסם במאגרים). הלכך, אם המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, פשיטא בעיניי כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, שנולדה אחר הסכמה דיונית לביצוע צו הריסה במועד מוגדר. לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק בכך כבסיס לדחיית הבקשה. העדר אופק תכנוני להכשרת המבנה נשוא הבקשה הדיון מיום 6.10.13 נערך, כאמור, במעמד הצדדים, וההסכמה ותנאיה גובשו על ידי שני הצדדים גם יחד. לא מצאתי בבקשה ראיה המוכיחה כי חל שינוי מהותי מאז מועד הדיון, המצדיק לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים. מי לנו כמבקש עצמו, אשר פתח דבריו באומרו: "חרף מאמציו של המבקש, לא ניתן בשלב זה להכשיר את המבנה, שכן, הרשות טרם החלה בהכנת תכנית מגורים מפורטת ביישוב מולדה" (ס' 9 לבקשה). דומה כי משנה זו לבדה, מקפלת בתוכה ומתוך עצמה, את שאלת היתכנות קבלת היתר ביחס למבנה, 'בהישג יד', כהגדרת הפסיקה הענפה. בהיות המבקש ער לכך, טען הלה כי משיחות שקיים, הוא ובא כוחו, עם גורמים שונים, ובכללם, מהנדס הוועדה המקומית, יו"ר הוועדה המקומית, וראש המועצה האזורית אל-קאסום, עולה כי "בימים אלו ממש אמורים להתחיל בהכנת התכנית המפורטת ליישוב מולדה" (ס' 10 לבקשה). לאור זאת, המבקש ציין כי ככל שהתכנית תאושר, כי אז אפשר שהמבנה נשוא הבקשה יוכשר בהליך תכנוני מתאים, ולחילופין, כי המבקש ייאלץ לפנות המבנה, תוך קבלת מגרש חלופי. באשר למשוכה הנוספת הניצבת בדרכו של המבקש, בדמות היות המבנה מצוי על גבי מקרקעין שייעודם לשטח ציבורי פתוח, וממילא, גם הכנת תכנית מפורטת לא תסייע בידו - ציין המבקש כי תוואי כביש 31, וקווי החשמל בצידו, הוסטו צפונה. לאור האמור, "בימים אלו עמלים תובעי הבעלות היושבים במקרקעין האמורים...להגיש בקשה מתואמת ומוסכמת לצורך שינוי ייעוד המקרקעין משצ"פ למגורים" (ס' 15 לבקשה). סיכומם של אלה, יוביל למסקנה, כטענת המבקש עצמו, כי כיום לא ניתן להכשיר את המבנה, נשוא הבקשה, וכי טרם הוחל בהכנת תכנית מפורטת, לרבות ביחס למקרקעין נשוא הבקשה. טענת המבקש, המיוסדת על "שיחות" שנוהלו, כי בזמן הקרוב עתידים להחל בהכנת תכנית מפורטת, אינה מגובה באסמכתאות מתאימות כמתחייב בתקנות, ולמעשה, מתגובת המשיבה נמצאנו למדים כי לגרסתה, בדיקה שערכה במשרדי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, מלמדת כי לא הוגשה כל תכנית מפורטת (ס' 12 לתגובה). אך אפילו טענת המבקש הייתה נמצאת כמשקפת מציאות כהווייתה, עדיין, כאמור, הגשת תכנית מפורטת לא הייתה מסייעת למבקש בנסיבות העניין, שכן, ייעוד המקרקעין נשוא הבקשה הינם לשטח ציבורי פתוח, ולא למגורים (ראה בהקשר זה גם מכתבו של יו"ר הוועדה המקומית, המצורף כנספח ה' לבקשה). בהקשר זה, לא זו בלבד שהאופק התכנוני אינו נגלה לעין ביחס להולדת תכנית מפורטת, אלא שלטענת המבקש עלינו להמתין פרק זמן לא מוגדר, לראות אימתי וכיצד, אם בכלל, יגישו "תובעי הבעלות היושבים במקרקעין האמורים... בקשה מתואמת ומוסכמת לצורך שינוי ייעוד המקרקעין משצ"פ למגורים" (ס' 15 לבקשה). המבקש לא הבהיר מי הם תובעי הבעלות, והאם אומנם כולם גם יחד מתכוונים להגיש בקשה לשינוי ייעוד, ובהקשר זה ציפייתו הינה שביהמ"ש יחיה מפיו, ומכך בלבד. מעבר לעובדה כי המשיבה כופרת בטענת המבקש, מאחר שלדבריה, בדיקה שנערכה במשרדי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, מעלה כי כיום לא עמלים על תכנית לשינוי ייעוד (ס' 12 לתגובה), הרי אפילו קיבלנו מוצא פיו של המבקש, הוא ולא אחר, פשיטא כי אין לדעת מה תהא תוחלתה של בקשה לשינוי ייעוד, ככל שתוגש. הנה כי כן, מסתבר כי הליכי התכנון באזור המקרקעין נשוא הבקשה נמצאים בשלב היולי בלבד. לעת הזו, אין לנו לדעת האם תוגש תכנית מפורטת ביחס למקרקעין הסובבים, ואם תוגש - מה תהא ייעודה של כל רצועת קרקע בתוך שטח המקרקעין. ממילא, לא מחוור כי ייעוד הקרקע נשוא הבקשה ישונה למגורים. יתר על כן. לא ברור האם אחר כל זאת תתאפשר בניה בדיוק במיקום בו מצוי כיום המבנה, או בהיקפו הבנוי. ואפילו הנחנו בצד סימני שאלה אלה, הרי גם תכנית מאושרת, המאפשרת הוצאת היתרי בניה, מחייבת נקיטה במהלך של הגשת בקשה להוצאת היתר, שלב האורך אף הוא מספר לא מועט של חודשים. באותו זמן יהא על המבקש להוכיח גם את מידת התאמת המבנה לדרישות הבסיסיות שבתקנות לעניין בטיחותו וכדומה. אין להחליף, אפוא, בין טענות המשקפות הצהרת כוונות כללית, לבין מציאות בת קיימא. אין בקיומה של תכנית המצויה בהליכי תכנון כדי להכשיר מתן סעד להקפאת בנייה בלתי חוקית לא בכדי הלכה היא מלפנינו כי ארכות לביצוע צווי הריסה יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש. הרציונל ברור: צו הריסה נועד לשמש כמענה מיידי לבנייה בלתי חוקית, ועל כן, חשיבות רבה נודעת לביצועו במועד (ראה, למשל: רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל). נוכח זאת, קבלת סעד שמשמעותו המעשית הינה עיכוב או דחייה כלשהי במימוש הריסת המבנים נשוא הבקשה, ותהא האצטלה המשפטית אשר תהא, אינה תואמת המגמות שתוארו לעיל. מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה מנהליים, אלא אם הושלם התהליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי. בתי המשפט סירבו לראות בהליך תכנוני מתרקם כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה בהקשר זה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל. באותו אופן, ראה אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים: "בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון". נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף. היות ההליכים התכנוניים באזור המקרקעין נשוא הבקשה מצויים בשלב ראשוני, מלמדת אף היא על כך שהמבקש חפץ, הלכה למעשה, לקבל דחייה ממושכת מאוד, שסופה אינו נראה באופק. טענת המבקש כי יש לדחות מועד ביצוע צו ההריסה, כפי שנקבע ב"הליך האחר" הגם שלא הוכח קיומו של אופק תכנוני ביחס למבנה, טוען המבקש, כאמור, כי במסגרת תו"ב 17454-06-13, הוגש כתב אישום כנגד הגב' אלטרשאן אפהידה, בגין בניה לא חוקית של מבנה העשוי בלוקים, ששטחו כ-150 מ"ר. במסגרת גזר הדין, דחה כב' השופט י. עטר את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה ביחס למבנה נשוא ההליך, וזאת עד ליום 1.10.15, בין היתר, "כדי לאפשר לנאשמת להסדיר את קבלת ההיתר". על רקע זאת, טוען המבקש כי מאחר שהמבנה נשוא ההליך האחר, מצוי במרחק של כ-200 מ"ר מהמבנה נשוא הבקשה, ובהינתן דחיית מועד ביצוע צו ההריסה באותו הליך, על מנת לנסות לאפשר לנאשמת להשלים את ההליך התכנוני, ממילא, "אין מנוס מקבלת החלטה זהה למבנה נשוא צו ההריסה, שכן, שני המבנים עומדים זה בצד זה, על אותה פיסת מקרקעין" (ס' 26 לבקשה). על פניו, מדובר בטענה שובת לב. ואולם, לאמיתו של דבר, עמדת המבקש אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החקיקה, ומכל מקום, אימוץ עמדה זו עלול להוביל לכאוס תכנוני, ולמתן לגיטימציה להמשך בנייה בלתי חוקית. תחילה, אציין כי צו הריסה מנהלי, מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, מיועד לשמש מענה מיידי, יעיל ומהיר נגד בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, תוך מניעת יצירת עובדות מוגמרות בשטח, שאחר מעשה יהא קשה לשנותן. הורתו של הסעיף נולדה על רקע הכרת המחוקק בהכרח יצירת מנגנון אפקטיבי, אשר יהא בכוחו להתמודד עם היקף ממדי תופעת הבניה הבלתי חוקית, שפשתה במחוזותינו, על דרך של הרתעת עבריינים בכוח ובפועל, ליהנות מפרי עוונם (ראה, למשל, ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2), 625; בר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מ(2) 445, 447). בצד צו ההריסה המנהלי, שוכנות הוראות סעיפים 145, 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה, המאפשרות בהתקיימן, הגשת כתב אישום כנגד מי אשר בנה שלא כדין. ככלל, השימוש בהגשת כתב אישום נצרך פחות כאשר מדובר בבניה חדשה, שכן, אז עומדת לרשות האפשרות לעשות שימוש בכלי המנהלי, והגשת כתב אישום תהא בעיקר, אם כי לא רק באלה, במקרים בהם התגלתה הבניה בחלוף המועדים הנקובים בסעיף 238א לחוק. השוני בין תכלית ההליכים, גוזר מסקנה נפרדת ביחס לתוצאתם. כאשר מדובר בצו הריסה מנהלי, יש מקום להורות על סילוק הבניה על אתר, ולא בכדי עילות הביקורת וההתערבות של ביהמ"ש מצומצמות למדי (ס' 238א(ח) לחוק התכנון והבניה). לעומת זאת, כאשר מדובר בכתב אישום שהוגש ביחס לבניה בלתי חוקית, הרי, מעצם טיבו של ההליך, הוא מנוהל במשך זמן מה, שכן, הליכים משפטיים רגילים דורשים, לא אחת, זמן לא מועט. בנסיבות אלה, ולפי הוראות החוק, בעת מתן הכרעת הדין וגזר הדין, על ביהמ"ש לשקול במניין שיקוליו, שיקולים נוספים, שאינם עומדים לימינו בבואו ליתן החלטה לפי סעיף 238א לחוק, שם, כאמור, היקף שיקול דעתו מוגבל יותר. במקרה דנא, בהליך האחר, עליו נשען המבקש, מדובר במבנה אשר השימוש בו בוצע במקרקעין החל "משנת 2008 לערך ואילך" (ס' 2 לכתב האישום). כתב האישום באותו הליך הוגש בחודש יוני 2013. נוכח זאת, סבר ביהמ"ש באותו מקרה, כי חלוף 5 השנים בקירוב, בצירוף כלל השיקולים הנוספים אשר פורטו בגזר הדין, אינו מחייב מתן צו הריסה לאלתר. שונה הדבר ביחס לבקשה דנא, שעניינה צו הריסה מנהלי שהוצא בגין בניה חדשה יחסית. יתר על כן. קבלת טענת המבקש, עלולה ליצור כאוס תכנוני הסותר הגיון סעיף 238א לחוק התכנון והבניה והתקנות מכוחו. לאמור, מאחר שעסקינן במבנה חדש יחסית, אשר במועד גילויו בחודש יולי 2013, היה במצב שלד בלבד (ס' 23 לתגובת המשיבה; ס' 14 לתגובת המשיבה מיום 15.9.13 לרבות התמונות המצורפות), כי אז, קבלת פרשנות המבקש, עלולה להוביל לכך שרבים יוסיפו לבנות באזור המקרקעין נשוא הבקשה, ולאחר שהמשיבה תחיש פעמיה להוצאת צווי הריסה מנהליים על רקע בניית המבנים, ישחרו הבונים לפתחו של ביהמ"ש, ובפיהם הטענה, כי נוכח החלטת ביהמ"ש בהליך האחר הנזכר, יש לדחות מועד ביצוע צו ההריסה גם ביחס למבנים שנבנו על ידם, וזאת, לכל הפחות, עד ליום 1.10.15. אין צריך לומר כי בכך יגבר הכאוס התכנוני ביחס למשאב הקרקע המוגבל, והאינטרס הציבורי, מה יהא עליו. טענת "ההגנה מן הצדק" עוד טען המבקש כי קמה לו "הגנה מן הצדק" בנסיבות העניין, נוכח העובדה כי הרס המבנה יפגע בזכויותיו השונות (עמ' 4 לבקשה). טענה ל"הגנה מן הצדק" נקלטה במשפט הישראלי כהגנה מפני הליכים פליליים, והיא שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם מוצא בית המשפט כי הגשת כתב האישום ופעולות רשויות השלטון עלו כדי התנהגות בלתי נסבלת. בעניינינו, מדובר בפעולה מנהלית של רשות מנהלית, ועל כן, ספק רב אם לדוקטרינה זו, יש בכלל תחולה במסגרת ההליך דנא. מכל מקום, ראוי לזכור כי הזכות לדיור, ככל זכות אחרת, אינה עומדת בפני עצמה, והיא ניגפת אל מול הוראות חוק התכנון והבניה, המחייבות קבלת היתר כתנאי מקדים לבנייה. כמעט שפטורים אנו מלהזכיר כי אם לא נאמר כן - יימצא שכל אדם יוכל לבנות כרצונו, במקום בו חשקה נפשו, ללא היתרים מתאימים, ולבקש לחסות תחת כנפי מטריית "הזכות לדיור" או טענת ה"הגנה מן הצדק". לא בכדי פסקי הדין אותם ציטט המבקש עוסקות במאטריה נפרדת, ותוכנם של הדברים באותן הלכות, יעיד. עיקרון סופיות הדיון עד שהגענו הלום כמעט ששכחנו כי בבקשה חפץ המבקש לשנות החלטה שיפוטית, שעיגנה הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון, דוקטרינה לא מחייבת. לא ראוי בעיניי כי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, תוקע על נקלה, בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט. ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679. בפרט נכון הדבר, שעה שעיון בטענות המבקש מלמד כי היה בכוחו להעלותן, במסגרת הדיון שנערך ביום 6.10.13. כך, לא הוכח כי לא ניתן היה לקיים "השיחות" הנזכרות בס' 10 לבקשה במועד מוקדם יותר. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום לאפשר למבקש להעלות טענות שהיה בכוחו להעלותן, אך משיקולים השמורים עימו, לא עשה בהם שימוש, והחליט להגיע להסדר מול המשיבה. בעת"מ (יר') 1209/09 קואסמי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2009(3), 2853 נקבע: "תקיפת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בעומדה לבצע צו הריסה שיפוטי, הליך בו הכיר בית המשפט העליון בבג"ץ 10140/07 הנ"ל, אפשרית אך ורק שעה שביסוד התקיפה נתונים שלא הובאו ולא יכולים היו להיות מובאים בפני בית המשפט שנתן את הצו, כשהדוגמה המובהקת לכך היא שינוי נסיבות שארע לאחר מתן גזר הדין כתוצאה מהשתהות הוועדה המקומית בביצוע הריסה (כפי שארע בבג"ץ 10140/07). לא ניתן לתקוף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית העומדת לבצע צו הריסה שיפוטי, על בסיס טענות שהוצגו בפני בית המשפט בהליך הפלילי, ולא הועילו לשנות את החלטתו ליתן את הצו או לסרב לדחות את מועד ביצועו. הוא הדין לטענות שהיו קיימות בעת מתן החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולמרות זאת לא הוצגו בפניו כנימוק לאי-מתן צו ההריסה או להענקת ארכה לביצועו". יתר על כן. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי הסכמתה של המשיבה ניתנה "לפנים משורת הדין", בשל היבטים פרסונאליים בעיקרם. לא מחוור שבאותו מועד הייתה המשיבה מצרפת הסכמתה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, אילו ידעה כי המבקש יגיש בקשה נוספת, לדחייה לפרק זמן כה ממושך. בנסיבות אלה, היעתרות לבקשה הנוכחית, במתכונתה, סותרת אף היא את עיקרון סופיות הדיון, מהיבט אחר, מזה הנזכר. סוף דבר טרם אסיים דבריי, אציין כי לא נעלמה מעיניי המצוקה הניבטת מקריאת הבקשה. בהקשר זה אציין כי, אף אילו הייתה משאלה עימדי - ואינני אומר שכך הוא בהכרח במקרה הנדון - שהמשיבה תנהג עם המבקש לפנים משורת הדין, ותעניק בידו ארכה נוספת, בשל הטעמים הכלולים בבקשה, תוך קיום המאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ), ראוי לזכור כי "הדבר נתון לגמרי לשיקול דעתה של המערערת, ולא הייתי מציע לטשטש את הגבול בין פטור וחייב" (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח', פ"ד לג(2), 785). בית משפט זה אמון על הוראות הדין, ואילו עשיית צדק "לפנים משורת הדין" מסורה לבעל הדין חברו, ואינה עניין לביהמ"ש לחייבו לפעול כאמור. בעניין זה ראה גם אשר נקבע בע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים): "אשר לטענותיו הנוספות של המערער בבית משפט קמא, בית המשפט ציין, בצדק, כי סמכויותיו של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מוגבלות והגבלה זו מוצאת ביטוי בסעיף קטן (ח) של סעיף 238(א) הנזכר. האפשרות לקבל היתר בניה בעתיד או בחינת הנזק שיגרם בשל הריסת המבנה, אינם שיקולים שבית משפט רשאי לשקול בדיון בבקשה כזו". אף באשר לטענה הנוגעת לתרומת המבקש ובני משפחתו למדינה (ס' 30 לבקשה), דומה כי מחוור שזה אינו בגדר השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, ואין בעצם תרומתו של אדם, כדי ליתן בידו זכות קנויה לבצע עבירות בכלל, ועבירות על חוקי התכנון והבניה בפרט. ממילא, מתוך פרוטוקול הדיון מיום 6.10.13 דומה כי הדבר נלקח במניין שיקולי הצדדים, עת הגיעו להסכמה. בשולי החלטתי, אך לא בשולי הדברים, מצאתי להביע מורת רוח מאופן התנסחות ב"כ המבקש, בסעיף 27 לבקשה. ב"כ המבקש טענה בסעיף הנזכר כי ככל שביהמ"ש יקבע בהחלטה זו כי אין אופק תכנוני למבנה נשוא הבקשה, מאחר שהוא מצוי על שטח ציבורי פתוח, בו בזמן שלגבי ההליך האחר, ניתנה לנאשמת אחרת אפשרות להשלים את ההליך התכנוני, כי אז יהווה הדבר בגדר "תיאטרון האבסורד בהתגלמותו". דרך התבטאות זו אינה נאותה. ראוי כי בעל דין יכלכל מילותיו, בפרט שעה שהן מופנות כלפי החלטה אפשרית של ביהמ"ש. העובדה כי החלטה שיפוטית לא תהא תואמת בהכרח את חפצו של עורך הדין, אינה עילה לשימוש בטרמינולוגיה נפסדת, תוך ניסוח בוטה. בכפוף לאמור, הבקשה נדחית. חרף התוצאה אליה הגעתי, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המבקש, לא מצאתי לחייבו בהוצאות המשיבה. צירוף תצהירבניהמסמכיםחוק התכנון והבניהתכנון ובניה