המרצת פתיחה להסיר כל שעבוד או עיקול מכספי פוליסות ביטוח חיים שבהן מבוטח המבקש 1 (להלן: "המבקש"), המצויות בבעלות המבקשת 2 אשר נעשו אצל המשיבות 1-3, שהן חברות ביטוח (להלן: "חברות הביטוח"). בנוסף, עתר המבקש להצהיר שהלוואות שניטלו מחברות הביטוח כנגד שעבוד פוליסות המבקש, נעשו בהתבסס על זיוף חתימתו של המבקש 1 וללא ידיעתו וזאת על ידי המשיב 4 (להלן: "המשיב"). בהתאם לכך, נתבקש צו מניעה האוסר על חברות הביטוח לעשות דיספוזיציה בכספי הביטוח וליתן צו המורה על שחרור כספי הפוליסות לרשות המבקש. המשיבים עתרו לדחיית התביעה על הסף, בין היתר, נוכח תניית ויתור שקיימת בהסכם שנכרת בין המבקשים למשיב וקיבל תוקף של פסק דין ומטעמים נוספים, לרבות התיישנות. בתחילת הדיון שהתקיים לפני היום, עתר ב"כ המבקשים למחוק את המשיב 4. אולם, בהמשך הדיון חזר בו מכך ועמד על חקירתו. במסגרת הדיון הוסכם כי ישמעו העדויות ובית המשפט יתן פסק דין בתובענה עצמה. בהתאם לכך, נחקרו המבקש, המשיב ונציגת חברות הביטוח. בסיכומיו עתר ב"כ המבקשים להתייחס רק להלוואה השניה שניטלה והתחייב כי מרשו ישא ביתרת ההלוואה הראשונה. לפיכך, הסכימה ב"כ חברות הביטוח כי בתמורה לפרעון ההלוואה, יוסר השיעבוד שהוטל על כספי פוליסת הביטוח שהבטיחו פרעון הלוואה זו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: המבקש הוא בעל מוסך המנוהל על ידי המבקשת 2. המבקש והמשיב הם גיסים. המשיב עבד בתחילה כשכיר במוסך ולאחר מכן ניהל את המוסך. באשר להלוואות נושא התובענה, אין חולק כי נתבקשו שתי הלוואות, האחת על סך של 100,000 ₪ מיום 11/04/02 והלוואה שניה, על סך של 120,000 ₪ מיום 28/09/05. ההלוואות ניטלו עבור המבקש ופוליסות הביטוח שלו שבבעלות המבקשת 2, הועמדו כביטחון. בין המבקש למשיב התגלעו מחלוקות ובשנת 2008 אף הגיש המבקש תלונה למשטרה כנגד המשיב בגין זיוף חתימתו. התלונה לא התגבשה לכדי אישום פלילי והתיק נסגר מחוסר אשמה. במסגרת הסכסוך בין הצדדים, התנהלה תובענה בבית הדין האזורי לעבודה ואף בוררות בפני הבוררת עו"ד קתי ברדה. ביום 12/09/12, הצדדים חתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה ואף כפסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. דיון : ראשית באשר לבעלי הדין הרלוונטיים, ב"כ חברות הביטוח הבהירה כי המשיבות 2 ו-3 אינן רלוונטיות לתובענה והמשיבה הרלוונטית היא משיבה 1 ששמה כיום הוא "מנורה מבטחים ביטוח בע"מ". ב"כ המשיבים טענו כי במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין המבקשים למשיב ואשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי שתי ערכאות, ויתר המבקש על כל טענה או תביעה מכל סוג שהיא בקשר ליחסים שהיו בין המבקש למשיב. משכך, נטען כי לא ניתן להגיש את התביעה כנגד המשיב ואף כנגד חברות הביטוח שכן ממילא במסגרת התביעה המשיב הוא בגדר בעל דין דרוש. בתחילת הדיון ובתגובה לעתירה לסילוק על הסף, טען ב"כ המבקשים כי התובענה אינה קשורה למשיב שכן אינו עותר לשום סעד כלפיו והוא בגדר "משיב פורמלי". ב"כ המבקשים טען כי הוא ציין את המשיב כבעל דין בתובענה מאחר וטען שהמשיב הוא שזייף את חתימת המבקש על מסמכי ההלוואה. לאחר מכן, חזר בו ב"כ המבקשים והותיר את המשיב כבעל דין בתובענה ואף עמד על חקירתו. בסיכומיו טען כי אינו מבקש כל סעד מהמשיב, אלא רק מחברות הביטוח. ראשית יצוין בהקשר לכך כי לא ניתן לטעון טענות ולהופכן בהתאם להלך הרוח בבית המשפט ובעל דין מחויב בנטען בכתבי טענותיו. גם לגופו של ענין, אין בידי לקבל את טענות ב"כ המבקשים שכן עיון בפסקה ב' סייפא לפתח התובענה מראה כי המבקשים טוענים שדינה של ההלוואה להפרע ע"י המשיב. על כן, מתבקש סעד הקשור ישירות אל המשיב. גם בנוגע לטענה בדבר ויתור המבקשים על כל תביעה כנגד המשיב, סבורני כי הדין עם המשיבים. בסעיף 10 להסכם בין הצדדים, נכתב בזו הלשון: "הצדדים מצהירים כי, בכפוף לאמור בהסכם זה ולביצועו בפועל, אין להם ולא תהיינה להם כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג שהוא, האחד כלפי משנהו לרבות, מבלי לפגוע בכלליות, בכל הקשור וכרוך ביחסי העבודה בין הצדדים וסיומם ו/או בכל הכרוך וקשור בפעילות מכל סוג של התובע במוסך אלדן ובחברה, בכל הקשור והכרוך ביחסים העסקיים ו/או האחרים שבין הצדדים וסיומם ובכל הקשור והכרוך בתביעות שהתנהלו בין הצדדים בבוררות ו/או בבי"ד לעבודה. מובהר במפורש, כי בכפוף להוראות הסדר זה וביצוע הסכם זה, הצדדים מוותרים על כל טענה ו/או תביעה האחד כלפי משנהו לרבות על כל טענה ו/או דרישה שנזכרה האחד כלפי משנהו ו/או מטעמו בכתבי הטענות מטעמו בבוררות ובבי"ד לעבודה." (להלן: "תניית הסילוק"). אם כך, המבקשים וויתרו על הזכות להגיש תביעה כנגד המשיב. ב"כ המשיב הפנתה לכך שוויתור זה לא נעשה בכדי אלא תמורת תשלום ששילם המשיב למבקש בסך של 277,000 ₪ וזאת על רקע טענות המבקש כנגד המשיב בדבר גניבת כספים בהיקף של 800,000 ₪. לא מצאתי שניתן להגיש תובענה נגד המשיב נוכח תניית הסילוק האמורה לעיל שהינה גורפת והמבקשים מנועים מהלעלות הטענות נשוא התובענה. בניגוד לנטען ע"י ב"כ המבקשים, לא מצאתי כל התייחסות בתניית הסילוק לכך שאינה חלה כשמדובר בהאשמה פלילית (ממילא עסקינן בהליך אזרחי ומהוגשה תלונה למשטרה, היא נדחתה מחוסר אשמה). המבקש טען כי לא ידע עד שנת 2013 על זיוף החתימה שבעטייה ניתנו ההלוואות. ראשית, יש לומר כי תניית הסילוק עומדת בעינה, כל עוד לא בוטל ההסכם כולו או חלקו מפאת פגמים בכריתה (טעות או הטעייה) או מכל טעם אחר. ברי, כי המסגרת הדיונית לביטול ההסכם אינה תובענה זו, אלא במסגרת תביעה נפרדת לביטולו. שנית, מהראיות שהוצגו עולה כי עוד בשנת 2008 הגיש המבקש תלונה למשטרה כנגד המשיב בנושא זיוף החתימה (ראה: נספח ה' לתגובת המשיב) והתיק נסגר מחוסר אשמה (נספח ו' לתגובת המשיב). לפיכך, אף אם נרמז כי תניית הסילוק בהסכם הפשרה לא התייחסה לטענות אלו בנוגע להלוואה מהטעם שהמבקש לא ידע עליהן, אין לקבל זאת. שכן עולה שהמבקש טען בשנת 2008 כי המשיב זייף את החתימה (בעוד הסכם הפשרה נחתם בשנת 2012) ואף נטען שהדברים עלו בהליכי הבוררות שהתנהלה בין הצדדים ובמסגרתה דרש המבקש מהמשיב פיצוי בגין גניבות בשיעור של כ- 800,000 ₪. כאמור, הצדדים גיבשו הסדר פשרה והמשיב פיצה את המבקש בסך של 277,000 ₪, בין היתר, לסילוק טענה זו. פרט לתלונה במשטרה, עולה מהראיות כי המבקש יכול היה לדעת על ההלוואות שכן הן נפרעו ברובן מחשבונו (ראה סעיף 11 לתצהיר נציגת חברות הביטוח אודות היתרות בהלוואות). בנוסף, נשלחו אל המבקש עדכונים שוטפים אודות מצב ההלוואות באופן תדיר על ידי חברת הביטוח. העובדה כי אינו טורח לפתוח את הדואר, אינה פוטרת אותו לצורך זה. יתרה מכך, מתצהיר נציגת חברות הביטוח עולה שהמבקש יצר קשר עם חברות הביטוח בשנת 2006 לערך וביקש לברר פרטים על ההלוואות הללו. אם לא די בכך, הרי שמהראיות עלה כי כספי ההלוואה הועברו באמצעות המחאות שנכתבו לפקודת המבקש כמוטב יחיד. משכך, הם נפרעו רק לחשבונו של המבקש. המבקש הודה בכך בעדותו וטען שנתברר לו כי לאחר שהכספים נפרעו לחשבונו, הם נמשכו מהחשבון על ידי המשיב שהיה מורשה חתימה. מכך עולה, שככל שיש למבקש טענות, הרי הן אינן כלפי חברת הביטוח, אלא כלפי המשיב שמשך את הכספים מחשבונו. במישור יחסים זה, כבר קבעתי כי המבקשים מנועים מלתבוע את המשיב ומלהעלות נגדו כל טענה. על כן, במישור היחסים של המבקשים והמשיב, לא יכולים המבקשים לטעון כי חתם על הסכם הפשרה הכולל את תניית הסילוק מבלי שידע על ההלוואות שניטלו בשמו. גם במישור היחסים של המבקשים עם חברות הביטוח, לא ניתן לדון בטענות נשוא התובענה, שכן, המשיב הוא בעל דין דרוש לבירור המחלוקת הנ"ל (כמשמעות המונח בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). משוויתרו המבקשים על זכות התביעה כנגד המשיב, הרי הם וויתרו על האפשרות להגיש תביעה נגד חברות הביטוח בגין מעשיו של המשיב באופן שעלול להשפיע על המשיב. ודוק, המבקשים עצמם סברו שהמשיב הוא בעל דין דרוש לתובענה עת צירפו אותו לראשונה כמשיב. גם לגופו של דבר, אין בידי לקבל את הטענה כי המשיב אינו קשור לתובענה שכן, הוברר כי המשיב מושפע מהתובענה באופן ישיר, שהרי אילו ההלוואה לא ניתנה למבקש וניטלה על ידי המשיב (כפי שנטען בסייפא לסעיף ב' לסעדים המתבקשים בפתח התובענה), הרי שחברות הביטוח יבקשו להיפרע מהמשיב (כפי שהבהירה באת-כחן בסיכומיה). על כן, ההכרעה בתובענה משפיעה באופן ישיר על המשיב. האחרון קנה "שקט נפשי" ואת הזכות שלא להתדיין עם המבקש כשהסכים לשלם למבקש סכומי כסף בתמורה לוויתור על כל טענה או תביעה עתידיים. לא ניתן לעקוף את תניית הסילוק באמצעות תביעת חברות הביטוח שמשמעותה הטלת חבות חדשה על המשיב בגין אירועים שהם נשוא תניית הסילוק. ולבסוף, מקובלים עליי דברי ב"כ חברות הביטוח עת הבהירה כי המבקש ידע או היה עליו לדעת על כספי ההלוואה (נוכח הדיווחים השוטפים והתשלומים מחשבונו) וההלוואה התקבלה בחשבונו. לפיכך, אם נטען כי מאן דהו זייף את חתימתו ואח"כ נטל את כספי ההלוואה מחשבונו, הרי שהדבר אינו נוגע לחברות הביטוח אלא מתמצה ביחסים בין המבקש למשיב. במסגרת יחסים אלו, הכרתי במניעות נוכח תניית הסילוק. לסיום יוער כי היה מקום לפרט בהמרצת הפתיחה את כל האירועים הרלבנטים למחלוקת בין המבקש למשיב, לרבות הסכם הפשרה ותניית הסילוק. כך גם בנוגע לפרטים נוספים שהתבררו בדיון, לרבות הדיווחים השוטפים שנשלחו אליו בנוגע להלוואה והתלונה שהגיש במשטרה בנושא. הדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר בעתירה לסעד מן היושר. עוד יוער, שבניגוד למצוין בתובענה שעסקינן בסעד הצהרתי וצו עשה, הרי מדובר בתובענה כספית לכל דבר וענין מתבקש בה לחייב את חברות הביטוח לשלם למבקשים את כספי הפוליסה (ראה סעיף ה' לפתח התובענה). נוכח התוצאה האמורה, אין צורך להכריע בטענות בדבר זהות החותם על המסמכים ו/או בטענת ההתיישנות שהעלו המשיבים. לסיכום: מצאתי כי דין המרצת הפתיחה להידחות. הצו הזמני שניתן בתיק מבוטל. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות 1-3 בגין שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ ובהוצאות המשיב 4 בסך של 5,000 ₪, הכל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בהחלטתי זו, לקחתי בחשבון כי המצהירה מטעם המשיבות 1-3 לא התייצבה לדיון ובית המשפט והצדדים נאלצו להמתין עד להתייצבותה לחקירה. מאידך, המרצת הפתיחה כללה טעויות רבות וב"כ המבקשים ביקש מספר פעמים, לרבות בסיכומי התשובה שלו, לתקן טעויות שונות בכתבי טענותיו ואף הרבה בטיעון וגרם בהתנהלותו להתארכות הדיון. המרצת פתיחהביטוח חייםשעבודפוליסהעיקול