צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א 1981 בקשר למקרקעין בגוש 400208 חלקה 1, בתל-שבע שכ' 20 נ"צ 185969/572094 (להלן: "הצו"). מדובר בצו שהוצא ע"י המשיבה כנגד מבנה שבנה המבקש, בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א 1981 (להלן: "חוק פינוי קרקע"). המבקש הגיש תביעה עיקרית, לסעד הצהרתי בדבר זכויות במקרקעין, במסגרתה הגיש בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע הצו האמור. דיון ראשון נערך בפני כב' השופט עטר ביום 4.8.13, אולם המשיבה לא התייצבה, לאחר שעלו מטעמה טענות לאי ביצוע המצאה כדין, שלא כאן המקום לדון בהן. במהלך הדיונים, הסכים המבקש כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה העיקרית, ככל שעניינה הוא בעלות במקרקעין. בנסיבות אלה, הוסכם כי התביעה העיקרית תשונה לתובענה לביטול הצו גרידא ותו לא, כאמור בסעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע. במהלך הדיון ביום 18.8.13, הסכימו שני הצדדים לאחד את הדיון בתביעה העיקרית עם הבקשה לסעד זמני. פסק דין זה, ניתן איפוא הן בבקשה לעיכוב ביצוע הצו והן בתיק העיקרי לביטול הצו האמור. רק לשם הנוחות יכונו הצדדים "המבקש" (הוא גם התובע) ו"המשיבה" (היא גם הנתבעת). טענות הצדדים בכתב התביעה ובבקשה, טען המבקש, כי הוא הבעלים החוקי, המשתמש והמחזיק במקרקעין נשוא הצו. לטענתו, משפחתו קיבלה את המקרקעין במסגרת הסכם מיום 18.8.2010 (להלן: "ההסכם"), ולאחר זמן מה החל לבנות את ביתו במקום. עוד טען המבקש, כי המבנה נבנה לפני כשנה וחצי, במקום הסתובב פקח של המשיבה, וזה מעולם לא העיר דבר נגד חוקיות הבניה. המבקש צירף תצהיר קצר מטעמו לאימות העובדות שבבסיס התובענה והבקשה. בתגובת המשיבה, מעבר לטענות הפרוצדוראליות הנוגעות לעניין ההמצאה ולסוגיית הסמכות העניינית המפורטות לעיל, נטען כי הצו הוצא כדין. המשיבה טענה, כי נקודת הפלישה בגינה הוצא הצו, מרוחקת כדי 400 מ' מהשטח המוזכר בהסכם, ולכן אין בידי המבקש כל זכויות במקרקעין נשוא הצו. המשיבה טענה, כי אין יסוד לטענה לפיה המבקש מחזיק במקרקעין כשנה וחצי, נוכח צילום אווירי מחודש 7/2010 המהווה ראייה אובייקטיבית. המשיבה טענה, כי הפלישה נתגלתה ע"י המשיבה רק בתחילת חודש מאי 2013 בסיור שגרתי של המפקח מטעמה העד תומר דמוזה. המשיבה טענה, כי המבנה נשוא הצו טרם הושלם, והדבר מלמד הן על "טריותה" של הפלישה, והן על כך שמדי יום למעשה מתבצעת פלישה נוספת בהשלמת הבניה. המשיבה צרפה את תצהירו של הפקח תומר דמוזה, לאישור מועד גילוי הפלישה. בפתח הדיון ביום 18.8.13, הבהיר המבקש כי טענותיו כנגד הצו הן כדלקמן: טענה של זכויות במקרקעין. טענה של חריגה במועדים מעת גילוי הפלישה ועד למתן הצו. פגמים מהותיים בדו"ח הפיקוח, ובעיקרם העדר פירוט גוש וחלקה. צירוף צילום אווירי משנת 2010 ולא ממועד מאוחר יותר. עדויות הצדדים בדיון ביום 18.8.13 העיד המבקש כי לו עצמו אין חוזה חכירה על המקרקעין, אולם לאביו ולסבו יש חוזה. המבקש אישר שהמבנה שצולם ע"י הפקח דמוזה, הוא הבית נשוא המקרקעין. לטענתו הפקח מגיע תכופות, עד פעמיים בשבוע. העד מטעם המשיבה, הפקח תומר דמוזה, העיד בחקירה הנגדית, כי הוא עובד כפקח המינהל באזור מזה שנה ושמונה חודשים, ואכן מגיע לתל-שבע כפעמיים שלוש בשבוע. יחד עם זאת, הוא חזר על האמור בתצהירו, כי את המבנה נשוא הצו ראה לראשונה בתחילת מאי 2013. רקע משפטי בעניין בן שמחון (רע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח (1) 827, 844-845 (19.11.2003), להלן: "עניין בן שמחון"), נקבע כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים להפעלת סמכות הממונה ליתן צו סילוק פולש: האחד, כי אדם תפס מקרקעי ציבור; השני, כי לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; השלישי, כי הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין (הורחב מאז לששה חודשים); הרביעי, כי הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה (הורחב מאז לשלוש שנים). חוק פינוי קרקע קובע בסעיף 4, כי הממונה רשאי להוציא צו לפינוי קרקע, על יסוד דו"ח של פקח ומסמכים לגבי הבעלות בקרקע, בתוך ששה חודשים ממועד גילוי התפיסה, ולא יאוחר משלושים וששה חודשים מיום התפיסה. כאמור לעיל, החוק תוקן, תוך הרחבת התקופות האמורות (אשר קודם לכן עמדו על שלושה חודשים מיום הגילוי ושנה מיום התפיסה). בדברי ההסבר לתיקון, נאמר כי הרחבת התקופות נדרשת מתוך התחשבות בהיקף מקרקעי הציבור, מיקומם הגיאוגרפי, הקושי לגלות פלישות מסוימות, ומשך הזמן הנחוץ לבדיקת מהות התפיסה ולהשגת מידע על תחילתה (ה"ח הממשלה 14, 11.11.2002, ע' 171). סעיף 5ב' (א) לחוק פינוי קרקע, קובע כי: "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". בית המשפט העליון הדגיש בעניין בן שמחון הנ"ל, כי החוק נותן בידי הרשות המוסמכת כח להוציא צו סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, המחייב את התופס בקרקע לפנות את השטח בתוך תקופה קצובה, ומשמעותו היא מעין עשיית דין עצמית על ידי הרשות המוסמכת לסילוקו של תופס מקרקעי ציבור שהוא מחזיק בה, כאשר הנטל עובר אל המחזיק להוכיח את זכויותיו (שם, פסקה 11). ההסדר מרחיב לגבי מקרקעי ציבור את הרעיון הטמון בעשיית דין עצמית על פי ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין, וזאת מכמה בחינות: האחת - ויתור על תנאי של חזקה בפועל בקרקע על ידי המחזיק כדין; השניה - הארכת התקופה להגדרת "פלישה טרייה" שבתחומה ניתן להיזקק לעזרה עצמית; והשלישית - אמצעי הכח העצמי לו ניתן להיזקק אינו שימוש בכח סביר, אלא מתן צו סילוק פולש שדינו כדין פסק-דין הנתון להוצאה לפועל. יחד עם זאת, התנאי לפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין", מחייב רמת וודאות ובטחון גבוהים ביחס לעובדת הפלישה. קיום רמה כזו של וודאות הוא תנאי לתוקפו של צו הסילוק ותוקפם של ההליכים על פיו (שם, פסקה 18). בעניין רמת רזיאל, הדגיש כב' השופט רובינשטיין: "צריך להיות מוטבע ב'צופן הגנטי' של בתי משפט, כל בתי המשפט, יחס מסתייג ברור מבניה בלתי חוקית או חריגה. דבר זה צריך להיות לבתי המשפט עמוד אש מתמיד, שאם לא כן תימשך ההפקרות בתחום המקרקעין, בראש וראשונה כמובן מקרקעי הציבור. עמדה זו מצאה ביטויה בפסיקה ענפה, שגברה בשנים האחרונות..." (רע"א 9374/09, רמת רזיאל בע"מ נ' אליהו בן זקן, (28.7.2010) שם, פסקה ט'). מנימוקים דומים, אישר בית המשפט העליון צו דומה לפינוי קרקע (רע"א 3569/04, סייח אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (2005)). בית המשפט העליון קבע, כי אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות "מכת מדינה" במקומות רבים, ועל בית המשפט לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן (רע"א 11527/05, עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (6.3.06) פסקה ד' (2)). הכרעה בטענות טענה לזכויות במקרקעין - המבקש איננו צד להסכם שצורף לתובענה, אשר נערך בין המשיבה לאחרים, וזאנה שביב אבו-כף ווטפה סלימאן אל-אעסם. הללו לא באו להעיד בפני בית המשפט, והקשר בינן לבין המבקש לא הובהר בתצהירו. יתרה מכך, בהסכם שצורף, מצויין נ"צ אחר: 185900/572500, שונה מנ"צ אליה מתייחס הצו. המשיבה המציאה רישום טאבו לפיו הקרקע מוסדרת בבעלות המדינה, וכן צילום אוויר המצביע על המרחק בין הנ"צ הקבוע בהסכם לבין הנ"צ בו נמצא המבנה נשוא הצו. יצויין כי בהודעה ששוגרה לאחר הדיון, טען המבקש כי מדובר באמו ובאשת סבו, וכי: "מדובר בשטח שהוא קרוב מבחינת נקודות הציון...". הנטל הוא על התובע, הן מכח הדין הכללי והן מכח ניסוחו של סעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע. שתי נקודות הציון השונות נמצאות במרחק של 400 מ' זו מזו. טענה זו לא הופרכה ע"י המבקש. המבקש לא המציא חוו"ד מודד, שיש בה כדי להוכיח כי המבנה נבנה בשטח בו הוענקו לאמו ולאשת סבו זכויות, ולא הרים את הנטל הקבוע בסעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע. נוכח האמור לעיל, לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל ולהוכיח את זכותו במקרקעין נשוא הצו, כפי שנקבע בסעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע. המבקש צירף לבקשתו גם אישור מראש המועצה המקומית תל-שבע. באישור צויין כי המבקש: "צפוי לקבל את כל ההיתרים בהתאם לחוק, עקב הסדר קרקע בין המשפחה למנהלת". ראש המועצה לא מסר תצהיר, ולא הגיע להחקר על טיב האישור. לא ברור מהו מקור הידיעה, וכיצד הוא יכול לגבור על רישום בטאבו ועל הצהרת הפקח מטעם המשיבה. מכל מקום, בעל הקרקע היא המשיבה. רשות התכנון המקומית, יכולה לפתור סוגיות של תכנון והיתרים, אולם היא איננה יכולה להעניק זכויות במקרקעין שאיננה שלה. כמתואר לעיל, בניגוד לבעל מקרקעין רגיל, בהפעלה של צו פינוי לפי חוק פינוי קרקע, הנטל הוא על המבקש ביטול להוכיח זכויות במקרקעין, והמבקש לא הרים נטל זה. טענה של חריגה במועדים המחוקק הרחיב את גדר המועדים להוצאת צו פינוי ע"פ חוק פינוי קרקע, לתקופה של ששה חודשים ממועד גילוי התפיסה, ולא יאוחר משלושים וששה חודשים מיום התפיסה. המבקש איננו חולק על העובדה שהמבנה קיים במקרקעין פחות משלוש שנים. טענתו של המבקש הינה, כי המשיבה גילתה את התפיסה למעלה מששה חודשים טרם הוצאת הצו. בעניין זה העיד הפקח מטעם המשיבה, העד דמוזה, כי גילה את המבנה לראשונה בתחילת חודש מאי 2013. עדות זו לא נסתרה. העובדה שהפקח דמוזה אישר כי הוא מגיע לביקורת בישוב תל-שבע פעמיים שלוש בשבוע, איננה מחייבת כי בכל ביקור הוא יראה כל פינה ביישוב. לא מצאתי גם פגם בעדותו, בעובדה שהעיד כי לא היה פקח לפניו, כאשר הוא בתפקיד מינואר 2012, כאשר המבקש הראה בהודעה הנוספת שהגיש, כי היה פקח בעבר עד לחודש אוקטובר 2009. עוד יצויין, כי מעיון בתמונות, שהמבקש אישר כי הן של המבנה נשוא הצו, עולה לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי המבנה היה עדיין בשלבי בנייה בעת הגילוי במאי 2013. בתי המשפט התייחסו לא אחת למידת הפיקוח של המדינה, שבבעלותה שטחים נרחבים, וקבעו כי אין הכרח להוכיח פיקוח שוטף ויומיומי. מסיבה זו הוארכו התקופות הקבועות בחוק. אף כאן, הנטל הוא על המבקש להוכיח כי חלפה למעלה מחצי שנה מעת שהתפיסה נתגלתה, וזאת לא הוכח. פגמים בדו"ח הפיקוח המבקש טען עוד, כי קיים פגם מהותי בדוח הפיקוח, בהעדר אזכור של גוש וחלקה. אף שראוי כי תיאור המקרקעין יהיה מובהק, כדי למנוע טענות מעין אלה, הרי שאין כל חובה סטאטוטורית לדרישה האמורה. יצויין כי גם בתקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו), התשס"ה-2005, לא נאמר כי יש הכרח בציון גוש וחלקה בצו, אלא די בציון המקום "לפי גבולות או כתובת, או נקודות ציון או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה". אם כך בצו עצמו, מקל וחומר בדוח הפיקוח. יתרה מכך, כאשר המבקש בעדותו אישר כי הצילומים שערך הפקח דמוזה הם אכן הצילומים של ביתו, עיקר בכך את הטענה בדבר העדר הפירוט, שהרי היום אין עוד מחלוקת כי המבנה אותו תיאר הפקח דמוזה בדוח הפיקוח, הוא המבנה אותו בנה המבקש. צירוף צילום אוויר משנת 2010 המבקש טען כי היה על המשיבה לצרף תצלום אוויר מאוחר יותר. סעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע מטיל את הנטל על המבקש. המשיבה הציגה את צילום האוויר כדי להוכיח שהמבנה עמד במקום פחות משלושים וששה חודשים לפני הוצאת צו הפינוי. לעומת זאת את תקופת ששת החודשים טרם הגילוי, הוכיחה בעדותו של הפקח דמוזה, שלא נסתרה. בהודעה שהוגשה לאחר הדיון, צירף המבקש צילום אוויר מיום 26.3.13, על מנת להוכיח כי המבנה כבר עמד במועד זה. יצויין כי גם מועד צילום זה הינו פחות מששה חודשים לפני הוצאת הצו שניתן ביום 26.6.13, היינו גם אם היה הפקח מגלה את התפיסה במועד זה - עדיין היה הצו עומד במגבלת המועדים הקבועים בחוק. סופו של דבר נוכח כל האמור לעיל, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח אף אחת מטענותיו, ואני דוחה את העתירה לביטול הצו. יצויין כי המבקש הפנה לצו עיכוב ביצוע שניתן לאחרונה בערעור בעניין ע"א 8856-05-13. אין דינו של עיכוב ביצוע זמני כדינו של פסק דין. כב' השופט פרידלנדר מתייחס בהחלטתו בעיקר לנסיבות הומאניטריות המטות את מאזן הנוחות. בענייננו, הסכימו הצדדים לדון בתביעה העיקרית לביטול הצו, ועל בית המשפט להכריע בתביעה העיקרית לביטול הצו ולא לקבוע מצב זמני בלבד. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך 4,000 ₪. סכום זה מן הפקדון יועבר למשיבה, והיתרה תושב למבקש. כיוון שניתן צו עיכוב ביצוע ביום 28.7.13, אני קובע כי מרוץ המועדים של 30 הימים לפינוי הקרקע, הקבוע בצו ע"פ חוק פינוי קרקע, יחל מחדש מיום 2.9.13. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.קרקעותסילוק ידפינוי מקרקעיןמקרקעיןצוויםפינויפלישה למקרקעין