בהתאם להסכם המחתה את זכויותיה בהתאם להסכם השכירות ואף התחייבה לעדכן כי דמי השכירות ישולמו לתובעת. בהתאם לכך, מסרה מבני תעשיה לידי התובעת כתב המחאת זכות מיום 30/4/13 המופנה לנתבעת ובו נכתב: "3. הננו להודיעכם, כי החל ממועד קבלת הודעה זו, הנכם נדרשים לשלם את מלוא דמי השכירות, כמו גם כל תשלום אחר, על פי הסכם השכירות, לחברת נביעות. 4. כמו כן, נבקשכם לדאוג, תוך 7 (שבעה) ימים מיום קבלת מכתב זה, להחלפת הערבות הבנקאית אשר נמסרה למבני תעשיה, בערבות בנקאית לזכות נביעות טבע הגליל בע"מ מספר חברה 520037326". אין מחלוקת, כי כתב המחאת זכות זה נמסר לנתבעת בסמוך לאחר עריכתו, דהיינו בסוף חודש 4/2013 או בתחילת חודש 5/2013. בנוסף לכתב המחאת הזכות שמסרה מבני תעשיה כאמור, שלחה התובעת ביום 22/5/13 מכתב לנתבעת בו נכתב: "1. בהמשך לפגישתנו ביום 9/5/13 הודעתי לך כי רכשנו את הזכויות במושכר מאת חברת מבני תעשיה בע"מ. 2. אנו מבקשים את המושכר לשימושנו העצמי ועל כן הננו להודיעכם כי עליכם להיערך לפינוי המושכר בתום תקופת השכירות שעל פי החוזה, היינו, עד ולא יאוחר מיום 31/3/14". ביום 2/6/13 שלחה התובעת לנתבעת מכתב נוסף בה נדרשה האחרונה להסדיר בבנק את הוראת הקבע לתשלום דמי השכירות ולהחליפה ממבני תעשיה לתובעת. כמו כן, הודיעה התובעת לנתבעת כי דמי השכירות יגבו בהתאם להסכם השכירות "בכל חודש בחודשו, מראש, עבור אותו חודש + דמי ביטוח חודשיים (בהתאם לתנאי הסכם השכירות) ב-1 לחודש ...". על אף שבהתאם להוראות ההסכם, דמי השכירות עבור חודש 6/2013 אמורים להיות משולמים בתחילת אותו חודש, הנתבעת לא שילמה אותם במועד. משלא שילמה הנתבעת את דמי השכירות במועד ולא עשתה כן במשך 30 יום לאחר מכן, הגישה התובעת את תביעתה דנן ביום 2/7/13 לפינוי המושכר. טענות הצדדים התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא שילמה לה את דמי השכירות על אף שנכנסה בנעלי מבני תעשיה ועל אף שמבני תעשיה המחתה לה את זכויותיה על פי הסכם השכירות. לטענתה, משלא קיימה הנתבעת את התחייבותה לשלם לה דמי שכירות, קמה לה (לתובעת) זכות לבטל את ההסכם. ביטול הסכם השכירות נעשה, כך נטען, בעצם הגשת התביעה לפינוי המושכר. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת ביטלה את ההסכם שלא כדין ועל כן, יש לראות בעצם הגשת התביעה הפרה מצד התובעת של הסכם השכירות. לטענתה, בהתאם להוראת סעיף 20(ב) להסכם השכירות, היה על התובעת לתת לה הודעה בכתב בה תינתן התראה שאם לא תשלם את דמי השכירות תוך 14 ימים מקבלת ההודעה, יבוטל ההסכם. הודעה כאמור כלל לא ניתנה ולפיכך לא קמה לתובעת זכות ביטול. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי היא אינה מתחמקת מתשלום דמי השכירות, והיא אף הגישה בקשה לאפשר לה להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט. לטענתה, בהתאם להסכם השכירות, היה עליה לשלם את דמי השכירות למבני תעשיה, אך האחרונה אינה מסכימה לקבלם. מכיוון שהתובעת אינה צד להסכם השכירות ומכיוון שמבני תעשיה מסרבת לקבל את דמי השכירות, לא שולמו דמי השכירות עד היום. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות מטעם הצדדים ואת סיכומיהם ולאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה, כי ביטול ההסכם על ידי התובעת נעשה בניגוד להוראות ההסכם ובניגוד לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") ולפיכך, דין התביעה להידחות. סעיף 20(ב) לחוזה השכירות מסדיר את הסעדים העומדים למשכיר (מבני תעשיה והתובעת שנכנסה בנעליה) במקרה שבו לא מקיימת הנתבעת אחר התחייבויותיה על פי ההסכם. ההוראה הרלבנטית לענייננו היא הוראת סעיף 20(ב)(5) המתייחסת לאי תשלום דמי שכירות. בהתאם להוראה זו נקבע: "(ב) בנוסף לכל סעד שהחברה תהיה רשאית לתבוע על פי הסכם זה ו\או על פי הדין ובלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, תהיה החברה רשאית להביא לביטולו של הסכם זה לאחר מתן הודעה בכתב בת 14 יום במקרים המפורטים להלן: (1) ... ... (5) אי תשלום סכום שהשוכר חייב בתשלומו לחברה - תוך 14 יום ממועד הפירעון". בהתאם להוראה זו, זכות הביטול קמה אך ורק אם השוכר אינו משלם את דמי השכירות תוך 14 יום ממועד התשלום ולאחר שניתנה לו הודעה בכתב לתיקון ההפרה תוך 14 ימים נוספים. מדובר בשני תנאים מצטברים שרק בהתקיימות שניהם קמה זכות ביטול. בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת לא שלחה לנתבעת הודעה בכתב כנדרש בסעיף 20(ב) להסכם, לא ביקשה ממנה לתקן את ההפרה ולשלם את דמי השכירות ולא נתנה לה אורכה לעשות כן. יתרה מכך, התובעת אף לא שלחה לנתבעת הודעה על ביטול ההסכם, ומיד הגישה את התביעה לפינוי המושכר. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם ויש בה כשלעצמה משום הפרה של ההסכם. התנהגות התובעת אשר מיהרה להגיש את תביעת הפינוי מבלי לתת לנתבעת אורכה לקיום ההסכם ותשלום דמי השכירות, אף עומדת בניגוד להוראות חוק התרופות והפסיקה בעניין. סעיף 7 לחוק התרופות קובע: "הזכות לביטול 7 (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה הייתה יסודית. (ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר אורכה לקיומו, והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק: ... ". רלבנטית לענייננו הוראת סעיף 7(ב), שכן אין מחלוקת כי הצדדים לא ראו באי תשלום דמי שכירות בגין חודש אחד הפרה יסודית של ההסכם ולפיכך הם קבעו בהסכם מנגנון שיאפשר לשוכר לתקן את ההפרה. בהתאם לפסיקה והספרות המקצועית, כאשר מפר צד את ההסכם הפרה לא יסודית, מוטלת על הנפגע חובה לתת למפר אורכה לתיקון ההפרה, וזאת נוכח הוראת סעיף 7(ב) לחוק התרופות. בפסיקה קיימת מחלוקת באשר לאופן מתן הארכה, שכן חוק התרופות אינו קובע דרך מיוחדת למתן אורכה. יחד עם זאת, מקובל כי אין להעמיד תנאים נוקשים לעניין מתן ההודעה וניתן להסיק מתן הודעה כאמור מדרך התנהלותם של הצדדים (ראו בעניין זה ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות ע"מ נגד ברורה הוך פ"ד לז(3) 393, ע"א 8588/6 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11/11/10) וכן ספרה של גבריאלה שלב - יהודה אשר, "דיני חוזים - התרופות (תשס"ט) בע"מ' 607 עד 612). יחד עם זאת, הודעת הארכה חייבת להיות ברורה. לעניין זה התייחסה גבריאלה שלב בספרה הנ"ל, שם היא מסבירה: "על הודעת הארכה להיות ברורה וחד משמעית. על המפר, כאדם סביר, להיות מסוגל להבין מהודעת הנפגע, שקיבל ארכה למילוי החיוב שהופר, ושהנפגע מצפה ממנו לחזור בו מן ההפרה ולפעול לאלתר לתיקונה. לפיכך, שיחות סתמיות בין הצדדים בדבר "מציאת מוצא להקפאה", בקשות לדיווח המועברות בין הצדדים לפרויקט משותף או רמזים מעורפלים שאין בהם אמירה ברורה שלפיה ניתנת למפר הזדמנות לחזור בו מן ההפרה - כל אלה עשויים שלא להיחשב כעמידה בנטל למתן ארכה". בהמשך מסכמת גבריאלה שלב את המצב המשפטי בעניין אופן מתן הודעת האורכה וקובעת: "העיקר הוא שאדם סביר בנעליו של המפר יוכל להבין כי הוצגה בפניו דרישה רצינית לקיום החוזה ולתיקון ההפרה. כאשר דרישה זו הופנתה אל המפר, חזקה עליו שברור לו, כאדם סביר, שאם לא יפעל בהתאם עלול הנפגע לנקוט כל צעד משפטי העומד לרשותו" (שם, עמ' 612). בענייננו, הצדדים להסכם קבעו מנגנון מסוים באשר לאופן מתן הודעת הארכה והסכימו כי הודעה כאמור תינתן בכתב. עוד ניתן להבין מהוראת סעיף 20(ב) להסכם כי הצדדים אף הסכימו שההודעה תכלול התראה על כוונת המשכיר לבטל ההסכם אם דמי השכירות לא ישולמו בתוך 14 ימים ממועד מתן ההודעה. כאמור, התובעת לא שלחה הודעה כאמור, ולפיכך זכותה לביטול ההסכם כלל לא השתכללה. מעבר לנדרש אוסיף, כי התובעת אף לא עמדה בחובתה לפי סעיף 7 לחוק התרופות בהתעלם מן הדרישה שבסעיף 20 לחוזה. התובעת לא פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום דמי השכירות לפני הגשת התביעה, היא לא נתנה לה ארכה לקיום החוזה ולא העמידה בפניה דרישה רצינית לקיום החוזה ותיקון ההפרה כנדרש בסעיף 7 לחוק התרופות. ב"כ התובע טען כי גם לאחר הגשת התביעה לא שילמה הנתבעת את דמי השכירות ובעצם עד היום היא לא עשתה כן. מטעם זה הוא ביקש לראות בהתנהלות זו של הנתבעת משום הפרה מתמשכת של ההסכם המזכה אותה בביטול ההסכם. דין טענה זו להידחות. השאלה אם הנתבעת הפרה את ההסכם ואם ביטולו נעשה כדין נבחנת ונחתכת על סמך הטענות שבכתב התביעה וכתב ההגנה, נכון ליום הגשת התביעה. הן כתב התביעה והן כתב ההגנה מתייחסים לאי תשלום דמי שכירות עבור חודש 6/2013 ואין הם נוגעים להשתלשלות האירועים לאחר מכן. על כן, בין אם הנתבעת שילמה את דמי השכירות לאחר הגשת התביעה ובין אם לאו, אין לכך שום רלבנטיות לתביעה שמתנהלת לפני ולשאלה אם במועד הגשת התביעה קמה לתובעת זכות לביטול ההסכם ואם לאו. סוף דבר התביעה הוגשה בטרם קמה לתובעת זכות לביטול ההסכם. מאחר שבמועד הגשת התביעה החזיקה הנתבעת במושכר כדין ובהתאם להסכם שכירות שהיה בתוקף, לא היה מקום להגשת התביעה. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. חוזה שכירותחוזההמחאת חיוביםשכירות