הסכם הפשרה כמעשה בית דין: יוקדם ויובהר כי על הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין חלים הכללים החלים על פסקי דין וביניהם הכלל של מעשה בית דין. השופט זוסמן מסביר בספרו מהו אותו פסק-דין בהסכמה: "פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, בעמ' 787). ובע"א 151/87 ש.ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני נאמר לעניין זה כך:" שני הנדבכים הללו, המרכזים את פסק הדין שבהסכמה, הם המכתיבים לו, לבעל הדין, את דרכי הפעולה לשינוי הפסק - הפן ההסכמי הוא המקנה אפשרות לביטול פסק הדין מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם (כגון - טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה, או שינוי מהותי בנסיבות); והפן השיפוטי שבפסק, היינו האישור שניתן להסכם על-ידי שופט, הוא שפותח את הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים - כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. ראה בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 503-504, ובע"א 116/82 הנ"ל, בעמ' 733, ... העולה מן האמור עד כה, שכל עוד לא בוטל פסק הדין, בעקבות תביעות מיוחדות בעניין זה, הרי הוא שריר וקיים, ומה שחשוב מזה: "...כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 504). והדברים נסמכים, בין השאר, על פסק הדין המנחה שיצא מלפני בית משפט זה בד"נ 22/73, בעמ' 103, שם מבהיר השופט אשר:"...כל עוד לא בוטל פסק-דין בהסכמה בדרך הנ"ל (הינו ביטול פסק הדין מחמת פגם בהסכם שביסודו - ד' ל') הרי הוא פסק-דין לכל ענין והכללים החלים על פסקי-דין בדרך כלל חלים גם עליו"." ובע"מ 2514/07 רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו) נ' חיים בן-לולו נקבע: "כלל הוא כי פסק דין המהווה מעשה בית דין יוצר מחסום דיוני בפני צדדים למחלוקת מלשוב ולעורר את עילות התביעה שהוכרעו בהליך המשפטי הקודם (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב (2) 561, 587 (1962); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 13 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר פסק הדין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, נבלעת עילת התביעה נשוא ההסכם בפסק הדין הנותן לו תוקף, ונחסמת בכך התדיינות מחודשת באותה עילה מכח פסק הדין שניתן (זלצמן, בעמ' 330). ההסכמה החוזית בבסיס הפשרה, המקבלת תוקף של פסק דין, הופכת לחלק מתוכנו של הפסק, ותוכן זה מהווה בסיס לחסימה הדיונית במסגרת מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 337). מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450-451 (1993); וראו גם ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 498-499 (1989); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ב ( 20.6.2007); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פסקה י"ב ( 20.6.2007); זלצמן, בעמ' 335). בענייננו, קם מעשה בית דין מכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והוא חל על הצדדים להסכם ומשתיק אותם מהעלאה בשנית של עילות תביעה אשר נבלעו בהסכם הפשרה וקיבלו תוקף של פסק דין.... לגופם של דברים, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים נועד לסיים את כלל הסכסוכים וההתדיינויות בין הצדדים בכל הנוגע לרכוש הוריהם המנוחים ולאופן חלוקתו. הסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין, בולע אל תוכו גם את ההליך נשוא ענייננו, והוא מקים מחסום דיוני ביחס לכל תובענה שעניינה קשור ברכוש ההורים המנוחים. לאור זאת, לא היה מקום לדון בתובענה לגופה, ודינה היה להידחות." אמור מעתה, כי גם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין חלה תורת מעשה בית דין.השתק פלוגתא בע"א 05 / 9647 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ, עמוד 9 חזר ביהמ"ש על העקרונות שנקבעו בעניין "השתק פלוגתא": "השתק פלוגתא יחול בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: ראשית, נדרשת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני; שנית, נדרש כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, כי ההתדיינות השנייה היא בין אותם הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון, וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, נדרש כי בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; רביעית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה". מעיון בכתבי בית הדין שבהליך הקודם, הן בהתנגדות, הן בתצהיר התמיכה להתנגדות והן בהסכם הפשרה עולה כי בסכסוך הקודם העלה המשיב את עניין המיטלטלין במלוא חריפותו, כאשר בהתנגדותו הוא ביקש לקזז מסכום השיקים עליהם נתבע את שווי המיטלטלין וזאת באותן טענות ממש שהוא מעלה בתביעה הנוכחית. בהתנגדות אשר הוגשה בהליך הקודם נכתב באשר למיטלטלין כך: " 15. המבקש יציין כי עת נכנס להתגורר בדירה הוא הביא עימו תכולה כפי שתפורט בהמשך, ואז להפתעתו ברגע שהודיעו על סירובו להמשיך להתגורר עם גב' מוריאל גפן בדירה ועזב את הדירה, לא אפשרה לו גב' מוריאל ליטול את חפציו שהוא השאיר ואת התכולה..." 16. המבקש שלא היה מעוניין להתרועע עם גב' גפן, ביקש מאימו ואחותו כי יטפלו בהוצאת המיטלטלין אך גב' מוריאל גפן סירבה בכל תוקף לאפשר לצד ג' ליטול את המיטלטלין. " בסעיף 17 להתנגדותו פירט המשיב את רשימת המיטלטלין ובסעיף 18 להתנגדותו טען: " 18. המבקש יטען כי הגב' מוריאל מעכבת שלא כדין את המטלטלין אשר שוויים מוערך ב-13,200 ₪ וניתנת בזאת הודעת קיזוז על סך של 15,800 ₪ (כולל המזומנים) לפי הפירוט דלעיל..." בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין הייתה התייחסות מפורשת לאותם המיטלטלין ויוחד סעיף שלם המסדיר את אופן החזרת המיטלטלין למשיב כהאי לישנא: " ביחס למיטלטלין השייכים לנתבע ואשר מצויים בדירה של בתו של התובע, הרי שהנתבע מתחייב ליטול את המיטלטלין לכל המאוחר בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין להסכם הנ"ל, כל זאת לאחר שהדבר תואם מראש ובכתב עם ב"כ התובע; ככל שהנתבע לא יפעל כאמור בפסקה זו, הרי שבחלוף 30 יום מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם הנ"ל, יהיה רשאי התובע ו/או מי מטעמו ובכלל כך בתו של התובע, לעשות במיטלטלין שנותרו בדירה ככל שתמצא לנכון, כל זאת מבלי שלנתבע ו/או מי מטעמו תעמוד כל דרישה ו/או תביעה ו/או טענה ביחס לכך;" בתביעה הנוכחית ממחזר המשיב את הטענות בעניין המיטלטלין שהועלו והוכרעו בהסכם הפשרה שבהליך הקודם. יש לציין כי ערכם של כל המיטלטלין שהושארו בדירה הוערך ע"י המשיב בהליך הקודם בסך של 15,800 ₪ בעוד שבתביעה הנוכחית נולדו להם מיטלטלין נוספים, שזיכרם לא בא בהתנגדות וערכם הכולל האמיר לסך של 58,650 ₪. לא למותר לציין כי גם ערכם של חלק מהפריטים שנזכרו בהליך הקודם השביח ותפח ללא הכר, למשל ערך הדיסקים שהוערכו ע"י המשיב בסך של 1,000 ₪ גדל באורח פלא לסך 5,000 ₪, ערכם של הבגדים שככל הנראה נשתבחו להם עם הזמן, תפח גם הוא פי 10 , מסך של 1,000 ש"ח לסך 10,000 ₪ וכך גם ערכם של המיטה והמזרון האמיר מסך 1,000 ₪ לסך 4,000 ₪. אציין, כי השוני בכמות המיטלטלין שפורטו בהליך הראשון ובסכומים בהם הוערכו, אין בהם כדי לשנות את התוצאה, שכן בהליך הראשון התייחס המשיב לכל הפריטים שהותיר בדירה ואם מסיבות השמורות עימו לא פירט את כולם, הרי שהוא ויתר עליהם והוא מושתק ומנוע לדרוש את השבתם עתה. וזאת לפי העיקרון שפורט לעיל, לפיו השתק חל לא רק על העובדות והטענות שפורטו בפועל במקרה הראשון, אלא על אלו שיכול היה המשיב לטעון, אין ספק כי כמות המיטלטלין שהושארו בדירה ומחירם היה ידוע למשיב ונתגבש כבר במועד ההליך הקודם וככל שהמשיב לא התייחס לחלק מהמיטלטלין בהליך הראשון, הוא מנוע מלעשות זאת עתה.הטענה בעניין זהות הצדדים בעניין זהות הצדדים טוען המשיב, כי תיק זה נפתח נגד המבקשת ואילו התיק הקודם התנהל מול אביה של המבקשת כך שמדובר בצדדים שונים. בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ נקבע בעניין זהות הצדדים: "לעניין זהות בעלי-הדין, האם די בזה שאותו בעל-דין שנגדו מועלית טענת השתק פלוגתא היה צד בהליך שבו נקבעו העובדות המשתיקות אותו, גם כאשר בעל-הדין המעלה את הטענה לא היה צד לאותה התדיינות? .... נראה לי שלשאלה הראשונה ניתנה תשובה חיובית מפי השופט בך בעניין פיכטנבוים הנ"ל שאזכרתיו זה עתה. לדעה זו הסכימו שני השופטים חבריו של כבוד השופט בך להרכב באותו עניין. אני מציע שלא לסטות מהלכה זו שפירושה כי גם מי שלא היה צד להליך שבו נוצר השתק פלוגתא יוכל להעלות את הטענה כטענת הגנה נגד מי שהיה צד לאותו הליך. דעה זו אושרה שוב מפי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, בעמ' 850 והסכימו עמה השופטים ש' לוין ו-אור". על אף שההליך הקודם לא התנהל אל מול המבקשת השתק חל בעניינו. מדובר במחלוקת הקשורה במיטלטלין והמשיב היה צד לה ולהסכם הפשרה. כמצוין בפרשת סררו, הגם שהמבקשת לא הייתה צד להליך הקודם היא רשאית להעלות טענת השתק כנגד המשיב שהיה צד בהליך הקודם, זאת ועוד ניתן לראות במבקשת משום "חליפתו" של אביה שהיה צד להליך הקודם. סוף דבר התביעה שבפני נסובה על עניין המיטלטלין השייכים למשיב, כאשר הוא תובע פיצוי כספי עבור המיטלטלין שטרם הוחזרו לו, התובע כבר העלה את טענתו בעניין המיטלטלין כטענת קיזוז בתיק הקודם. ההתדיינות הינה בין המשיב (התובע) לבין המבקשת (הנתבעת) שהינה "חליפתו" של אביה שהיה התובע בתיק הקודם, למשיב היה את יומו בבית המשפט בהליך הקודם והסכם הפשרה שקיבל בהליך הקודם תוקף של פסק-דין הסדיר בצורה פוזיטיבית את עניין המיטלטלין, לפיכך עומדת למבקשת טענת "השתק פלוגתא" והמשיב מושתק מלהעלות את עניין המיטלטלין פעם נוספת. העולה מהמקובץ הוא, כי דין הבקשה להתקבל. לפיכך הנני מורה על דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, המשיב ישלם למבקשת את הוצאות התביעה בסך 7,000 ₪. זכות ערעור בתוך 45 ימים.חוזהמעשה בית דיןהסכם פשרה