המערער טוען כי יש להעביר את התיק למנהל להסדרים במגזר החקלאי או למשקם בהסתמך על סעיף 7 (ב) (1) לחוק ההסדרים. המערער טען כי בידיו אישור לכך שביום 25.02.2013 לא ניתנה כל החלטה מפי המשקמת והמערער מבקש לתקן את התאריך ליום 04.03.2013, המסומן כנספח 5 לעיקרי הטיעון. המערער צירף את בקשתו מיום 17.04.2013 להעברת התיק למשקם ואת תגובת הבנק. המערער ביקש "לטהר את שמו הטוב" בפני בית המשפט ומבקש לציין שהבהיר שהדיונים אצל המשקם אינם רלבנטיים לבקשה להעביר את התיק למשקם וכי הדיונים אצל המשקם התנהלו לפני 16.12.1993 עם נושים רבים. המערער טען כי בהחלטת הרשמת מצוין שכבר בשנת 2009 עיכב המשקם את הליכי הכינוס עד לקיום דיון לפניו. המערער טען כי אין בידיו החלטה מעין זו וכי עיקול המשקים החקלאיים נעשה עוד ביום 23.08.1995. המערער טען כי הכונס לא הציעו כל הצעה להסדר כפי שעולה מהדיון אצל המשקם מיום 04.05.2011. המערער טען כי למיטב הבנתו התיק בהוצאה לפועל מתנהל לשם עשיית רווח. החוב ברישומי הבנק הוא 68,000 ₪ בהתאם לריבית של 12% ובהוצאה לפועל החוב הוא למעלה מ - 300,000 ₪ ושיעור הריבית 17%. נטען על ידי המערער כי חיוב בהוצאות נעשה ללא התנגדות וללא ידיעתו, כאשר בראשית הכונס השתלט על מקור פרנסתו בידיעה שלבסוף ישתלט על נחלתו לשם עשיית רווח. עוד טען כי לא ניתן לעיין ב"חוזה השליחות" כהגדרתו, שנתן הבנק לכונס והוא מבקש אותו מאת המשיב. לפי הערכתו, הבנק קיבל זיכוי מס משלטונות המס לפני שנים והוא מבקש תצהיר בנדון לדיון. המערער מבקש מבית המשפט לדון בשאלה מה הנזק שיגרם למשיב עת התיק יועבר למשקם מול הנזק שייגרם לו במידה והמשק יימכר על ידי כונס הנכסים לכל אזרח. למיטב הבנתו וידיעתו, המשיב יקבל את כספו, החייב יוכל לעבד את אדמתו ולאחר תשע שנים של מעצרים, עיקולים, חרדות ועוגמת נפש יהיה באפשרותו לעבד את אדמתו. עיקרי טענות המשיב המשיב טען כי הבקשה שהוגשה כאן היא למעשה גרסה מחודשת של בקשה שהגיש המערער ביום 03.01.2011 לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לעיכוב הליכי הפינוי והעברת הדיון בפני המשקמת וכן בקשתו לשחרור כונס הנכסים מתפקידו. נאמר כי הבקשות נדחו ביום 31.01.2011 תוך חיוב בהוצאות, אשר לא שולמו. המשיב הפנה לנספח 1 לעיקרי הטיעון. המשיב ציין את מכלול האירועים כפי שהובאו למעלה בפרק אשר תיאר את הרקע. המשיב ציין כי החלטת הרשמת נשוא הערעור מורה כי אין כל תכלית בניסיונותיו לעכב את ההליכים בהחזרת הדיון למשקמת לאחר שהיא קבעה שההחלטה מסורה בידי רשם ההוצאה לפועל כשהמערער ממשיך ופועל מול כונס הנכסים בשיטת "לך ושוב" מבלי לנסות לסלק את חובותיו. המשיב טען כי אף לאחר ההחלטה הוזמן אל משרד ב"כ המשיב בניסיון להידבר והוצע לו לסלק את חובו התשלום נמוך באופן משמעותי ביותר והכל כדי לא להידרש להליכי כינוס נכסים. נאמר כי הפגישה לא העלתה דבר עת המערער ביקש שהמשיב יוותר על מלוא החוב ומכאן בקשתו של החייב וזאת על מנת לדחות את ההליכים שכן אין ברצונו להגיע להסדר כן על מנת לפרוע את החוב. השתלשלות העניינים הובאה על מנת להראות כי החל משנת 2008, עת מונה הכונס, המערער לא העלה אפילו הצעה אחת לסילוק חובותיו והכל נעשה לשם עיכוב הליכי הכינוס. כל ההליכים העלו חרס מאחר ואין בכוונת המערער לשלם את חובותיו גם בהסדרים מרחיקי לכת שהובאו בפניו. אין ממש בטענות המערער ואין תכלית בהשבת ההליכים בפני המשקמת לאחר שהיא נתנה את החלטתה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את החלטתה של הרשמת, כלל המסמכים והאסמכתאות שהובאו בפני ואת טענות הצדדים כאן, שוכנעתי לבכר את טענות המשיבה מהנימוקים שיובאו להלן - כאמור, רשמת ההוצאה לפועל ציינה בהחלטתה שבהתאם להחלטת המשקמת מיום 25.02.2013 (הכוונה ליום 04.03.2012, כפי שעולה מהמסמכים ובהתאם לטענות הצדדים), ההליך נשוא צו הכינוס מתייחס להליך שחוק ההסדרים אינו חל לגביו והוא נדון בפני לשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. לפיכך, קבעה המשקמת שיש להפנות את הבקשה לערכאה שמכוחה מונה עורך הדין ככונס נכסים (ר' החלטת 04.03.2012, נספח 8 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). בנוסף לכך, מהנתונים שהוצגו בפני עולה כי כבר ביום 31.01.2011 ניתנה החלטה של כב' הרשם נועם רף בעניין דומה. מההחלטה עולה כי ביום 03.01.2011 הגיש החייב, המערער כאן, בקשה לעיכוב הליך הפינוי והעברתו לדיון בפני המשקמת. כמו כן, עולה מההחלטה שהמערער הגיש ביום 18.01.2011 בקשה לשחרור כונס הנכסים מתפקידו בטענה שהוא לא מילא את תפקידו ולא פעל למימוש הנכס. כב' הרשם רף קבע, בין היתר, כי החייב עצמו הגיש בקשות לעיכוב הליכים בתיק וביקש לקיים את הדיון בפני המשקמת ושתמוה בעיניו כיצד החייב מבקש, מאידך, לבטל את המינוי של כונס הנכסים מאחר ואינו פועל למימוש הנכס וגורם לו לנזק. נקבע כי אין פסול בהתנהגות כונס הנכסים לאור החלטת המשקמת להקפאת ההליכים בתיק. בקשתו של החייב נדחתה בהחלטה זו; כאמור לעיל, לאור החלטתה של המשקמת שהובאה לעיל, והעברת העניין ללשכת ההוצאה לפועל, הרשמת קבעה בהחלטתה נשוא הערעור כי לאור החלטת המשקמת, אשר לפיה העניין איננו בסמכותה, די בכך כדי לדחות את בקשת החייב. כמו כן, ציינה הרשמת שהחייב העלים את העובדה שההליכים בעניין כונס הנכסים התנהלו כבר לפני המשקם. המערער הסתייג מקביעה זו של הרשמת והבהיר בעיקרי הטיעון שהדיונים בפני המשקם אינם רלבנטיים לבקשה להעביר את התיק למשקם, שכן הם התנהלו לפני 1993 והיתה מעורבות של נושים רבים. אעיר לעניין זה כי אני סבור שההליכים שהתנהלו בעניין היו רלבנטיים, היות ומדובר בהחלטות שהן קשורות ביניהן ויש בהן כדי ליתן את התמונה בכללותה. מקובלת עלי טענת המשיב לפיה אין תכלית בהשבת הדיון למשקמת, לאחר שזו קבעה שההחלטה בעניין מסורה ללשכת ההוצאה לפועל ולאחר שהחלטה בעניין ניתנה. הדבר יביא לסרבול ההליכים, התמשכות וגרירת החוב למשך תקופה ארוכה ולהעדר ייעול של הדיון. המערער ביקש לשקול בעניינו את מאזן הנוחות. מבלי להיכנס לעובי הקורה, שהרי בהליך הערעור נדרש לבחון את סבירות ההחלטה ונכונות הממצאים ולא להתייחס לסכסוך כערכאה הדנה בו לראשונה, אני סבור, כפי שקבעה הרשמת, שלחייב ניתנה האפשרות לפרוע את החוב לפרק זמן של ארבע שנים נוספות, אולם יחד עם זאת, אין הצדקה בהמשך דחיית פירעון החוב בנסיבות העניין. לאחר שבחנתי את החלטת הרשמת לאור מכלול הנתונים וטענות הצדדים, מצאתי כי אין בהחלטתה פגם. סיכום אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיב בערעור על סך 2,000 ₪. משקםהסדרים במגזר החקלאיחקלאות