טוען הבנק, כי אינו חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון בתמיכה לכך, מציין הבנק כי במעמד פתיחת החשבון חתם המערער על תנאי החשבון הכוללים במפורש עקרון זה. לטענתו, המערער ידע גם ידע שהבנק אינו מחויב לכבד שיקים ללא כיסוי, חרף זאת חזר ומשך שיקים רבים תוך חריגה ממסגרת האשראי שהוקצתה לו. עוד טוען הבנק, כי לאחר שמשך המערער יותר מחמישה שיקים ללא כיסוי , ואלה סורבו על ידו, נשלח למערער מכתב התראה לפיו, בהתאם להוראות החוק -אם יסורבו 10 שיקים בחשבונו בתקופה של שנה, הדבר יביא להגבלת החשבון. הואיל והמערער לא מחה על סירובו של הבנק, ולא נטען מפיו כי הסירוב נעשה שלא כדין - הרי שגם מן הטעם הנ"ל יש לדחות את טענותיו. בנוסף, טוען הבנק כי הוראות סעיף 10א(3) לחוק אינן חלות בעניינו, הואיל וסירוב השיקים נבע מכך שביום הצגתם לפירעון, לא הייתה בחשבון יתרה מספקת לפירעונם, ומשכך - סירובם היה כדין. הבנק מכחיש מכל וכל את הטענה בדבר הסתמכות המערער על הבטחות אשר ניתנו לו, לכאורה, על-ידי מי מנציגי הבנק לפיהן רשאי הוא לחרוג ממסגרת האשראי עליה הוא חתום, ומוסיף כי הלך לקראת המערער, לפנים משורת הדין , ואפשר לו לחרוג ממסגרת האשראי במשך מספר ימים על מנת שיוכל להסדיר את החריגה בחשבונו. דא עקה, כי חרף התחייבות המערער לדאוג לכך בתוך מספר ימים - לא נעשה דבר על ידו, ועל כן לא היה מנוס אלא לסרב את השיקים הנוספים שנמשכו בהעדר יתרה מספקת בחשבון. אשר לנוהג הנטען על-ידי המערער, לפיו קיימת "הבנה" בין הצדדים, משיב הבנק כי טענה זו נטענה בעלמא וללא כל גיבוי עובדתי או משפטי, והיא בגדר טענה בעל פה נגד מסמכים בכתב. יתר על כן, טוען הבנק כי לא מתקבלת על הדעת טענת המערער בדבר הבנה כלשהי כאשר מנגד באותה העת כבר סורבו בחשבון כשבעה שיקים. בנוסף טוען הבנק, כי העובדה שבעת סירוב השיקים עמד לזכות המערער פיקדון אינה אלא ניסיון עקר לגלגל לפתחו של הבנק את האחריות המוטלת על כתפי המערער, שכן הביטחונות הקיימים נועדו לאפשר את מסגרת האשראי ולא להגדילה באופן מלאכותי מבלי שמוגשת בקשה נפרדת לכך, וממילא אין זה מתפקידו של הבנק לאזן בין היתרות בחשבונות השונים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים - ראיתי לדחות את הערעור, כפי שיבואר להלן. סעיף 10(א) לחוק מסדיר את זכות הערעור של לקוח מוגבל וקובע כדלקמן: "10. (א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה: (1) ... (2) ... (3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו". מדובר ברשימה סגורה של עילות, שהתכלית החקיקתית שלה היא הרצון של המחוקק לצמצום תופעת השיקים ללא כיסוי עד כדי בלימתה (בש"א 1296/01 מועצה מקומית טובא זנגריה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס"א (3) 606). חוק שיקים ללא כיסוי, נחקק על מנת להילחם בתופעה המתבטאת "בפיזור" המחאות שאינן ברות פירעון המסורבות על ידי הבנק ומוחזרות למושך. מטרתו של החוק היא עיגון אמינותו של השיק והפיכתו לאמצעי תשלום אמין ו"שווה כסף", זאת בעיקר לאור הפגיעה האנושה בה נפגע אמצעי תשלום זה בשל התופעה המתוארת לעיל. בבוחנו את היקף תופעת חזרת השיקים, מצא המחוקק לנכון ליצור הסדר המאזן בין השימוש הנפוץ בשיק כאמצעי תשלום לבין הצורך להגן על הציבור מפני השימוש שנעשה באמצעי זה באופן פסול ופוגעני. לעניין הטענה בדבר קיומה של "הבנה" ו/או הסכם בין המערער לבין המשיב - פעמים רבות נאמר בפסיקה כי טענת הסכם מכללא או נוהג אינה יכולה לשמש כעילה לביטול לפי סעיף 10 (א)(3) לחוק. בע"א(ת"א) 1427/03 אי.אנד גי. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ () נאמר: "העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בעתיד ולתמיד. הגדלת מסגרת האשראי בעבר אינה יכולה לייצור אצל המערערת, יסוד סביר להניח שעל הבנק לפרוע שיקים, גם אם היא חרגה ממסגרת האשראי, ואף אם מדובר בסכום צנוע. בנק הינו גוף מסחרי והוא בוחר את סיכוניו בהתאם ללקוח הספציפי ונסיבותיו, מתן חריגה בעבר של הבנק למערערת איננו מהווה בהכרח זכות עתידית לחריגה". ובאותו העניין כותב כב' השופט יצחק עמית במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג)449, 469-470, כדלקמן: "להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. העובדה, כי בעל החשבון 'נזכר' רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו... שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי...זכותו של לקוח, הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהייתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי". עצם העלמת העין מצדו של הבנק מקיומה של יתרת חובה שנוצרה בחשבון - אין בה כדי להקנות למערער יסוד סביר להניח כי על הבנק הייתה מוטלת חובה לפרוע את השיקים. העלמת עין זו גם איננה יוצרת הסכם מכללא להקצאת אשראי. כן ראו אצל יובל אזני, שיקים ללא כיסוי, כרך ב (2003), עמ' 441-436: "העובדה שהבנק פורע מעת לעת שיקים מעבר למסגרת האשראי, אינה יכולה ליצור מציאות אובייקטיבית אפילו בתודעתו הסובייקטיבית של הלקוח, כי הסכם האשראי שונה או כי נוצר הסכם אשראי חדש". דברים אלה צוטטו בפסק הדין ברע"א 10683/07, מטאניס מיכאל חברה לבנין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עמ' 4-5 לפסק הדין. אשר לטענת המערער כי הוא נסמך הוא על הביטחונות הקיימים בחשבונו - גם דינה של טענה זו להידחות. הלכה ידועה היא, כי קיומם של ביטחונות בחשבון אינו מקים חובה של הבנק לכבד שיקים שהוצגו בחריגה ממסגרת האשראי בחשבון. בע"א 215/93 (מחוזי חיפה) אגרביה נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (לא פורסם) נאמר: "עצם קיומם של בטחונות אינו אומר דבר, שכן בידי הבנק יש שיקול דעת איזה משקל יש לתת לביטחונות ועל פיהם הוא קובע מסגרת לאשראי. ברור שאין ניתן אשראי ללא בטחונות, אך קיום בטחונות לא יכול להוות בסיס לטענה בדבר הסכמה לחריגה ממסגרת האשראי". כמו כן, ראה בה"פ (רמלה) 3231/97 עודד רייסמן נ' בנק המזרחי המאוחד (תקדין - שלום כרך 98 (2),915, 917), אשר בו נקבע כי קיום בטחונות הניתנים כנגד אשראי, ואפילו עולים הם על מסגרת האשראי, אינם יוצרים הנחה לקיומו של הסכם חריגה. כב' השופט י. עמית במאמרו חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א 1981, בעמ' 470 מבהיר, כי: "....מקום שבו חורג הלקוח ממסגרת האשראי המוסכמת ניתן לומר, כי לא בזכות עסקינן אלא בצפייה מסחרית, אשר לכלל זכות לא הגיעה, ואין ניצבת מולה חובה של הבנק. אי קיום יתרה במסגרת האשראי של המערער ואי קיום הסכם אשראי בין הצדדים מעידים על אי עמידה של המבחן האובייקטיבי...". סוף דבר לאור מגמת הפסיקה המובאת לעיל - ראיתי שלא נתקיימו בענייננו העילות המנויות בסעיף 10(א) לחוק ולכן דין הערעור להידחות. במקרה דנן, עולה כי המערער היה מודע למצבו, ואף בא בדין ודברים עם הבנק בעניין החריגה ממסגרת האשראי, ולדברי הבנק - הובהר למערער באופן חד משמעי כי עליו להקפיד על ניהול תקין של חשבונו, אחרת הדבר יביא להגבלתו. טענה זו למעשה לא נסתרה (ראה פרוטוקול מיום 1.12.13 עמ' 1 שורות 34 - 35). בנסיבות אלה, הואיל ובאותה העת סורבו בחשבון כשבעה שיקים, ובשים לב לעובדה כי אין זו הפעם הראשונה שחשבונו של המערער הוגבל - אין לומר שהיה למערער "יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק" , כאמור בסעיף 10(א)(3) לחוק. אדרבא - היה עליו לצפות שהשיקים לא ייפרעו. לא זו אף זו, משהראה הבנק כי כל השיקים סורבו כשבחשבון הייתה חריגה מעבר למסגרת האשראי - מתחייבת המסקנה כי סירוב השיקים על-ידי הבנק , בדין יסודו. לאור המקובץ - הערעור נדחה, והצו מיום 26.6.13 לעיכוב תחילת ההגבלה - מבוטל. המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב תוך 30 ימים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ . הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט יועבר למשיב על חשבון הסכום האמור. אשראיבנק