האם יש מע"מ על פיצויים בתביעת נזיקין ?

וכך הובהר הענין בע"א 8119/06 הנזכר - "ב-ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 387, 417 (1995) (להלן: עניין מושיץ), הבהיר השופט א' גולדברג - מפי בית המשפט - כי קבלת פיצוי נזיקי - איננו בגדר אירוע החייב ב-מע"מ, גם אם העוולה, אשר בגינה ניתן הפיצוי, נושאת אופי מסחרי... ...יש איפוא טעם רב בעמדה שלפיה "מכר", כהגדרתו הנוכחית בחוק מע"מ, מתייחס בעיקרו להקניה מרצון, כל עוד לא נאמר במפורש אחרת (כפי שנעשה, למשל, לגבי: הפקעה, חילוט והחרמה). גם קבלת השבה מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט - איננה תמורה בגין הקנייה מרצון ולפיכך אין לראותה כ"מכר" לעניין חוק מע"מ (ראו גם: ע"ש (חיפה) 354/85 ריצ'מן נ' מנהל המכס והמע"מ (9.12.1985).." (ר' ע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מדינת ישראל, ). שתי סוגיות עומדות על הפרק בהחלטה זו, הניתנת לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות לסכם טענותיהם בעניין. סוגיה ראשונה דנה בשאלת רכיב המע"מ הכלול בסכום התביעה - על מנת להבין את מהות המחלוקת שבין הצדדים אקדים ואבהיר - התובע, עו"ד עצמאי במקצועו, החזיק במשרדו מרכזיה שסופקה לו לשיטתו על ידי הנתבעת, ובגינה חויב בתשלום חודשי קבוע. לטענת התובע לפני שנים מספר החלה המרכזיה להתאפיין בכשלים ובתקלות והלה הזמין שירותיה של הנתבעת לתיקון המרכזיה. אנשי הנתבעת, כך לדבריו, אשר ביקרו במקום ובדקו את המרכזיה שברשותו קבעו כי לא ניתן לתקן את המרכזיה, כי זו מיושנת ואינה מותאמת עוד לשיטות התקשורות הנהוגות אצל הנתבעת ותחת תיקונה העבירו לידיו הצעת מחיר לרכישת מרכזיה חדשה. התובע בחן את ההצעה ובחר שלא לאמצה, ולשיטתו רכש תחת המרכזיה שברשותו מרכזיה אחרת מחברה מתחרה. בחלוף שנים מאותו מקרה גילה התובע, כך לדבריו, כי בחשבוניות החודשיות המועברות אליו באופן שוטף מאת הנתבעת בגין הקווים המשמשים את משרדו ממשיך הוא להיות מחויב בגין המרכזיה האמורה. בגין חיוב זה, אשר לשיטתו לא היה לו מקום מעת שהוחלט על ידי עובדי הנתבעת כי המרכזיה אינה ברת שימוש או תיקון, הגיש התובע תביעתו זו, ובמסגרתו מבקש הוא לחייב את הנתבעת להשיב לידיו את החיובים שהושתו לשווא, לרבות ברכיב המע"מ. למעשה טוען אם כן התובע כי מדובר בחיובי סרק, ובעשיית עושר ולא במשפט, בשים לב לכך שאף לשיטת הנתבעת - כך לטענתו, לא ניתן היה לעשות עוד שימוש במרכזיה שבידיו, ולכל היותר היתה זו כאבן שאין לה הופכין במשרדו (התובע אינו גורס כי השיב את המרכזיה אל הנתבעת בעקבות המקרה), ולא שימשה כציוד תקשורת - בגינו יש לחייבו. במסגרת תביעת ההשבה תובע אם כן התובע את מלוא התשלומים ששולמו על ידו במהלך 7 שנים. יצויין כבר בשלב זה כי התובע הגיש תביעתו בגין 7 השנים שקדמו למועד בו לשיטתו נתברר לו החיוב המוטעה, ובהמשך הדברים אתייחס לשאלת ההתיישנות שהעלתה בהקשר זה הנתבעת, בשים לב לכך שהתובע הגיש תביעתו בחלוף כ- 3 שנים ממועד ה"גילוי" הנטען. הנתבעת עתרה למחוק מרכיבי התביעה את רכיב המע"מ אותו דרש הנתבע, בטענה כי משהתובע עצמו הוא "עוסק" בהתאם להגדרות חוק מס ערך מוסף, הרי שאין הוא זכאי לקבלת החזר בגין רכיב המע"מ, וזאת אף אם אמנם זכאי הוא להחזר כלשהו. לשיטתה, כשם שאין "עוסק", התובע בגין נזקי רכוש שנגרמו לו רשאי לתבוע בגין רכיב המע"מ ששילם עבור התיקון, בשים לב לזכותו לנכות מס תשומות - כך אין התובע כאן זכאי לתבוע בגין רכיב המע"מ הכלול בחיובים שחויב בהם, בשים לב לזכותו לנכות רכיב זה במס תשומות. לשיטת הנתבעת ניתן להכריע בסוגיה זו בשלב מקדמי זה - בתום הישיבה המקדמית, וטרם שנקבע מועד לשמיעת הראיות בתיק - בשים לב לכך שיש בדבר כדי לסייע לקדם הבירור לקראת סיומה המהיר של המחלוקת, לצמצם את יריעת המחלוקת שבין הצדדים ולהעמיד לפני ביהמ"ש את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת כאן. התובע טען באותה סוגיה כי מששאלת קיזוז מס התשומות טרם נבחנה בהליך ומשטרם הוכח כי אמנם יכול הוא לנכות כאמור את רכיב המע"מ או כי אמנם עשה כן - הרי שלא ניתן לקבוע כי יש למחוק רכיב זה מכתב התביעה בשלב מקדמי זה. עוד טען התובע כי בכל מקרה ככל שיפסק לחובתו חיוב בגין רכיב המע"מ - הרי שיוכל אז להוציא לנתבעת חשבונית ובכך תוכל הנתבעת לנכות בעצמה את מס התשומות, ולא ייגרם לה כל נזק. שקלתי טענות הצדדים וכן הסוגיה לגופה והגעתי לכלל מסקנה כי יש ממש בטענות הנתבעת בעניין משני ההיבטים - דיוני - האחד, בצמצום המחלוקת, לרבות מחיקת רכיבים מתוך הסעד יש בה כדי לקדם ולייעל ההליך כאן, לחסוך בזמנם של הצדדים ובזמנו של ביהמ"ש כאן בדיון בתובענה זו, ומטבע הדברים אף לחסוך בזמנו השיפוטי של ביהמ"ש המוקדש לתיק זה על חשבון מתדיינים אחרים. בהתאמה, יעילות דיונית מחייבת לפעול בצורה המיטבית לייעול ההליך לצמצום המחלוקות ולהעמדת השאלות האמיתיות והנכונות העומדות במחלוקת לפני ביהמ"ש כבר בשלב מקדמי של ההליך. ככל שמוצא ביהמ"ש כי במסגרת התובענה נטענו טענות והועלו סוגיות אותן ניתן להסיר מן הפרק ומשולחן הדיונים בשלב מקדמי - טוב יעשה ביהמ"ש אם ידון בהן. בנוסף, ראוי להבהיר כי השאלה האם אמנם עשה התובע שימוש בחשבוניות, שבעניינן יובהר כבר עתה כי אין מחלוקת כי הגיעו לידיו לאורך כל השנים, לצורך ניכוי מס תשומות אם לאו - אינה עניין להליך כאן, ובלבד שעמדה לפני התובע האפשרות לעשות כן, בהתאם להוראות חוק מס ערך מוסף. התובע הוא "עוסק" כהגדרתו שם, והוצאות שהוציא בקשר עם ייצור הכנסתו, הן הוצאות המותרות בניכוי כאמור. משמדובר בעו"ד עצמאי המנהל משרד עו"ד, ואשר הוצאות המרכזיה היו חלק מהוצאות שהוצאו על ידו בקשר עם תשלום עבור תקשורת קווית למשרדו, ובשים לב לכך שהוצאות תקשורת הן בין ההוצאות העיקריות במשרדו של עו"ד, מטבע הדברים - סבורני כי ניתן לקבוע כבר בשלב זה של ההליך כי התובע רשאי וזכאי היה לנכות את רכיב המע"מ הנקוב בחשבוניות שהגיעו לידיו בעניין זה, והשאלה אם בחר לעשות כן אם לאו - אינה רלוונטית לענייננו, שכן משעמדה לו זכות לעשות כן, לא יוכל להלין כי לא פעל למימושה, ועל כן אין בשמיעת ההליך עד תומו כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע להכרעה בסוגיה. מהותי - היבט זה נגזר מן השאלה האם רכיב המע"מ הוא בר השבה במסגרת תובענה זו, קרי האם לגופו של ענין יכול התובע כאן לעתור לפסיקת חיוב לטובתו בגין רכיב זה מאת הנתבעת. כדי לבחון שאלה זו עלינו לשאול את עצמנו תחילה מהי עילת התביעה דכאן. דומה כי התובע טוען לשתי עילות על סימכן הוא מבקש לסמוך את תביעתו. האחת - כי נגרם לו נזק בגביית השווא שנכפתה עליו, לאור התנהלותה של הנתבעת בהפעלת אמצעי הגביה על אף ידיעתה כי המרכזיה אינה ברת שימוש, והשניה - כי הנתבעת עשתה עושר שלא במשפט כאשר גבתה ממנו תשלום עבור ציוד שאינו יכול לשמש את התובע ואת צרכיו, ויש להורות על כן על השבת התשלום. שתי שאלות עולות מן ההגדרה האמורה - האם אמנם יוכל וצריך התובע, ככל שייפסק לטובתו פיצוי כאן כרצונו, להנפיק עבור הנתבעת חשבונית מס, ובהתאמה האם יחויב בתשלום מס בגין פסיקת ביהמ"ש כאן; האם עשתה הנתבעת עושר שלא במשפט בגבותה את רכיב המע"מ, כך שיש בחיובה בהשבתו כדי להשיב את המצב לאחור, עובר לחיובו השגוי של התובע, כטענתו. בהקשר זה ראוי להבהיר כי רכיב המע"מ הכלול בחיוב זה או אחר אינו משולם לטובת העוסק המנפיק את החשבונית הלכה למעשה, כי אם למעשה מועבר באמצעות העוסק אל רשויות המס, ואין העוסק משמש אלא כאמצעי לגביית החיוב במס. אין מדובר בסכום ממנו נהנה העוסק ואין מדובר בסכום לו זכאי העוסק הנותן את השירות. כאשר ביהמ"ש בוחן האם יש מקום לחייב צד זה או אחר בתשלום המע"מ בוחן ביהמ"ש מהי העסקה שלפניו, והאם במסגרת אותה עסקה יחויב הצד התובע קביעת רכיב זה בתשלומו של רכיב המע"מ לרשויות המס. כך, ראוי לבחון האם במקרה דנן יוכל התובע להנפיק את החשבונית, והאם מתן פסה"ד כאן לטובתו יכול להוות ארוע מס המחייבו בתשלום המס הנדרש. אין ולא יכול להיות חולק כי העילה בגינה עתר התובע לבימ"ש זה אינה מהווה "שירות" שניתן על ידי התובע לנתבעת ואף לא "מכר" של נכס, אשר נמכר על ידו לנתבעת. למעשה, אף לא נכנס החיוב נשוא תובענה זו בגדר החריגים הכלולים בהוראות סעיף 10 לחוק מס ערך מוסף. ומעצם הגדרת עילות התביעה ניתן לראות כי לשיטת התובע נכפה עליו ההליך דנן, כאשר חויב בתשלומים לא לו. על פי ההלכה הנוהגת אין רואים ארוע שנכפה כארוע המצדיק חיוב ברכיב המע"מ לטובת רשויות המס, ולמעשה, נפסק לא אחת כי ארוע כפי כאמור אינו יכול לשמש בסיס לחיוב מיסויי. וכך נפסק בהקשר זה - "מסקנה זו מתיישבת עם פסיקה קיימת, אשר הבחינה בין תשלום "הנעוץ בפעולה רצונית של המוכר או נותן השירות", שהוא תשלום החייב במע"מ (ע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מדינת ישראל (31.1.2013), פסקה 29 לפסק דינו של השופט ח' מלצר), לבין תשלום שהוא בגדר פיצוי, חוזי או נזיקי, או השבה מכוח דיני עושר ולא במשפט (שם, פסקאות 32-30), שאינו חייב במע"מ. זאת, מכיוון שתשלום כזה אינו בגדר "עסקה" הנעשית במהלך העסקים, בין משום שאין מדובר במהלך רצוני ובין מטעם אחר. ראו גם פסקה 25 לפסק דינו של השופט פוגלמן בע"א 8863/07 ב.מ. כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה (28.3.2010), שם הושארה בצריך עיון השאלה האם פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 כמוהו כפיצוי בנזיקין שאינו חייב במע"מ. עוד ראו האמור בפסקה 28 לפסק דינו של השופט א' גולדברג בע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ פ"ד מט(2) 397, 416 (1995)". (ר' ע"א 729/11 סדרון פרופרטיז לימיטד נגד מנהל אזורי מע"מ ומס קניה תל אביב, דינים עליון 2013 (141) 1291 (17/10/2013)). וכך הובהר הענין בע"א 8119/06 הנזכר - "ב-ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 387, 417 (1995) (להלן: עניין מושיץ), הבהיר השופט א' גולדברג - מפי בית המשפט - כי קבלת פיצוי נזיקי - איננו בגדר אירוע החייב ב-מע"מ, גם אם העוולה, אשר בגינה ניתן הפיצוי, נושאת אופי מסחרי... ...יש איפוא טעם רב בעמדה שלפיה "מכר", כהגדרתו הנוכחית בחוק מע"מ, מתייחס בעיקרו להקניה מרצון, כל עוד לא נאמר במפורש אחרת (כפי שנעשה, למשל, לגבי: הפקעה, חילוט והחרמה). גם קבלת השבה מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט - איננה תמורה בגין הקנייה מרצון ולפיכך אין לראותה כ"מכר" לעניין חוק מע"מ (ראו גם: ע"ש (חיפה) 354/85 ריצ'מן נ' מנהל המכס והמע"מ (9.12.1985).." (ר' ע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מדינת ישראל, ). כך, למעשה, אין התשלום בגינו מבקש התובע לחייב את הנתבעת כאן בגדר ארוע מס המחייבו בהנפקת חשבונית לידי הנתבעת, ואין חלה עליו חובה להעביר את רכיב המע"מ אל רשויות המס בגין פסיקה לטובתו כאן. בהתאמה, משאין מדובר בתשלום המהווה ארוע מס, איני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום רכיב זה, שהרי בכך יהא כדי להעשיר למעשה את כיסו של התובע בכפל - שהרי הלה ניכה (או זכאי היה לנכות) את רכיב המע"מ במס תשומות, במועד ביצועו המקורי, ועתה ייהנה מרכיב המע"מ שכן אין חלה עליו חובה להעבירו לרשויות המס. האם יש בחיוב הנתבעת בתשלום רכיב המע"מ לידי התובע כדי להשיב לידיו את שאבד ממנו, קרי להוות השבה של תשלום שנגבה שלא כדין, לאחר שהנתבעת נהנתה מחיוב זה שלא כדין? בהקשר זה ראוי להבהיר כי משזכאי היה התובע לנכות את רכיב המע"מ כמס תשומות, הרי שתשלומו לידי הנתבעת לא גרם לתובע לחסרון כיס בשיעורו של רכיב המע"מ, ומנגד היה על הנתבעת להעבירו לרשויות המס, משנגבה על ידה בגין שירות שלכאורה ניתן על ידה. כך, וכפי שהובהר לעיל, לא "נהנתה" הנתבעת מגבייתו, ולא "חסר" התובע בהעברתו לידיה. למעשה, משזו לא נהנתה וזה לא חסר - הרי שבהשבת הגלגל אחור על ידי השבת המחיר שגבתה הנתבעת לידי התובע ללא רכיב המע"מ, ככל שימצא ביהמ"ש כי לא היה מקום לגבותו - יש כדי להעמיד את הצדדים כאן באותו מצב בו עמדו עובר לגבייתו, ואין לומר כי אי השבת רכיב המע"מ יש בה כדי להחסיר מן התובע במשהו. ראוי להדגיש כי סוגית פסיקת רכיב המע"מ עלתה בהקשרים שונים במהלך השנים, ולאחרונה מצאה ביטוי גם בדברי ההסבר לתיקון תקנה 519(ג) לתקסד"א (תיקון מספר 8, אשר פורסם באתר משרד המשפטים), שם הובהר מדוע אין לכלול בשיעור שכ"ט עוה"ד את רכיב המע"מ מקום בו נוכח ביהמ"ש כי רשאי התובע לקזז מס תשומות בגין רכיב זה כך - "מקום בו נוכח בית המשפט כי הזוכה הוא גוף שרשאי לנכות את המע"מ כמס תשומות- לא יפסק ולא יווסף לסכום שנקבע סכום השווה למס ערך מוסף, לא כרכיב נפרד ולא כסכום כולל, שכן פסיקה כאמור תזכה את בעל הדין בסכום זה פעמיים" (ההדגשה שלי - ק.מ.פ.). מובן מאליו שאין מדובר בשלשול הכספים לכיסו של התובע פעמיים במובן הפשוט של המילה, כי אם במובן הרחב של הדברים, שהרי בפעם הראשונה - ניכה את הרכיב במס התשומות, ונהנה מהפחתה בשיעור המס בו מחויב הלכה למעשה, ובפעם השניה - קיבל לידיו את רכיב המע"מ אותו אין הוא מחויב להעביר, וכך "זכה" בו פעמיים. כך, בין אם ניכה התובע בפועל את המע"מ כמס תשומות ובין אם לאו - די בכך שלכאורה קמה לו זכות לעשות כן על מנת שביהמ"ש יימנע מפסיקת רכיב זה לטובתו. נדמה בעיניי כי ראוי לעשות בעניין זה גזירה שווה לעניננו, ולקבוע כי משרשאי היה לכאורה התובע לנכות את רכיב המע"מ כמס תשומות - הרי שאין לפסוק לו פיצוי בגין רכיב זה שמא ייהנה הלה פעמים מאותו רכיב. מכל האמור באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענות הנתבעת הן בנוגע לשלב בו יש לדון בבקשה להפחית את החוב בגין רכיב המע"מ והן בנוגע לזכותו של התובע לגופו של עניין. אשר על כן אני קובעת כי מסכום התביעה יופחת סכום השווה לרכיב המע"מ בגין החיובים. סוגיית ההתיישנות - בהקשר זה יובהר כי לשיטת הנתבעת יש להפחית מסכום התביעה סכום השווה למידת החיוב המתייחסת לתקופה שחלה עובר ל- 7 השנים שקדמו ליום הגשת התביעה. כך, משהוגשה התביעה רק ביום 17/4/13, הרי שיש לדון בעתירת התובע להשבת כספים ששולמו על ידו בגין אותה מרכזיה מאמצע חודש אפריל 2006 ואילך בלבד. אין חולק כי החיובים נפסקו בחודש יוני 2010, וכי למעשה חיוב אחרון בוצע בחודש מאי 2010, ובהתאמה טוענת הנתבעת כי התובע רשאי לתבוע במסגרת תובענה זו בגין חיובים שנגבו בין חודש מאי 2006 ומאי 2010 בלבד, ואילו חיובים הנוגעים לשנים 2003 עד אפריל 2006, אותם כלל התובע בתביעתו דינם להידחות על הסף מחמת התיישנות עילתם. התובע טען באותו הקשר כי למעשה אין מקום לדחות את התובענה ביחס לשנים האמורות וזאת מן הטעם שמשגילה את הנזק שנגרם לו רק בשנת 2010 (מרץ 2010 לטענתו), הרי שלמעשה בהתאם להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש לראות את מנין ימי ההתיישנות כמתחילים במועד גילוי הנזק, ובלבד שלא חלפו למעלה מ- 10 שנים ממועד גרימת הנזק. כך, משגילה התובע את החיובים המוטעים רק בשנת 2010, הגיש תביעתו בגין נזקים שנגרמו לו משנת 2003 ואשר טרם התיישנו לאור הוראות סעיף 89(2) האמור. בנוסף טען התובע כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות - תחילת תקופת ההתיישנות מתחילה מיום הודאתו של הצד שכנגד בקיומה של הזכות, ומעשה שיש עימו משום ביצוע של מקצת הזכות יש לראותו כהודאה כאמור. כך, טוען התובע, משהפסיקה הנתבעת בביצוע החיובים בחודש יוני 2010, ביצעה מקצת מן הזכות - ויש לראות בכך כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות. אשר לטענת הנתבעת כי כל חיוב שהוצא לתובע יוצר חיוב נפרד טוען התובע כי אין דברים בגו', וכי למעשה מדובר במעשה אחד מתמשך אשר הופסק רק לאחר חיוב חודש מאי 2010, ולפיכך, בהתאם לאמור מעלה יש לקבוע כי ממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות. התובע אף מבקש להפנות למכתבה של הנתבעת מיום 10/6/10 בו לשיטתו הודתה למעשה בקיומה של הזכות בכתב, ועל כן יש להורות כי ממועד זה ואילך יחל מנין ההתיישנות. שקלתי את הטענות והגעתי לכלל מסקנה כי גם בעניין זה יש לקבל את עמדתה של הנתבעת, ואבהיר - כאמור מבסס התובע את טענותיו על הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ועל הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אציין כי התובע מפנה אף להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות אך אינו מנסה ליישם את הוראותיו על המקרה שלפנינו, תוך שהוא מפנה תשומת הלב לעובדה שהמבחן שנקבע שם בנוגע לידיעתו של התובע את רכיבי התביעה הוא מבחן אובייקטיבי (ר' סעיף 14 לסיכומיו וההפניה בהם לע"א 398/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק). מבחן זהה נקבע אף לענין הוראותיו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין במסגרת ע"א 2206/08 סיגמן נ' דובק בע"מ שם קבע ביהמ"ש כי "נראה כי פרשנות תכליתית מביאה לתוצאה כי ענין גילוי מאוחר של הנזק בעוולת נזיקין, הנשלט על ידי סעיף 89(2) לפקודה, מותנה אף הוא - בדומה להתיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות - בקיום מבחן אובייקטיבי, המחייב לצורך טענת גילוי מאוחר נקיטת אמצעים סבירים על ידי התובע לגילוי עובדות המצויות "בכח", אם לא בפועל, בידיעתו". הנה כי כן, כאשר בוחן ביהמ"ש את השאלה האם ראוי ונכון בנסיבותיו של המקרה לקבוע כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא מאוחר למועד גרימת הנזק בפועל, בוחן ביהמ"ש האם טענת התובע בנוגע לגילויו של הנזק יש בה כדי להצדיק דחיית מועד התחילה כאמור, על פי מבחניו של האדם הסביר, כאשר מבחן זה מוחל בהתאם לנתוניו של התובע דכאן ועובדות המקרה שלפנינו. במקרה שלפניי אין חולק כי התובע קיבל את החשבוניות השוטפות בגין חיובי הנתבעת לאורך כל השנים. התובע הוא עו"ד עצמאי והחשבוניות הופקו לא רק בגין חיובי המרכזיה נשוא המחלוקת כי אם אף בגין חיובים שוטפים בשל צריכת שירותיה השונים של הנתבעת, חברת התקשורת שקוים שלה משמשים את משרדו של התובע. לטענת התובע העובדה שהחיובים נשוא המחלוקת כאן כלולים בחשבוניות השוטפות אינה שנויה במחלוקת, והתובע אף הוסיף וטען כי דווקא העובדה שחיובים אלו כלולים בתוך החשבוניות השוטפות של הנתבעת הם שהביאו לכך שלא ידע כי מדובר בחיובים לטובת צד ג' כלשהו, כטענת הנתבעת. למעשה, אם תתקבלנה טענות התובע בשלמותן משמעות הדבר היא כי התובע מבקש כי ביהמ"ש כאן יקבע שהתובע, עו"ד במקצועו, המנהל משרד עצמאי ואשר מוציא הוצאות שוטפות בגין ניהול משרדו ומקבל לידיו את החשבוניות השוטפות כאמור, בהן פירוט של החיוב האמור, לא יכול היה, במאמץ סביר לדעת כי הוא מחויב מידי חודש בסכומים של כ- 340-440 ₪ לשווא. חוששני כי אין בידי לקבל טענה זו. נדמה בעיניי כי משקיבל התובע לידיו את החשבוניות השוטפות ואלו הכילו התייחסות לחיוב נושא תובענה זו, צריך ויכול היה התובע, בקלות רבה, להבחין בחיוב המבוצע. בנוסף, נדמה בעיניי כי בכל הכבוד אין מדובר בחיוב מבוטל והיה על התובע לעקוב לאורך השנים אחר החיובים המבוצעים ולהבחין בחיוב שלשיטתו הוא שגוי. בנוסף, מדובר בבעל עסק עצמאי, המחויב בהגשת דו"חות לרשויות המס, וחזקה כי נעזר בבעלי מקצוע לצורך הכנת הדו"חות כאמור ומנהל ספריו כחוק. ככל שבוצע חיוב בגין מרכזיה ישנה שעה שהתובע משלם עבור מרכזיה חדשה שלשיטתו רכש מחברה מתחרה - הרי שהיה עליו לערוך בחינה להוצאותיו, ודרישה זו, בשים לב לחובתו לניהול ספרים כחוק, אינה דרישה מוגזמת או יקרה מדי. למעשה ניתן לקבוע כי אדם סביר במעמדו של התובע, בהיותו "עוסק" בעל משרד עו"ד המנהל ספרים כחוק יכול וצריך היה להבחין בהמשך החיובים מיד לאחר שרכש את המרכזיה החדשה, ולכל המאוחר זמן קצר לאחר מכן - בעת הכנת החומר להגשת דו"ח שנתי, אי-אז לאחר ביצוע ההחלפה האמורה, במאמץ קל וסביר ובאמצעים סבירים, בעלות הגיונית, והכל - שנים רבות לפני המועד בו לשיטת התובע כאן גילה את נזקו. מכל אלו נחה דעתי כי התובע אינו יכול ליהנות מהוראותיו של סעיף 89(2) בקשר עם דחיית מירוץ ההתיישנות בענייננו, ודינה של טענה זו להידחות (וממילא גם כל טענה בקשר עם גילויו המאוחר של החיוב על פי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות). למעלה מן הצורך אבהיר כי גם הטענה כי זהותו של המעוול לא נודעה אלא לאחר הגשת התביעה כאן ועל כן מצדיקה דחיית תחילת ההתיישנות דינה להידחות מאותו טעם ממש, ומשנדמה כי לו פעל התובע כנדרש לביטול החיוב השגוי כבר בשנת 2000, ובסמוך לאחר החלפת המרכזיה - הרי שיכול היה כבר אז לקבל לידיו ללא מאמץ של ממש את מלוא הנתונים בנוגע למעוול הנכון. דברים אלו נאמרים למען הזהירות בלבד, שהרי לשיטת התובע הנתבעת היא המעוול הנכון, ושאלת היריבות טרם הוכרעה כאן. כך, טענת התובע לפיה טרם חלף מועד ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של זהות המעוול מהווה ממילא אחיזת החבל משני קצותיו - ובוודאי שאינה רלוונטית להתדיינות שמול הנתבעת כאן. טעם נוסף לדחיית תחילת מירוץ ההתיישנות נעוץ כאמור, לשיטת התובע, בהוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כמפורט לעיל, ואולם גם בטעם זה לא מצאתי ממש. למעשה, טען התובע כי מכתבה של הנתבעת כמו גם התנהגותה בהפסקת החיובים יש בהם כדי ללמד כי הנתבעת מודה למעשה בזכותו של התובע, ולפיכך יש לקבוע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הפסקת החיובים כאמור. בכל הכבוד אין בדעתי לקבל את הטענה ואבהיר - טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת כנגד חיובה כאן (טענות שאינן עומדות בשלב זה להכרעה) הן שתיים עיקריות (קיימות טענות נוספות שאינן נדרשות לצורך ההכרעה כאן ועל כן לא יפורטו) - האחת, כי אין יריבות בין הצדדים וכי בעלת דינו הנכונה של התובע היא חברת בזק בינלאומי האמונה על אספקת הציוד וגביית החיובים בגינו; והשניה, כי דין התביעה להידחות שכן התובע כלל לא הראה כי השיב את הציוד בגינו חויב. בד בבד עם הפסקת החיובים שיגרה הנתבעת מכתב אל התובע, במסגרתו הבהירה כי החיוב הופסק על ידי חברת בזק בינלאומי, וכי הדבר נעשה לפנים משורת הדין שכן התובע לא השיב את הציוד בגינו חויב. הנה כי כן, אין ממש בטענת התובע לפיה יש בהתנהלות הנתבעת או במכתבה כדי להוות הודאה בחיוב, ההיפך הוא הנכון, הנתבעת הבהירה במסגרת מכתבה הקצר את עיקר הסתייגויותיה בנוגע לטענות התובע לקיומה של זכות כלשהי, ולמעשה המכתב מהווה הכחשה לטענות התובע. העובדה שבחוק קבועה חזקה לפיה קיום חלקי של הזכות מהווה הודאה, אינה חזקה חלוטה והיא חזקה הניתנת לסתירה, ונסתרת מניה וביה במקרה דנן במכתבה של הנתבעת - המכיל את הסתייגויותיה לקיומה של זכות כלשהי. מכל אלו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מדובר בהתנהלות המהווה הודאה בזכות התובע, ובהתאמה אין בהתנהלות האמורה כדי להביא לקביעה כי יש לדחות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. לאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון להורות על הקטנת החוב הנתבע בשיעור החיובים שנוצרו בין החודשים יוני 2003 ועד אפריל 2006. לסיכום - אני קובעת כי סכום התביעה יוקטן ויועמד על סך כולל של 20,340 ₪ בלבד. התיק נקבע לדיון בתובענה (הוכחות) ליום 28.10.14 בשעה 12:00. לישיבה זו יתייצבו הצדדים אישית, יחד עם באי כוחם כשבידיהם כל מסמך אשר יש בו, לדעתם, לייעל את הטיפול בתיק. כל בקשה בכל עניין מן העניינים המפורטים בתקנה 143 ובתקנה 214 יא' לתקנות, תוגש לבית המשפט עד יום 28.9.14 ותגובה לה תוגש בתוך 7 ימים ממועד המצאתה למשיב. צד אשר ימנע מלבקש בקשה כלשהי אשר הוא מעוניין בה ו/או מלהגיב לה, בתוך המועדים הנקובים לעיל, יחויב בהוצאות לאוצר המדינה ו/או לצד שכנגד בשל ייתור הצורך בקיום הדיון במועד שנקבע לכך, אם למחדלו האמור יהיה ביטוי בדיון. על מנת לייעל את ההליך רשאים הצדדים להגיש הודעה על הסדר דיוני אליו הגיעו, בתוך 30 מהיום, ואולם לא יתקבל הסדר דיוני המאריך את המועדים לניהול ההליכים המקדמיים מעבר למועדים המפורטים לעיל. כל מסמך ו/או בקשה אשר יש להגיש לבית המשפט יוגש במישרין ובו זמנית לצד שכנגד. תצהירי עדות ראשית בצירוף כל הנספחים, בהתאם לקבוע בתקנה 214 ט' לתקנות יוגשו ע"י כל הצדדים עד יום 14.9.14. במידה ולא יוגשו תצהירים נוספים בידי מי מהצדדים, ולא תוגש בקשה אחרת, לא יהיה רשאי להביא מטעמו ראיות נוספות מעבר לאלו שהוגשו עד כה. ב"כ הצדדים יהיו ערוכים לסיכומים בע"פ מיד בתום הדיון. סוגיית ההוצאות בגין ההליכים עד כה תיבחן בתום ההליך. מיסיםפיצוייםשאלות משפטיותמע"מ (מס ערך מוסף)נזיקין