לטענת המערערת, נהג הבנק לכבד שיקים שהוצגו לפרעון, כאשר בחשבון היתה יתרת חובה קטנה וזניחה, במיוחד לאור העובדה שבבנק מופקד פיקדון לטובת המערערת בסך של 10,000 ₪ והיה מוסכם בין המערערת לבנק כי הפקדון מיועד לכיסוי יתרת חובה בכדי לפרוע שיקים בהתאם. לטענת המערערת, הבנק נהג לפרוע חלק מכספי הפקדון לחשבונה על דעת עצמו במקרה הצורך, ומבלי לקבל אישור מיוחד בכל פעם מהמערערת, על רקע הסכמה כללית זו, אלא, שפקידי הבנק לא עשו כך לגבי השיקים נשוא הערעור. המשיב מתנגד לבקשה. למערערת לא הוקצתה מסגרת אשראי. לטענת המשיב, לא היה בינו לבין המערערת, כל הסכם באשר לאישור חריגות בחשבון וכן באשר לפיקדון הנזיל. ניהול החשבון הוא באחריות הבלעדית של המערערת ועליה לדאוג לתזרים מזומנים בחשבונה ולהודיע לבנק אם ברצונה שיפרע את הפיקדון, שכן אין מקום שהבנק יעשה כן ללא בקשה מפורשת שלה. עוד טוען המשיב, כי במועד בו סורבו השיקים, היה בפיקדון מסוג חיסכון גמיש סך של 5,000 ₪ בלבד, כך שגם אם היתה המערערת נותנת הוראה לבנק לפרוע אותו, הסכום לא היה מספיק בכדי לכסות את החריגה במלואה. כן טוען המשיב, כי במקרים נקודתיים לפנים משורת הדין, בהם כיבד בעבר שיקים כאשר החשבון בחריגה היו אלו סכומים הקטנים מסך 1,000 ₪. אומר כבר עתה, כי ביחס לשיק החמישי המפורט בערעור, בסך של 3,016 ₪, מצאתי לדחות את הערעור, שכן השיק סורב ביום 7.06.13 בעוד שבהתאם להודעה על ההגבלה שצורפה לתשובת הבנק, הוגבל החשבון בגין עשרת השיקים שסורבו בתקופה שתחילתה ביום 18.06.12 וסופה ביום 26.05.13. דיון סעיף 10 (א) לחוק שיקים ללא כיסוי מונה רשימה של טעמים לביטול הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו. לטענת המערערת, יש לבטל את השיקים נשוא הערעור משום שהיה לה יסוד סביר להניח כי היתה חובה על המשיב לפרוע אותם כמפורט בסעיף 10(א)(3) בזו הלשון: "10.(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה: (1) ... (2) ... (3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו " השאלה מתי ניתן לקבוע כי הוכח "יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיק" נדונה רבות בפסיקת בתי המשפט. ראו: ע"א (י-ם) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ. הודגש בפסיקה כי: "אין די בכך שהיסוד הסביר של הלקוח יתבסס על תקווה, ציפייה, מחשבה או סברה, שכן עליו להצביע על קיומה של חובה משפטית החלה על הבנק, כלשון סעיף 10א(3) לחוק המדבר על "חובה על הבנק לפרוע את השיק". (ע"א 4299/98 אדלר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, דינים - מחוזי, לב (3), 977). טענתה המרכזית של המערערת, עליה הצהיר מנהלה שוקרי ליוס, הינה כי הבנק נהג לפרוע שיקים ביתרות חובה קטנות, בתנאי שליוס היה מפקיד מזומן לחשבון לכל המאוחר יום לאחר הצגת השיק לפרעון. כן נטען, כי היתה הסכמה לפיה הבנק מעביר מתוך סכום פיקדון את הסכום הנדרש לכיסוי יתרת החובה, לפי הצורך, בכדי להימנע מהחזרת שיקים. לטענת המערערת, הפר המשיב את ההסכמות כאמור, שעה שהחליט לא לפרוע את השיקים. המערערת אינה טוענת כי היה הסכם מחייב בכתב, בינה לבין המשיב, אשר חייב את המשיב לפרוע שיקים של המערערת גם בהיעדר כיסוי מספיק, אלא כי היה בין הצדדים נוהג על יסודו היה לה יסוד להניח כי חובה על המשיב לכבד את השיקים. נפסק לא אחת, כי: "העובדה שהמשיב היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת ואף אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בכל עת גם בעתיד וללא כל הגבלה. המשיב זכאי לשקול את מדיניותו בכל עת ועת. מקום בו הוא מאשר חריגה, נושא הוא בסיכון עד לשלב שלא יחפוץ להמשיך ולנהוג כך. .. לשון נוספת, על המערערת מוטל להוכיח מסגרת אשראי קבועה ומוגדרת המגבשת חובה המוטלת על המשיב, חובה שאין המשיב יכול או רשאי להתנער ממנה באופן חד-צדדי". (פסה"ד בעניין בע"א 4305/98 דלעיל. ראה גם: ע"א (ת"א) 1427/03 אי.אנד.גי מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ורע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חברה לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ). מה נדרש, אם כן, מן המערערת, על מנת להוכיח חובה מצד הבנק להמשיך לפרוע שיקים גם כשקיימת יתרת חובה בחשבונה, שבו לא קיימת מסגרת אשראי? כב' השופט י. עמית נדרש לסוגיה, במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א 1981" הפרקליט מד ג' 459 בעמוד 469: "כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה, כי החוזה שונה, על בסיס מוצק. להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח-להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר". הדברים נכתבו ביחס לסטייה מהסכם אשראי בכתב, אך יפים הם גם לענייננו, בשינויים המחויבים, היינו יש לבחון אם הוכח קיומו של נוהג לכבד שיקים גם כשהחשבון היה ביתרת חובה. יש לבחון, אם כן, האם עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, כאמור. במיוחד יש לבחון את הדברים, לאור הימנעותו של המשיב מלמסור גרסה עובדתית מצדו. לתגובת המשיב לא צורף תצהיר לשם תמיכה בטענות המועלות בו. לדיון התייצב נציג מטעם המשיב, מר תאופיק מנצור, המכהן כמנהל המחלקה העסקית בסניף, החל מחודש פברואר 2012. המשיב לא יוצג בדיון על ידי עורך דין. לטענת המערערת, היה על המשיב לצרף תצהיר מטעם פקידת הבנק שטיפלה בחשבון המערערת, הבקיאה בפרטים, לשם התמודדות עם הטענות העובדתיות שהעלתה המערערת, ואין בטיעוניו של מנצור, שלא הגיש תצהיר בתמיכה לתגובה, כדי לסתור את טענותיה. מקובלת עלי טענת המערערת בנדון. בהיותו מנהל מחלקה בבנק, נשאו טיעוניו של מנצר אופי של עדות, אך למעשה, לא היה מקום להתיר לו להעלות טענות עובדתיות, משלא צורף תצהיר לתשובת הבנק. בנוסף, אף שטען מנצור כי הוא בקיא בעובדות, כמי שממונה על הפקידה המטפלת בחשבון, ברור מדבריו כי לא הוא זה שניהל קשר ישיר עם המערערת. אין חולק כי המחוקק פטר את המשיב מחובת הגשת תצהיר מטעמו לתמיכה בטענותיו כפי שעולה מלשונה של תקנה 6 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין) התשמ"ב-1982 ואין באי צירוף תצהיר ע"י הבנק, כשלעצמו, בכדי לסייע למערערת. ראו לעניין זה בש"א (ת"א) 155485/06 ערים בצורות בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (23.07.06): "בשים לב לנטל המוטל על המערערת, עליה להניח בבקשתה תשתית עובדתית עצמאית באופן שתכלול ראיות במידה מספקת לביסוס טענתה. העובדה כי המשיב בחר לנצל זכות המוקנית לו על פי דין (סעיף 6 לתקנות שיקים ללא כיסוי ,סדרי דין התשמ"ב - 1982) ולהימנע מהגשת תצהיר מטעמו, אין בה כשלעצמה, כדי לסייע למבקשת. גם העדר חקירת המצהיר מטעם המערערת, אינו יוצר "יש מאין" ואינו מוסיף לתצהיר המערערת, את שאין בו." ראו גם: ע"א (נתניה) 128/04 סמארה מרקטינג קומיוניקישן בע"מ נ' בנק לאומי סניף טירה המשולש (30.5.04) וכן בש"א (חדרה) 2811/07 חכמת מחומיד נ' בנק הפועלים בע"מ (25.10.07). יחד עם זאת, אף שהבנק אינו חייב בצירוף תצהיר, אין בכך כדי לפטור אותו מהחובה לתמוך את טענותיו העובדתיות במסמכים ובראיות, כפי שמורה בין היתר תקנה 6(ב) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין). ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט א.חזק בעש"א (אשדוד) 23/07 רמונה קשמה נ' בנק הפועלים בע"מ (8.2.09): "עיון בתקנת המשנה 6(ג) מעלה אכן, כי אכן בהתאם לתקנה זו, אין הבנק המשיב חייב להציג תצהיר מטעמו בתמיכה לתשובתו לבקשה . יחד עם זאת, לא ניתן יהיה להסיק מתקנת המשנה האמורה על פטור גורף שניתן למשיב מהגשת תצהיר מקום בו לא יוכל להוכיח טענותיו באמצעות מסמכים בלבד." פסק הדין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א(ב"ש) 1061/09 בנק הפועלים בע"מ נ' קשמה רמונה (9.05.10). ראו גם ע"א (כ"ס) 50/03 י.ע.פ. המשולש בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, (23.12.03): "אמנם, סעיף 6(ג) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981, קובע כי תשובת המשיב אינה טעונה תמיכה בתצהיר, ברם, נראה כי כאשר מבקש מציין בבקשתו את פרטיו המלאים של פקיד הבנק עמו סוכם פרעונו של שיק מסוים או עמו נערך הסכם בע"פ בדבר מסגרת האשראי, שומה על הבנק הרוצה לסתור את טענותיו של המבקש לצרף לתשובתו תצהיר מטעם אותו פקיד בנק, או לחילופין לחקור את המבקש על תצהירו כדי לנסות למוטט את גרסתו". אין באמור כדי להטיל על הבנק להגיש תצהיר מטעמו, מקום שתצהירו של המערער אינו מגלה כל עילה לקבלת הערעור. יחד עם זאת, שומה על בית המשפט לבחון, האם בהנחה שכל האמור בתצהירו של המערער נכון הוא, יש מקום לקבל את ערעורו. אם אלה הם פני הדברים, ברי כי הימנעותו של הבנק מלהביא ראיות לסתור, צריכה לפעול לטובת המערער. מה גם שכלל ידוע הוא כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזק שבעובדה, כי אילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו, היתה פועלת לחובתו (לעניין זה ראו, למשל ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד (4) 602). המערערת פירטה בתצהיר שהוגש מטעם מנהלה, מר ליוס שוקרי, את הנסיבות שהקימו לטענתה יסוד סביר, ביחס לכל אחד מהשיקים המסורבים. מטעם הבנק לא הובאה כל גרסה עובדתית שיש בה כדי לסתור את הטענות. גם הטענות שהועלו בתגובה, שאינה נתמכת כאמור בתצהיר, ועליהן חזר הנציג שהופיע לדיון מטעם הבנק, לפיהן הבנק בעבר שיקים כאשר החשבון היה בחריגה רק בסכומים הקטנים מסך 1,000 ₪, לא נתמכו באסמכתא כלשהי בכתב, כגון הסכמים בכתב בין המשיב לבין המערערת. עיון בדפי החשבון שצורפו לתצהיר מנהל המערערת ובדפי החשבון שהוגשו במהלך הדיון (מש/1), מלמד כי הבנק נהג לכבד שיקים שמשכה המערערת, גם כאשר החשבון היה ביתרת חובה משמעותית, וכי נהג לעשות כן לאורך תקופה ממושכת ובעקביות. לשם הדוגמא, במועדים סמוכים למועד סירובם של שיקים מספר 1-3 בבקשה, ניתן לראות כי: בתאריך 12.06.12 נמשכו שלושה שיקים בסכום כולל של כ- 28,000 ₪, כאשר יתרת החובה עמדה בסוף אותו יום על 27,827 ש"ח, ורק יום לאחר מכן הופקד סך של 30,000 ₪ לחשבון. בתאריך 14.06.12 נמשכו שני שיקים בסכום כולל של 5,789 ₪, כאשר יתרת החובה עמדה בסוף אותו יום על 3,615 ש"ח, כשיום לאחר מכן הועבר או הופקד סך של 4,000 ₪ לחשבון. בתאריך 15.06.12 נמשכו שלושה שיקים בסכום כולל של 22,108 ₪, כאשר יתרת החובה עמדה בסוף אותו יום על 21,723 ש"ח, ורק יומיים לאחר מכן הופקד כולל של 24,000 ₪ לחשבון. בתאריך 18.06.12, ביום בו סורבו שני השיקים הראשונים המפורטים בהודעת ההגבלה, כובדו שני שיקים אחרים בסכום כולל של 29,660 ₪ אף שיתרת החובה הסתכמה ב- 28,636 ₪. בתאריך 20.06.12 כובדו שיקים רבים כשיתרת החובה הסתכמה ב- 48,556 ₪, ורק יום לאחר מכן הופקד סכום כולל של 50,000 ₪. במהלך כל התקופה שמיום 20.6.12, מועד סירוב השיק השלישי, ועד יום 30.11.12 אז סורב השיק הרביעי בהודעת ההגבלה, במשך חמישה חודשים, לא סורב אף שיק בחשבון, למרות שיתרת החובה הגיעה לעשרות אלפי שקלים. ביום 1.7.12 לשם הדוגמא, כובדו 16 שיקים כשיתרת החובה הגיעה ל- 163,412 ₪. אין המדובר בהתנהלות ספוראדית אלא בעניין שבשגרה. לאחר אותם שלושה שיקים שסורבו ב- 30.11.12 ולמשך שלושה חודשים נוספים, עד שסורבו שלושה שיקים נוספים ביום 1.3.13 המשיך המשיב לכבד את כל השיקים שהוצגו בחשבון אף כשהיו יתרות חובה של עשרות אלפי שקלים. כך היה גם סמוך לסירובו של השיק האחרון ביום 26.5.13. בתאריך 19.05.13 כובדו 3 שיקים כשיתרת החובה הסתכמה ב- 8,353 ₪, כשיום לאחר מכן הופקד סך של 10,000 ₪. בתאריך 20.05.13 כובדו 3 שיקים כשיתרת החובה הסתכמה ב- 9,109 ₪, כשיום לאחר מכן הופקד סך כולל של 5,400 ₪. בתאריך 21.05.13 כובדו 2 שיקים כשיתרת החובה הסתכמה ב- 6,150 ₪, כשיום לאחר מכן הופקד במזומן ובשיק סך כולל של 8,200 ₪. נציג המשיב התבקש במהלך הדיון להסביר את התנהלותו זו של המשיב וטען כי בשנת 2012 היה החשבון בתחילת הדרך, אך כאשר היתה תקופה ארוכה של התנהלות שלא היתה לשביעות רצונו של הבנק, תקופה של יותר משנה, הבנק מצא לנכון לזמן את הלקוח שוב ולהסביר לו את שינוי המדיניות (בעמוד 3 לפרוטוקול שורות 3-9). דא עקא, נציג הבנק לא העיד על מועד הפגישה, ואף לא על מה שנאמר בה. ראו לעיל עמדתי ביחס להעדר תצהיר מטעם המשיב. מכל מקום, מעיון בדפי החשבון לא ניתן ללמוד כי שונתה המדיניות כלפי המערערת. לטענת המערערת, אותו שינוי מדיניות הנזכר בעמדת המשיב, מצא ביטוי במכתב מיום 22.5.13 שהתקבל אצל המערערת, לטענתה, בחודש יוני 2013 ובו הודע למערערת, כי המשיב לא יוכל להמשיך ולכבד שיקים כשקיימת יתרת חובה בחשבון, כנגד הפקדת שיקים, שהינם למעשה זיכויים ארעיים על תנאי (המכתב סומן מב/2). לטענת המערערת, עם קבלת המכתב הקפידה להפקיד בכל פעם סכומים במזומן, ולא בשיקים, ולפיכך היה לה יסוד להניח כי המשיב יכבד את השיקים. האמור במכתב מיום 22.5.13 אינו יכול להיות רלוונטי לשיקים נשוא ערעור זה, שכן השיק האחרון בהודעת ההגבלה סורב ביום 26.5.13 כאשר השיקים הקודמים לו סורבו עוד בחודש מרץ 2013. מכל מקום, דווקא אותו מכתב מיום 22.5.13 המצהיר על שינוי במדיניות הבנק, יכול להעיד כי עד אותו מועד היתה מדיניות הבנק כפי שטוענת המערערת. בנוסף, עולה בבירור מהמכתב כי הבנק הסתייג מהפקדת שיקים וביקש להקפיד על הפקדת מזומן, אך לא התריע כי לא יוכל לכבד עוד שיקים בכפוף להפקדת מזומן למחרת יום הצגתם. די לעיין בדפי החשבון הנ"ל על מנת להיווכח כי יש ממש בטענת המערערת ביחס לנוהג שנוצר לכבד שיקים בחשבונה גם כאשר החשבון עמד ביתרת חובה, כאשר למחרת הופקדו סכומים לחשבון לכיסוי יתרת החובה. הבנק לא הציג גרסה עובדתית מטעמו, שיש בה כדי לאבחן את השיקים שסורבו, ולהצביע על הסיבה לכך שבמועדים בהם סורבו השיקים לא היה למערערת יסוד סביר להניח כי חלה עליו חובה לכבדם. לטענת המערערת שני שיקים שסורבו בתאריך 19.06.12, שיק בסך 891 ₪ ושיק נוסף על סך 660 ₪, סורבו על אף שיתרת החובה באותו יום היתה רק של 1,187 ₪, לאחר שהופקד סך של 29,000 ₪ בחשבון. עוד טענה המערערת כי היתה הסכמה עם הבנק לפיה יועברו כספים מתוך הפיקדון לכיסוי יתרות חובה. אני מתקשה לקבל את טענת המערערת לפיה היה הסכם בדבר פרעון של כספי הפקדון לחשבון ללא קבלת בקשה מפורשת מטעם המערערת, שכן אין המדובר בנוהג העולה בקנה אחד עם כללים בנקאיים תקינים, ונדרשת יותר מטענה בעלמא על מנת להוכיחו ולו לכאורה. יחד עם זאת, עולה בבירור מעיון בדפי החשבון כי מצב החשבון ביום 19.6.12 לא היה שונה במאום ממצבו בכל יתר המקרים בהם נהג המשיב לכבד שיקים אף כשהחשבון היה ביתרת חובה העולה במעט על 1,000 ₪. זאת משום שביום 19.6.12, יום לאחר הצגתם של השיקים, הופקד בחשבון סך של 29,000 ₪ במזומן (ולא בשיקים) ולאחר אותה הפקדה היתה יתרת זכות של 253 ₪. השיק השלישי המפורט בבקשה על סך 6,262 ₪ סורב ביום 20.06.12. לטענת המערערת, בעת הצגת השיק לפירעון עמדה יתרת החובה ע"ס של 6,008 ₪ ובשים לב לפיקדון, היה על הבנק להעביר מהפיקדון את הסכום הנדרש לכיסוי יתרת החובה ולפרוע את השיק. לטענת המשיב, ביום 19.06.12, הוצג השיק עת היה החשבון ביתרת חובה של 6008 ₪ ומכיוון שהחשבון עמד בזמן הצגת השיקים לפירעון בחריגה שאינה מאושרת, לא היתה אפשרות לבנק לכבדו. טענתה היחידה של המערערת ביחס לשיק זה, הינה אם כן, כי היה על המשיב להשתמש בכספי הפקדון על מנת להקטין את יתר החובה, אשר היתה באותה עת 6,008 ₪. כאמור, הטענה לא הוכחה, ואף שלא הוגש תצהיר מטעם המשיב בהתייחס לטענה, לא אוכל לקבלה. בהעדר ראשית ראיה להוכחתו של הסכם בעל פה כאמור, המאפשר למשיב לפרוע כספי פקדון לחשבון העו"ש על דעת פקיד הבנק, אני דוחה את הטענה. משכך, אין מקום לגריעת השיק השלישי על סך 6,262 ש"ח מרשימת השיקים המסורבים. השיק הרביעי בבקשה, שהינו השיק העשירי בהודעת ההגבלה, הינו שיק ע"ס 1,600 ₪ שסורב ביום 27.05.13. לטענת המערערת, סורב כאשר יתרת החובה היתה 1,303 ₪, למרות שבאותו יום הפקידה המערערת סך של 1,900 ₪ לכיסוי יתרת החובה, אך במקום לפרוע את השיק, העדיף הבנק בשעות מאוחרות של אותו יום, לפרוע הלוואה לטובתו למרות שמדובר היה בשיק עשירי שמוחזר. לטענתה, חובה היה על הבנק לנהוג בזהירות בכדי שלא יגרום להגבלת החשבון. לטענת המשיב, השיק ע"ס 1,600 ₪ הוצג לפירעון ביום 26.05.13 כאשר החשבון היה בחריגה של 1,303 ₪ ולכן סורב. עוד מוסיף המשיב כי הפקדה אחת מתוך שלושת ההפקדות להם טוענת המערערת ע"ס 800 ₪ הינה הפקדת שיק, שהינו בבחינת זיכוי ארעי עד חלוף שלושה ימים מיום הפקדתו ומדיניות זו ידועה למערערת שכן ביום 22.05.13 נשלחה למערערת הודעה במסגרתה הובהר כי ניהול החשבון בדרך של הפקדת שיקים לזכות החשבון אינה תקינה. טענות המערערת ביחס לשיק העשירי בהודעת ההגבלה מקובלת עלי. יתרת החובה בחשבון בעת הצגתו היתה 1,300 ₪ בלבד, ומעיון בדפי החשבון עולה כי המשיב נהג לכבד שיקים, במקרים זהים, באופן קבוע, כאמור לעיל. הטענה שסך של 800 ₪ הופקד למחרת בשיק ולא במזומן, בניגוד למכתב מיום 22.5.13 אינה יכולה להתקבל, שכן מקובלת עלי טענת ליוס כי באותה עת טרם התקבל המכתב. בנוסף, מקובלת עלי גם הטענה, שלא היה מקום להעדיף את תשלום החזר ההלוואה, על פני כיבוד השיק. אמנם, לכאורה, אין למערערת זכות קנויה כי הבנק יכבד שיקים שנמשכו על החשבון, כאשר החשבון נמצא ביתרת חובה בהיעדר מסגרת אשראי, ולא היה למערערת יסוד סביר להניח כי חלה על הבנק חובה לכבד את השיקים. כאמור, העובדה שהבנק פורע מעת לעת שיקים בחריגה ממסגרת האשראי, אינה יכולה ליצור מציאות אובייקטיבית אפילו בתודעתו הסובייקטיבית של הלקוח, כי הסכם האשראי שונה או כי נוצר הסכם אשראי חדש (יובל אזני שיקים ללא כיסוי כרך ב' (2003) עמ' 436-441). יחד עם זאת, במקרה דנן, הראתה המערערת התנהגות עקבית במסגרתה כיבד המשיב באופן מתמשך ורצוף שיקים גם כאשר החשבון היה ביתרת חובה. התובעת העלתה טענות עובדתיות שיש בהן כדי להעיד על דפוס התנהגות מתמשך, להבדיל מהחלטות אקראיות בדבר כיבוד שיקים מעת לעת. אותו דפוס התנהגות נמשך לאורך זמן. תצהיר מנהלה של המערערת ודפי החשבון שצורפו לתצהירו, די בהם כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל הבנק, וזה לא הצליח לסתור את טענת המערערת בדבר נוהג שיצר הסכם אשראי מכללא, למרות שלא היתה מסגרת אשראי מאושרת בחשבון. שוכנעתי כי יש באמור בתצהיריה של המערערת, בצירוף דפי החשבון, כדי לבסס עילה על פי החוק. יש בדברים כדי להוכיח, כי למערערת היה יסוד סביר להניח כי היתה חובה על הבנק לפרוע חלק מהשיקים נושא הערעור. לפני סיום, אעיר כי במהלך הדיון הוברר כי מיום תחילת ההגבלה בתיק זה, סורבו בחשבון 43 שיקים נוספים בחשבון. לכאורה, היה בכך להפוך את הדיון בערעור לתאורטי בלבד, אולם מאחר שהמערערת חולקת על סירובם של מרבית השיקים, ולגביהם מתנהלים הליכים נוספים, לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק סילוק הערעור על הסף. אשר על כן, אני מורה על ביטול הבאתם של 3 שיקים במניין השיקים המסורבים, כמפורט להלן: שיק מספר 10221 בסך 891 ₪ שהוצג בתאריך 18.6.12. שיק מספר 10297 בסך 660 ₪ שהוצג בתאריך 18.6.12. שיק מספר 10886 בסך של 1,600 שח שהוצג בתאריך 26.5.13. המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 3,000 ₪ . בנקשיקים