בכתב ההגנה שהגישה קרנית (הנתבעת) ביום 21.7.2013 וכן בבקשה לדחיית התביעה על הסף שהגישה ביום 22.8.2013, טענה היא כי דין התביעה להידחות על הסף, מן הטעם שבמועד התאונה נהג התובע באופנוע מבלי שהיה ברשותו רישיון נהיגה תקף, וזאת מאחר שנפסל מלנהוג. בהתאם להחלטות הרשם, הגיש התובע את תגובתו לבקשה ביום 8.9.2013 והנתבעת השיבה לתגובתו ביום 29.9.2013. ביום 5.11.2013 קבע הרשם שהבקשה תועבר להכרעת שופט והתיק הוקצה לי בהחלטה מיום 13.11.2013. התיק הועבר לעיוני לאחר שביום 20.11.2013 הגישה הנתבעת בקשה למתן החלטה ומכאן העיכוב במתן פסק הדין. טענות הצדדים 2. על-פי טענות הנתבעת בבקשה וכפי שעולה מן המסמכים שצורפו אליה, במועד התאונה לא היה ברשות התובע רישיון נהיגה תקף, וזאת לאחר שרישיונו נשלל בגזר דין שניתן בבית המשפט לתעבורה. בנסיבות אלו ובהתאם להוראת סעיף 7(3) בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), אין התובע זכאי לפיצויים לפי חוק זה. כפי שעולה מטענות הנתבעת, בדיון שהתקיים ביום 15.11.2010 בבית המשפט לתעבורה בירושלים בתיק ת' 2112-09-10, בנוכחות התובע, הוא הורשע על-פי הודאתו בעבירה של אי ציות להוראות שוטר במדים (תקנה 23(א)(2) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). עוד באותו יום נגזר דינו של התובע ובמסגרתו הוטל עליו קנס בסך של 1,000 ₪, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה בפועל למשך חודש וכן שלושה חודשי פסילת רישיון הנהיגה על תנאי למשך שלוש שנים. עוד נקבע בגזר הדין, כי "רישיון הנהיגה יופקד לא יאוחר מתוך שלושים ימים. לא יופקד הרישיון במועד, ייחשב הנאשם נוהג בפסילה ואילו מניין הפסילה לא יחל עד להפקדה בפועל". התובע לא הפקיד את רישיונו במועד שנקבע (עד יום 15.12.2012), אלא הפקיד אותו רק ביום 15.4.2012 (לבקשת הנתבעת צורפו: הזמנה לדין וכתב-אישום, הכרעת הדין וגזר הדין וכן אישור על הפקדת רישיון נהיגה). לפיכך טוענת הנתבעת, כי במועד התאונה, שאירעה ביום 26.2.2012, נהג התובע בזמן שרישיון הנהיגה שלו נפסל ולפיכך אין הוא זכאי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים. 3. בתגובתו הודיע התובע כי אינו מכחיש את נכונות העובדות והמסמכים שעל בסיסם טענה הנתבעת כי דין תביעתו להידחות על הסף. עם זאת לטענתו, הוא רק נפסל מלנהוג ברכב פרטי, אך לא נפסל מנהיגת אופנוע. שכן לטענתו, בעת שעבר את העבירה שבגינה הורשע ונגזר דינו, הוא נהג ברכב פרטי ולא באופנוע. על כך הוסיף התובע, כי "ידוע ובדוק" כי במקום שבו אדם נפסל מלנהוג, מועברת מבית המשפט הודעה על פסילתו אל מערכות הרישום של משרד הרישוי באופן ישיר וכך אין הוא יכול לקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. למרות זאת ולטענתו, הוא קיבל את רישיון הנהיגה על האופנוע לאחר פסילת רישיונו, ולפיכך לטענתו, אילו הייתה הפסילה חלה גם לגבי נהיגה באופנוע, לא היה מקבל את הרישיון לנהיגה על אופנוע. עוד טען התובע, כי מאז התאונה לא נהג ברכב פרטי ואף אין בבעלותו רכב פרטי. התובע אף הוסיף וטען, כי הוא כלל לא ידע שעליו להפקיד את רישיון הנהיגה בבית המשפט וכי הדבר כלל לא נאמר לו בדיון שהתקיים בבית המשפט לתעבורה. 4. בתשובתה טענה הנתבעת כי יש לדחות את טענות התובע כבר מן הטעם שלא נתמכו בתצהיר. לכך הוסיפה, כי יש לדחות את טענותיו אף לגופן, מכל אחד מהטעמים הבאים. באשר לטענת התובע כי נפסל רק מלנהוג ברכב פרטי טענה הנתבעת, כי אין לכך כל בסיס בגזר הדין, אשר אינו כולל קביעה כי פסילת רישיון התובע תחול רק לגבי נהיגה בסוג מסוים של רכב. ממילא שאף לא נקבע כי הפסילה היא רק ביחס לרישיון נהיגה ברכב פרטי וכי אינה חלה על נהיגה באופנוע. קביעה זו של בית המשפט לתעבורה, אף מתיישבת עם הוראת סעיף 36א בפקודת התעבורה (נוסח חדש), שלפיה רק בנסיבות מיוחדות שפורשו בפסק הדין רשאי בית המשפט להורות שהפסילה מלנהוג תחול רק לגבי סוג מסוים של רכב. אולם בהיעדר קביעה מפורשת מעין זו, חלה הפסילה לגבי נהיגה ברכב מכל סוג שהוא. לעניין טענת התובע כי לכאורה, לא ידע שהיה עליו להפקיד את רישיון הנהיגה טענה הנתבעת, כי לאור נוכחותו בדיון בבית המשפט לתעבורה ולאור ההחלה המפורשת בשולי גזר הדין, באשר לתוקפה של פסילת הרישיון במקרה שהתובע לא יפקיד את רישיונו במועד שנקבע, כאמור לעיל, אין מקום לטענתו. עוד הוסיפה, כי התובע הפקיד את רישיון הנהיגה רק לאחר התאונה נושא התביעה. לפיכך, כשם שידע אז שעליו להפקיד את רישיון הנהיגה, כך חזקה עליו שידע על כך קודם לכן. לבסוף טענה הנתבעת, שאין בטענת התובע שקיבל רישיון לנהיגה על אופנוע לאחר שנפסל מלנהוג כדי להעלות או להוריד. ראשית, התובע לא צירף כל אישור רשמי המבסס את טענתו זו. שנית, אפילו היה ממש בטענה זו של התובע, לא היה בכך כדי לשנות מכך שבעת התאונה נושא התביעה, היה פסול מלנהוג. בעניין זה נקבע בסעיף 66 בפקודת התעבורה, כי בקשה לקבלת רישיון נהיגה או לחידושו בעת פסילת רישיון נהיגה, מבלי להודיע על כך, מהווה עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר, קנס או שני העונשים כאחד. בכל מקרה, כל רישיון שהתקבל או חודש כאמור, בטל. דיון והכרעה 5. מכל הטעמים שעליהם עמדה הנתבעת בבקשתה ובתשובתה, יש לדחות את טענותיו של התובע, שלא נתמכות בדבר, ולהורות על דחיית התביעה על הסף. 6. התובע לא חלק על העובדות שפורטו לעיל ועל כך שעל-פי גזר-דינו של בית המשפט לתעבורה מיום 15.11.2010, אשר ניתן בנוכחותו ובעקבות הודאתו בעבירה שיוחסה לו, נפסל הוא מלנהוג במשך חודש ימים. עוד נקבע בהחלטה שבשולי גזר הדין וכאמור לעיל, כי על התובע להפקיד את רישיון הנהיגה תוך חודש ימים, וכי אם "לא יופקד הרישיון במועד, ייחשב הנאשם נוהג בפסילה ואילו מניין הפסילה לא יחל עד להפקדה בפועל". מכאן אפוא, שהחל משלושים יום לאחר מתן גזר הדין, נחשב התובע כמי שנהג בפסילה וזאת במשך כל התקופה המסתיימת שלושים יום לאחר הפקדת רישיון הנהיגה שלו. מכאן אפוא שהתובע נחשב למי שנפסל מלנהוג או מלהחזיק ברישיון נהיגה החל מיום 15.12.2010 (שלושים יום לאחר מתן גזר הדין) ועד יום 15.5.2012 (שלושים יום לאחר הפקדת רישיונו, שכאמור, הופקד ביום 15.4.2012). מאחר שהתאונה נושא התביעה אירעה ביום 26.2.2012, שחל בתקופת פסילתו האמורה של התובע מלנהוג, הרי שבעת התאונה היה התובע בגדר "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו", ולפיכך בהתאם לסעיף 7(3) בחוק הפיצויים אינו זכאי לפיצוי לפי חוק זה. 7. זאת ועוד, מכל הטעמים שעליהם עמדה הנתבעת ושפורטו בהרחבה לעיל, אין לקבל את טענות התובע. טענתו של התובע כאילו נפסל רק מלנהוג ברכב פרטי ולפיכך רשאי היה לנהוג באופנוע, נעדרת כל אחיזה בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה ואף אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 36א בפקודת התעבורה. בגזר הדין אין כל קביעה שלפיה התובע נפסל רק מלנהוג ברכב פרטי בעוד שלא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון לנהיגה באופנוע. בנסיבות אלו ועל-פי הוראת סעיף 36א האמור, במקום שבו "הטיל בית המשפט פסילה או פסילה על תנאי מלקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, יטיל הפסילה כאמור לגבי נהיגה ברכב מכל סוג שהוא". עוד מוסיפה הוראה זו וקובעת כי "אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, שיפרש בפסק הדין, להורות כי הפסילה לא תחול לגבי נהיגת רכב מסוים, או לגבי סוג מסוים של רכב". בעניינו של התובע וכאמור, לא הורה בית המשפט כי הפסילה לא תחול לגבי נהיגת אופנוע, ולפיכך ממילא שאין מקום לטענה זו של התובע. בדומה יש לדחות את טענתו של התובע כי לכאורה, לא ידע שהיה עליו להפקיד את רישיון הנהיגה וזאת משני הטעמים שעליהם עמדה הנתבעת בתשובתה. אין מחלוקת שבית המשפט לתעבורה קבע כך במפורש ואף קבע את ההשלכות שתהיינה לעניין תקופת פסילת רישיון הנהיגה של התובע, אם לא יפקידו במועד. מאחר שאף אין מחלוקת שהתובע נכח בדיון והתובע אף טען כי אינו מכחיש את נכונות מסמכי תיק בית המשפט לתעבורה שצירפה הנתבעת, יש לדחות את טענתו כי לא ידע שהיה עליו להפקיד את רישיונו. לכך מצטרף גם הנימוק הנוסף שעליו עמדה הנתבעת והוא, כי כשם שלאחר קרות התאונה ידע התובע שעליו להפקיד את רישיונו, כך חזקה עליו שידע זאת קודם לכן. לא זו בלבד, אלא שאילו היה ממש בטענת התובע, כי לא ידע שעליו להפקיד את רישיונו, יש להניח שהיה מגיש בקשה מתאימה אל בית המשפט לתעבורה. התובע לא הגיש כל בקשה בעניין זה ובכל מקרה לא טען שהגיש. כך גם אין כל מקום לטענת התובע, שלפיה קיבל את רישיון הנהיגה על אופנוע לאחר מתן גזר הדין שבמסגרתו נפסל מלנהוג. טענה זו של התובע לא נתמכה בדבר, לא בתצהיר ולא במסמך המאשר את הדברים. לא זו בלבד, אלא שלאור הוראת סעיף 66 בפקודת התעבורה, אפילו היה ממש בטענת התובע, הרי שרישיון הנהיגה על אופנוע, שקיבל התובע בתקופת פסילתו - אם אמנם קיבל - ממילא בטל. הוראה זו קובעת כי "מי שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון או שהותנו תנאים ברישיונו לפי פקודה זו, וכל עוד הפסילה או התנאים בתקפם הוא מגיש בקשה לקבלת רישיון או לחידושו או מקבל רישיון, ואינו מודיע על הפסילה או על התנאים לרשות הרישוי, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס ... או שני העונשים כאחד; וכל רישיון שקיבל או שחודש כאמור - בטל". 8. מכל הטעמים האמורים ומשלא הכחיש התובע את העובדות שעליהן נסמכת בקשת הנתבעת, הרי שדין תביעתו להידחות על הסף. משנדחתה התביעה, תימחק ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת. לאור תוצאה זו, ישלם התובע לנתבעת עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט סך של 6,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. אופנועפוליסהביטוח אופנוע