נטען כי כי יש לקבוע כי מרוץ התיישנות התחדש רק עם איתור הנתבעים בארץ וזאת מאחר והמשיב פעל בשקידה סבירה ונקט אמצעים כבירים לאיתורם של הנתבעים. המבקשים, נמלטו מהארץ למשך שנים רבות, תוך ניסיון להתחמקות חסרת תום לב מנושיהם בישראל. לחילופין יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל עם הגשת התביעה הראשונה ביום 10/12/06 הואיל והתביעה השנייה הוגשה ביום 13/06/13 תביעה זו לא התיישנה שכן לא חלפו 7 שנים. כמו כן התביעה נמחקה ב 2008 והתקופה בין הגשת התביעה הראשונה לבין מחיקתה גם לא באה במניין הימים. ועוד, דינה של הבקשה להדחות אף לאור ההתנאה על חוק ההתיישנות במסגרת ההסכם מיום 09/07/01 שנחתם בין הצדדים, ההתנאה על טענת התיישנות בכתב הערבות עליו חתמו המבקשים וכן לאור תנאי ניהול החשבון. סעיף 7ג' להסכם קובע כי חתימה על ההסכם : " מהווה הודאה מלאה במלוא חבותם לבנק תוך ויתור מלא על טענותיו, במידה ותוגש בקשה ו/או בקשה למימוש משכון...". סעיף 7 לכתב הערות מתנה על חוק ההתיישנות וקובע כי תוקפה של הערבות ואחריות הערבים לא ייפגע כתוצאה מטענת התיישנות. לבסוף דין הבקשה להדחות מאחר ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה. הבנק הגיש במסגרת התיק בקשה לעיכוב יציאתם מהארץ, דיון בבקשה נקבע אך הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן יבוטל הדיון. בשלב זה לא הועלתה כל טענה לעניין התיישנות. בתשובה לתגובת המשיב טוענים המבקשים, כי אף לפי שיטתו של המשיב התביעה התיישנה. המשיב מאשר כי תחילת ההתיישנות הינה 17/01/01. אין מחלוקת כי יש להחסיר ממועד החישוב את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה לדחייתה. ממועד תחילת ההתיישנות, ועד להגשת תביעתו דנן ובניכוי חיי התביעה הראשונה חלפו 11.1 שנים, ומשכך לא יכולה להיות מחלוקת בשאלת ההתיישנות. בניגוד לנטען - הנתבעים כלל לא שבו לארץ. נגד הנתבעים הוגשו תביעות רבות וניתנו פסקי דין בהתאם עד שביום 03/05 המבקש הוכרז כחייב מוגבל באמצעים. המבקש פנה לראש ההוצל"פ וביקש לצאת לחו"ל על מנת להתפרנס ממקצועו ולהחזיר חובות. ניתן לו אישור כחוק לצאת מהארץ. אישור שהוארך מפעם לפעם עד לסילוק החובות. המבקשים השאירו בארץ יפויי כוח בלתי חוזרים לבנותיהם על מנת שיטפלו בכל החובות. מיופות הכוח טיפלו בכל החובות, המכתבים ואזהרות ההוצל"פ שהגיעו למען המבקשים מכספים שהעבירו המבקשים מעבודתם בחו"ל. המבקשים לא ידעו על התביעה הראשונה. במשך כל השנים הגיעו ארצה לביקור בחגים ושבו למגוריהם ולעבודותיהם בחו"ל. אין בסיס לטענת המשיב כי מרוץ ההתיישנות יחל עם שובם ארצה ואין בשהותם בחו"ל להשפיע על מרוץ ההתיישנות. המשיב לא צרף אסמכתא לניסיון לאתר את הנתבעים, ממילא אין בניסיונות איתור בכדי לעצור / להשפיע על תקופת ההתיישנות. ניתן היה לבצע המצאה לנתבעת 1 - לתאגיד בכתובתו הרשומה ולנתבעים 2-3 חברי מושב אילניה - ע"י המצאה לידי חברה הועד / מזכיר היישוב. ניתן גם היה לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום. בפועל המשיב ישן על זכויותיו, לא נקט בשום דרך המצאה חוקית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ואין לו להלין אלא על עצמו גם מתגובת המשיב עצמו עולה כי נעשו 2 ניסיונות איתור בלבד בהפרש של 4.5 שנים בין אחד לשני. בפועל לא היה צורך בניסיונות איתור. בין השנים 2001-2005 הם גרו בביתם, לאחר מכן לו היה המשיב פועל כראוי היו לו מגוון דרכי המצאה כפי שפורט לעיל. לעניין ההתנאות על תקופת ההתיישנות. יש לדחות גם טענות אלו. התנאה בסעיף 7ג' להסכם מיום 08/07/01 - הסעיף דן אך ורק בויתור על טענות ביחס לגובה החוב. אין דבר לגבי ויתור על טענת התיישנות. ההתנאה בכתב הערבות - סעיף 7 לכתב הערבות בו נקבע כי תוקף הערבות לא ייפגע עקב או כתוצאה מטענת התיישנות. סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי בעלי הדין רשאים להסכים על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק. עיון בסעיף 7 לכתב הערבות מגלב כי אין בו כל התניה על אורך התקופה אלא ניסיון לבטל לחלוטין את הזכות להתיישנות. אין בחוק ההתיישנות אפשרות לוותר ויתור מוחלט על טענת התיישנות. לעניין אי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה. המבקשים לא הגישו כל בקשה לבית המשפט כל שעשה בא כוחם הוא להודיע לב"כ המשיב כי נוכח שהות מרשיו בחו"ל הוא מסכים לביטול הדיון. דיון והכרעה ע"פ ההלכה הפסוקה לא בנקל יסלק בית המשפט תביעה על הסף הואיל וברוב המקרים התשתית העובדתית אינה ברורה בשלב זה ויש ללבנה. שונה המקרה בעניננו. התשתית העובדתית ביחס למועד גיבוש החוב והפעולות והמחדלים במהלך השנים הונחו בפני באופן שאין מחלוקת מהותית על העובדות. ההסכם בין הצדדים ומועדי התשלום ידועים. מועדי הפרת ההסכם ידועים. נראה כי אף התובע מסכים כי חוב המבקשים גובש לכל המאוחר בשנת 2003. וכך גם תאריכי הנקיטה באמצעים ידועים. לאחר עיון בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, החלטתי לקבל את הבקשה. מרוץ ההתיישנות סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות 1958 (להלן "חוק ההתיישנות") קובע כי " התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. לעניין התיישנות תביעתו של נושה כלפי חייב, הכלל הוא שעילת התביעה נוצרת עם משלוח הדרישה לחייב וראו ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (london) israel british bank in liquidation)), מד (2) 265, 283, 284 (להלן : "פרשת עזבון וויליאמס") "דעתי הינה איפוא, כי בחוב, שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון, פרעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו, במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב.... "מה הדין אם הנושה אינו דורש פירעון החוב בתוך הזמן הסביר? נראה לי כי התשובה על כך הינה, כי מועד הפירעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו הדרישה או ההודעה היו צריכות להינתן. כאשר נקבע בהסכם שבין הצדדים כי מועד הפירעון הוא "עם דרישה", והדרישה לא באה בתוך זמן סביר, יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן." וראו גם כב' השופט אורנשטיין בש"א (ת"א) 13888/06 עיני יעקב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ : "בחינה של "מכתב הדרישה", מלמדת כי לעמדת הבנק עצמו, החוב היה מגובש לחלוטין ואין כלל ספק בדבר. מקשה אני להעלות על הדעת, דוגמא טובה יותר מ"ממכתב הדרישה", לנוסח של "גיבוש חוב" מצד נושה... מכתב הדרישה, הוא מכתב משפטי, מנוסח על ידי עו"ד של הבנק, המועסק במחלקה המשפטית של הבנק. נושא המכתב: "דרישה לפירעון חוב". הבנק מציין במכתב כי הסניף העביר למחלקה המשפטית ולעורכי דינה, את הטיפול בגביית החוב. במכתב פירוט מלא של כל הנתונים הדרושים שיש בהם כדי לאושש קיומו של חוב מגובש מבחינת הבנק". במקרה דנן, מהנספחים שצורפו לבקשה עולה כי כבר ביום 17/01/01 פתח המשיב תיק הוצל"פ במסגרתו אף נתפס רכב וב"כ המשיב מונה ככונס ביום 21/01/01. בין הצדדים נחתמו הסכמים לפירעון החוב, הראשון ביום 05/02/01 והשני ביום 09/07/01 במסגרתם ננקב סכום החוב, סכומי הפירעון ומועדיהם. מכתב התראה בגין הפרת ההסכמים נשלח למבקשים ביום 15/08/01 בו אפשר המשיב לסלק את החוב טרם נקיטת הליכים עד 22/08/01. אני סבורה כי יש לראות במועד זה (15/08/01) מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. למרות מכתב ההתראה, רק ביום 14/01/03 כשנה וחצי לאחר מכן נשלח מכתב נוסף בעניין. גם בו נכתב כי ככל שהחוב לא יסולק תוך 10 ימים ינקטו הליכים משפטיים. הליכים אלו לא ננקטו בפועל עד הגשת התביעה ביום 12/12/06. סעיף 15 לחוק ההתיישנות : "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". בשים לב לאמור, הזמן שחלף ממועד תחילת ההתיישנות (15/08/01) עד הגשת התביעה הראשונה (ביום 12/12/06) הוא 5.4 שנים. המרוץ נעצר נוכח הגשת התביעה עד למחיקתה ביום 17/04/08. הזמן שחלף ממועד המחיקה ועד הגשת התביעה דנן, ביום 12/06/13 עומד על 5.2 שנים נוספות (יחד עשר וחצי שנים). נוכח האמור התביעה התיישנה עוד בסוף 2010. ההתיישנות תחול גם אם תתחיל הספירה בינואר 2003 בהוספת שנה וארבעה חודשים (זמן היותה של התביעה הראשונה תלויה ועומדת). ויובהר, טענות המשיב בדבר ניסיונות לאתר את המבקשים אינן רלבנטיות. ראשית, כפי שעולה מתצהיר החוקר הפרטי מטעם המשיב בעניין זה, ניסיונות האיתור שנעשו נעשו בשנת 2011. שנית על כך סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע כי : "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". המשיב לא העלה טענה ולא הוכיח את משך השהות, הוכח כי במהלך השנים הנתבעים ביקרו במועדים שונים בארץ. כך, גם לא הוכח כי לא ניתן היה לקיים בירור משפטי נוכח היחסים בין מ"י למדינה בה שהו. צודקים המבקשים כי, ניתן היה לבצע המצאה לנתבעת 1 - לתאגיד בכתובתו הרשומה (בהתאם לתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקסד"א") / לנתבעים 2-3 חברי מושב אילניה - ע"י המצאה לידי חברה הועד / מזכיר היישוב (בהתאם לתקנה 481 לתקסד"א). ניתן גם היה לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום (בהתאם לתקנה 500 לתקסד"א). בפועל המשיב ישן על זכויותיו, לא נקט בשום דרך המצאה חוקית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ואין לו להלין אלא על עצמו ועוד, המבקשים לא ברחו מהארץ כפי שטוען המשיב, אלא יצאו באישור ראש ההוצל"פ (אישור מיום 02/06/05) על מנת לעבוד בחו"ל ולהחזיר חובות. כפי שעולה מתצהיר בתם של המבקשים (שצורף לתשובה לתגובה), והנספחים שצורפו אליו הנתבעים השאירו לה ולאחותה יפו"כ בלתי חוזרים בארץ על מנת שיטפלו עבורם בכל החובות. במהלך השנים קיבלו מאות פניות בדואר רגיל, דואר רשום, מנושים ומההוצאה לפועל וכולם טופלו. לתצהיר אף צורפו הסדרי חוב שבוצעו במהלך השנים באמצעות הבנות. ההתנאות כאמור, לטענת המשיב דין הבקשה להדחות לאור התנאות על חוק ההתיישנות. ההתנאה ראשונה מתבטאת בהסכם מיום 09/07/01. סעיף 7ג להסכם קובע : "מבלי לפגוע בכל האמור לעיל, החייב מאשר ומצהיר בזאת כי ידוע לו שחתימתו על הסכם זה, מהווה הודאה מלאה במלוא חבותם לבנק תוך ויתור מלא על כל טענותיו, במידה ותוגש תביעה או בקשה למימוש משכון....הוא מתחייב שלא להגיש כל הגנה ו/או רשות להתגונן ו/או כל מסמך ו/או צו מכל סוג ומין הסותר ו/או הפוגע בהסכם זה". כמו כן לטענת המשיב בסעיף 11 להסכם נקבע כי המנעות בשימוש זכות המוקנית לבנק לא תחשב כויתור על אותה זכות. ההתנאה השנייה, בכתב הערבות. סעיף 2 (א) לכתב הערבות עליו חתמו המבקשים קובע כי "הבנק יהיה רשאי לדרוש מהערבים סילוק סכומים מובטחים בבת אחת או בחלקים לפי בחירתו..." וכן בסעיף 5 לכתב הערבות נכתב כי "הבנק יהיה רשאי, בכל עת, לפי שיקול דעתו הבלעדי ובלי שיהיה עליו להודיע לערבים על כך.. (ד) להחליף, לחדש, לשנות, לתקן, לבטל, לשחרר או להימנע מלאכוף בטוחות או ערובות או זכויות כלשהן שניתנו או שיינתנו לטובת הבנק...והערבים מסכימים לכך שכל פעולה או המנעות מפעולה כנ"ל של הבנק לא יפגעו, לא יבטלו ולא ישפיעו בכל אופן שהוא על אחריותם של הערבים על פי כתב ערבות זה". כמו כן סעיף 7 לכתב הערבות מתנה על חוק ההתיישנות מפורשות וקבוע כי "תוקפה של ערבות זו לא ייפגע ואחריותם של הערבים לא תושפע...עקב או כתוצאה מטענת התיישנות". אין בידי לקבל טענות אלו של המשיב. בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות: "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים". הוראת הסעיף נדונה בהרחבה בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד לימיטד נ' רמי לב (פ"ד כג (2) 230), בית המשפט קבע כי : " כאשר המחוקק איפשר לצדדים, מכוח סעיף 19, להתנות על תקופה שהיא ארוכה או קצרה יותר, מזו הקבועה בחוק, כי אז ברור, ראשית, שהוא קבע שהחוזה על כך חייב להיערך באופן נפרד מההסכם העיקרי, שנעשה ביניהם ואשר בו נקבעה הזכות המהותית, שהיא נשוא התביעה הנדונה, ומכאן, שתנאי זה לא נתמלא אם החוזה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות או קיצורה רק אוזכר בהסכם העיקרי, הגם שאין אנו אומרים שמן הנמנע כי חוזה ההתיישנות ייערך על אותו גיליון נייר המכיל את ההסכם העיקרי, ובלבד שייערך בנפרד ממנו. שנית, גם ברור שהתכוון המחוקק, כי חוזה ההתיישנות ייעשה בצורה המגלה באורח חד משמע, כי הוא מחייב, באשר לתקופת ההתיישנות, הנזכרת בו, את הצד שנגדו יטענו הכי תביעתו התיישנה, מכוח ההוזה והדרך להבטיח זאת היא על־ידי השגת חתימתו של אותו צד. לא ייתכן לייחס למחוקק כוונה אחרת, שהרי מדובר כאן על תקופת התיישנות מוסכמת הבאה במקום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. זאת אומרת, כי יש לפרש את המלים ״רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב״, וכו', פירוש קפדני, כדי שלא יישאר מקום לספק כלשהו — זו הכוונה שיש לייחס למחוקק — כי אכן, גילו הצדדים דעתם ברורות להאריך או לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק". במקרה דנן, אם ביקשו הצדדים לשנות את תקופת ההתיישנות החוקית, היה עליהם לערוך מסמך נפרד, ברור ולא נתון לפרשנות. מסמך כזה לא נערך, לא במסגרת כתב הערבות ולא במסגרת ההסכם מיום 09/07/01. בנוסף הוראת סעיף 19 קובעת כי הצדדים רשאים להסכים על "תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה". מכאן שיש צורך להסכים על פרק זמן מסוים. אין לקבל טענה כי תביעתו של הבנק לא תתיישן לעולם. לא רק שלא הייתה הסכמה לכך, הארכת תקופת ההתיישנות לפרק זמן בלתי מוגבל מרוקנת את עיקרון התיישנות תביעות מתוכן. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט א' ברק בד"נ 36/84 עזבון וויליאמס "מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים... (ע"א 165/83, בעמ' 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה. בצד טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין, יש להוסיף טעמים הקשורים באינטרס הציבורי. אינטרס זה הינו, כי 'זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמ' 559)". אשר על כן ובניגוד לטענת המשיב, לא הייתה הסכמה כנדרש לפי סעיף 19 בחוק ההתיישנות להאריך את תקופת ההתיישנות. ההזדמנות הראשונה מעיון בתיק עולה כי לא הוגשה כל בקשה מטעם המבקשים עובר לבקשתם דנן. אכן הוגשה בקשה בהסכמה לביטול דיון שנקבע בעניין עיכוב היציאה מהארץ. הבקשה הוגשה בהסכמה ע"י ב"כ המשיב ואין לראות בה הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה. אין צו להוצאות. התיישנות