פיצויים בשל נזקים שנגרמו לרכב עקב כניסתו לשלולית מים: העובדות בתמצית 1. ביום 11.11.12 נסע הרכב המבוטח ברחוב משה שרת בקרית חיים. 2. הרכב נכנס לשלולית מים בכביש, ומנועו דמם. (להלן: "האירוע"). 3. עקב האירוע, נגרמו נזקים לרכב, והתובעת שילמה פיצויים למבוטח על פי חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה, ובסה"כ 18,960 ₪ . טענות הצדדים 4. התובעת טענה כי, הנתבעת כרשות מקומית, אחראית על תחזוקתם ותקינותם של הכבישים שבשטח שיפוטה, ובכללם רח' משה שרת בו אירע האירוע. 5. עוד טענה התובעת כי, בנסיבות האירוע חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" ו- "הדבר מסוכן" ועל הנתבעת להוכיח כי הנזקים אירעו שלא מרשלנותה או רשלנות מי מטעמה. 6. בנוסף, התובעת טענה כי הנזקים אירעו בשל הפרת חובה חקוקה ו/או מחמת רשלנותה של הנתבעת לרבות, מאחר שהנתבעת לא דאגה לניקוז ראוי במקום, לא בדקה את תקינות ותחזוקת הכבישים, לא נערכה לכמויות חריגות של גשם, לא בדקה ולא תחזקה כנדרש את תשתית הניקוז, ולמרות שידעה או הייתה צריכה לדעת על קיומו של המפגע התעלמה ועצמה עיניים, לא דאגה לסלק את המפגע, לא הציבה שילוט מתאים, לא סימנה ולא הזהירה מפני קיומו של המפגע, ולא עשתה את אשר הייתה חייבת לעשות כרשות מקומית האחראית לתקינותם ואחזקתם של הכבישים. 7. מנגד, טענה הנתבעת כי ההצפה, שאירעה ברח' משה שרת, נובעת מכמויות משקעים גדולה שירדה, ומכך שרח' משה שרת הוא הרחוב הנמוך ביותר באזור, דבר שגורם לכך כי המים מכל הרחובות הסמוכים נקווים אליו. 8. הנתבעת טענה כי, על מנת לפתור את בעיית הניקוז ברחוב, הותקנה בו ,לפני מספר שנים, משאבה חשמלית שתפקידה לרוקן כל מספר שעות, את המים מהכביש. בנוסף לכך, יזם אגף המים הביוב והניקוז, הנחת מובל ניקוז ראשי חדש, ברח' שדרות אח"י אילת, במטרה להקל על העברת מי הנגר מהרחובות הסמוכים לרחוב משה שרת, כך שהמדובר בפרויקט שעלותו מסתכמת ביותר מ- 14,000,000 ₪ ועל כן הוא מבוצע בשלבים, והתקנתו טרם הושלמה. 9. הנתבעת הוסיפה כי אינה אחראית לנזק, וכי האירוע התרחש מנסיבות שאין לה שליטה עליהן, ולא ידעה ולא הייתה צריכה לצפות את האירוע. 10. עוד טענה הנתבעת כי המבוטח לא נקט זהירות סבירה בשימוש ברכב, ונטל הראייה על התובעת להוכיח שלא התרשל. 11. הנתבעת טענה כי האירוע התרחש בשל התרשלותו של המבוטח, שלא מנע את התרחשותו מקום שהיה יכול לעשות כן. 12. הנתבעת טענה כי למבוטח אשם תורם של 100%, שכן הוא לא היה עירני, לא הבחין במפגע, לא דאג למנוע חדירת המים למנוע הרכב ע"י הדממתו, נכנס במודע ותוך נטילת סיכון בלתי סביר לשלולית המים, ונהג שלא בהתאם לתנאי הדרך ומזג האוויר. 13. הנתבעת טענה כי הנזק אירע כתוצאה ממחדליו ומעשיו של המבוטח בין משום שלא כיבה את מנוע הרכב ועצר בצד הדרך, בין משום שלא בחר לנסוע בדרך חלופית, ובין משום שהמשיך בנסיעה בשלולית המים, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר. 14. הנתבעת הכחישה בנוסף גם את גובה הנזק. דיון והכרעה 15. השאלה שעומדת להכרעה בפניי היא, האם הנתבעת חבה בחובת זהירות כלפי המבוטח והתובעת? ואם כן- האם הנתבעת הפרה חובה זו? 16. לכתב התביעה צורפו ,בין היתר, דו"ח שמאי, טופס הודעה על תאונה, דו"ח חוקר. מטעם התובעת העיד מר בן שבת חזי, נהג הרכב המבוטח. מטעם הנתבעת העידה גב' גורן לוצ'יה . הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה בדיון שהתקיים ביום 26.11.13. 17. החובות המרכזיות המוטלות על העיריות, בקשר לעובדות הרלוונטיות לתביעה שבפני, מפורטות בסעיפים 235-248א לפקודת העיריות. סעיף 235(2) קובע כי: "235. רחובות בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: ... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; ... " נפסק, כי הסמכות הסטטוטורית והחובה הסטטוטורית, יש בהם כדי להקרין על גיבושה של חובת הזהירות, כך שעל בעל הסמכות לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו, תגרום נזק. כך בואר: "..הסמכות הסטטוטורית, ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות, כאמור, אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק. משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום.." ראה: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06). 18. לאור האמור לעיל, אין חולק, כי חובתה של הנתבעת על פי פקודת העיריות, לדאוג לתקינותה של מערכת הניקוז. נשאלת השאלה, מהו היקף חובתה של הנתבעת כעירייה או כרשות מקומית? לנתבעת ,כרשות מקומית, חובת זהירות מושגית כלפי ניזוק פוטנציאלי מאירוע של הצפה. אולם, עמידה בחובה זו, במובן חובת הזהירות הקונקריטית, אינה בגדר אחריות מוחלטת. אלא בתחום נקיטת האמצעים הסבירים על מנת למנוע הצפה. ראה: ת"א 12757-05-0 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית נתניה (8.9.13). 19. נפסק, כי ביסודה של הרשלנות עומד עקרון הסבירות. השאלה היא, מהם האמצעים שצריך לנקוט כדי לשמור על שלומו של הניזוק, כאשר אמצעים אלה, ואשר המזיק צריך לנקוט בהם, אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא מהווים אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין. לשם כך, יש להתחשב במספר שיקולים. בין היתר, בהסתברות שהנזק יתרחש וההוצאות הנדרשות למנוע אותו.כך בואר: "כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין." ראה: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784 . בנוסף, נקבע כי אחד השיקולים לגיבושה של חובת הזהירות הוא התפקיד והסמכות השלטוניים שנובעים מהסמכות הסטטוטורית, אולם, ובנוסף, יש לקחת בחשבון שיקולים נוספים כגון השפעת קיומה של החובה על פעילותו של הגוף השלטוני ועל מצבו הכספי. כך בואר: "..אכן, גיבושה של חובת הזהירות נעשה על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. התפקיד והסמכות השלטוניים, הנובעים מההסמכה הסטטוטורית, הם אחד השיקולים שיש לקחתם בחשבון, אך קיימים גם שיקולים נוספים, כגון השפעת קיומה של החובה על פעילותו של הגוף השלטוני ועל מצבו הכספי. "שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות.." ראה: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז (3)757 . מן הכלל אל הפרט 20. אבחן עתה, ולאור הפסיקה לעיל, האם הנתבעת נקטה במאמצים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין שבפניי? ובלשון אחרת, האם עמדה הנתבעת בחובת הזהירות הקונקרטית? הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי, ההצפה אירעה לאור כמות המשקעים הגדולה שירדה, והיותו של רח' משה שרת, הרחוב הנמוך ביותר באזור. מנגד, הנתבעת מודה בכך כי, ידוע לה שברחוב משה שרת ישנה בעיה של הצטברות מי גשמים. הגב' לוצ'יה, אשר משמשת כסגן מנהל מחלקת ניקוז בנתבעת, ציינה בתצהירה כי רח' משה שרת הוא הרחוב הנמוך ביותר באזור, דבר שגורם שהמים מהרחובות הסמוכים נקווים אליו. (ר' סעיף 2 לתצהיר). עוד ציינה, כי על מנת לפתור את הבעיה, הותקנה ברחוב ,ולפני מספר שנים, משאבה חשמלית שתפקידה לרוקן כל מספר שעות את המים שנקווים ברחוב. (ר' סעיף 3 לתצהיר). גם במסגרת עדותה אשרה כי המדובר במקום מועד לשיטפונות . (ר' עמ' 4 לפרוטוקול מיום 26.11.13 שורות 11 - 12). בנוסף, הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי המדובר בתופעה שחוזרת מדי חורף בעת ירידת גשמים עזים. (ר' שורות 19 -20 לפרוטוקול מיום 26.11.13). לאור האמור לעיל, אין המדובר באירוע חריג, עד כדי שלא ניתן היה לצפותו . כך בואר: "כדי לקבוע אם קיים קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת זהירות מצד נתבע לבין נזק, תיבחנה חובתו ויכולתו של המזיק לצפות את תוצאות התנהגותו (ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי - קטינים ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' וערעור שכנגד [3] , בעמ' 559). כשעולה טענה, כי נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של אירוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה"חריגות" של אותו אירוע, דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו..". ראה: ע"א 2757/93 לאה שרון ואח' נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 781 , 789 (1995). 21. כפי שצויין לעיל, ועל מנת לקבוע אם הנתבעת התרשלה, יש לבדוק האם נקטה באמצעים סבירים בנסיבות העניין. לאחר ששמעתי את הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים בנסיבות העניין. 22. בתצהירה, ציינה הגב' לוצ'יה כי ברח' משה שרת הותקנה משאבה חשמלית כדי לרוקן את המים מהרחוב, ואולם מעדות נהג התובעת מתברר כי במועד הרלוונטי היתה הפסקת חשמל ברחוב (עמ' 1 שו' 13). הנתבעת לא הראתה כי חרף הפסקת החשמל האמורה פעלה המשאבה החשמלית במקום. אם ידעה הנתבעת כי אמצעי הניקוז ברחוב פועלים על ידי חשמל, היה עליה לוודא כי המערכת פועלת גם במקרים של הפסקת חשמל ולא הוצגה כל ראיה על ידה בעניין הזה. מעבר לכך, מעדות נציגת הנתבעת ברור כי גם פעילותה של המערכת החשמלית לא הספיקה, שכן הנתבעת מניחה בימים אלה מערכת ניקוז חדשה לניקוז הרחוב. 23. הנתבעת לא ציינה מתי החלה בהנחת מערכת הניקוז החדשה, אך ברור כי כל עוד בנייתה של זו לא הסתיימה, יודעת הנתבעת היטב כי ישנה סכנת הצפה ברחוב האמור והיה עליה לדאוג, לכל הפחות, לכך שבמקום יוצב שילוט המזהיר מפני הצפה. הנתבעת לא הוכיחה כי הוצב שילוט כזה והשילוט היחיד, שעד התובעת נשאל לגביו, היה שילוט אודות קיומו של אי התנועה (עמ' 1 שו' 25-28). הנתבעת גם לא דאגה לחסימת הכביש לפני שנתקעו כלי הרכב ובסופו של דבר נחסם הכביש לתנועה רק לאחר מכן, כפי שעולה מעדות מבוטח התובעת. 24. מכל האמור עולה כי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים, אף שהיתה צריכה לנקוט בכאלה בנסיבות העניין ואני קובעת לכן כי הנתבעת התרשלה והתרשלותה היא שגרמה לנזק נשוא התביעה. 25. יחד עם זאת, מצאתי כי גם למבוטח התובעת יש רשלנות תורמת. א. המבוטח העיד כי, נסע ביום האירוע בערב, וכי היה יום גשום (ר' עמ' 1 שורה 12 לפרוטוקול). בעדותו ציין המבוטח, כי הוא לא יכול היה לראות את אי התנועה שברחוב , מאחר והיה מכוסה מים ומוצף. (ר' עמ' 3 שורות 8 - 11 לפרוטוקול, וגם עמ' 1 שורות 26 - 27 ). עוד העיד המבוטח, כי הוצב שלט במקום האירוע ולפיו, יש "להיזהר שזה אי תנועה" (עמ' 1 שורות 25 - 28 לפרוטוקול). מהאמור לעיל, ניתן ללמוד כי המבוטח ידע על קיומו של אי תנועה במקום, אולם לא יכול היה לראות אותו מאחר שהוצף במים. מכאן, קמה חובתו של המבוטח כנהג להיזהר, ולצפות שאם יתקרב ויכנס לקטע הכביש שמוצף מים, עלול רכבו להינזק. ב. בנוסף, המבוטח העיד תחילה כי נסע לפניו כלי רכב, שלא עבר, והיה תקוע גם הוא. (ר' עמ' 2 שורות 7 - 10). אולם, מאוחר יותר העיד כי היה ראשון, ולאחריו היו אנשים שהוא תקע. (ר' עמ' 2 שורות 13 -14 ). לאור האמור לעיל, ובנוסף לסתירה בעדותו, ניתן ללמוד כי, חרף המחזה שראה, וחרף תנאי הכביש בפניו, המבוטח המשיך בנסיעה והכניס את רכבו לשלולית המים תוך כדי שהוא מסתכן בכך ומרצונו. ג. חובתו של נהג בזמן ירידת גשם, לצפות אפשרות של היקוות מים על הכביש להתאים את נסיעתו לכך. ראה: תא"מ 6472/04 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נק מדינת ישראל (5.8.10). ד. יתרה מכך, בדו"ח החוקר צויין כי האירוע אירע ברח' משה שרת 19 . המבוטח העיד, כי הוא גר ברח' משה שרת 46 ,היינו, באותו רחוב. המבוטח העיד בנוסף כי הוא לא נוסע בד"כ ברח' בו אירע האירוע , אלא נוסע בדרך אחרת כשהוא נוסע לעבודה שלו. (ר' עמ' 2 שורות 15 - 26 לפרוטוקול). עם זאת, וחרף יכולתו לדעת את תנאי הכביש, מאחר והוא גר באותו מקום, זאת בנוסף למחזה שראה בטרם כניסתו לשלולית-היינו הצפת אי התנועה, של "אי תנועה" , ורכב שנסע ונתקע, כפי שצויין לעיל- המבוטח לא נזהר דיו, ולא נסע בדרך החלופית בה הוא נוסע בד"כ ובחר דווקא להמשיך בנסיעה במקום ההצפה. 26. יש במעשיו של המבוטח כדי ללמד על רשלנותו התורמת והמגיעה ל- 30% . 27. לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת 70% מהסך של 18,960 ₪ שהוא סכום התביעה ובנוסף עליה לשאת בהוצאות התביעה (אגרות ומסירות ושכר עדים) וכן בשכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 5,000 ₪. שלוליתרכבפיצוייםמים