דחיית בקשתו של המערער בטענת הפרעתי מהווה מעשה בית דין ביחסים בין הצדדים ואין הוא רשאי להגיש בקשה נוספת; הרשמת הוסיפה כי ידוע שדוקטרינת מעשה בית דין מבוססת על עיקרון סופיות הדיון ונועדה להגשים הן את האינטרס הציבורי בייעול ההליך המשפטי, תוך מניעת התדיינויות חוזרות ונשנות באותו עניין, והן את האינטרס הפרטי של בעל דין המעוניין לא להיות מוטרד בהתדיינויות משפטיות חוזרות על אותה הפלוגתא שנידונה והוכרעה. הרשמת ציינה כי הן בפסיקה שהובאה על ידי החייב, המערער כאן, נקבע במפורש שהכרעת רשם ההוצאה לפועל מקימה השתק פלוגתא המונע הגשת בקשות חוזרות ונשנות בטענת פרעתי. הרשמת ציינה כי בקשתו הראשונה של החייב בטענת הפרעתי נדונה ונדחתה על ידו ביום 05.02.2013. הרשמת הוסיפה כי הבקשה הנוכחית מבוססת על טענת החייב לפיה דפי החשבון שמוכיחים לכאורה כי הוא פרע את מלוא ההלוואות, הגיעו לידיו רק לאחר הגשת בקשתו הראשונה בטענת הפרעתי. הרשמת קבעה כי היא איננה יכולה לקבל את הטענה, שכן עיון בבקשתו הראשונה בטענת הפרעתי מעלה שפי החשבון עמדו לנגד עיניו באותה העת והוא גם התייחס לתוכנם מפורשות והסתמך עליהם בעת שהגיש חוות דעת משלימה לתמיכה בטענותיו. הרשמת הפנתה למקומות בהם אוזכרו דפי החשבון וקבעה שיוצא מכאן שכל העובדות נשוא הבקשה החדשה היו בידיעתו בעת שהגיש את בקשתו הראשונה ומדובר בטענות שהוכרעו זה מכבר. הרשמת הפנתה לפסיקה שקבעה שנתבע בסדר דין מקוצר יהיה מושתק מלהעלות בהתדיינות עתידית לא רק את הטענות אותן העלה במסגרת בקשתו לרשות להתגונן שהגיש, אלא גם את הטענות אשר היה עליו לטעון אך נמנע מכך. לדעת הרשמת ההלכה נכונה לעניין זה ביתר שאת מכוח כללי קל וחומר, שהרי פה הוגשה בקשת רשות להתגונן שלא פירטה את מכלול הטענות שעמדו לזכות הנתבע ודי בכך היה כדי למנוע מהנתבע להעלות טענות נוספות בהליך חדש וכאן ניתנה החלטה לאחר שמכלול טענות הצדדים הונחו לפניה ויש במתן אפשרות להעלות טענות חדשות משום ביטול של דוקטרינת סופיות הדיון. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות המערער המערער טען כי הרשמת לא קיימה דיון ולא התקיימה חקירתו וחקירת המומחית מטעמו, הגברת סגולה אלטמן. כמו כן המשיבה לא הגישה תצהיר תומך לתגובתה. המערער ציין כי הבקשה השניה הוגשה בעקבות עובדות חדשות שהתגלו לו ביום 30.10.2012 בעקבות הגשת תצהיר עדות ראשית בתיק 15281/09 בסדר דין מקוצר. נתגלו עובדות חדשות כחודש לאחר דחיית טענת הפרעתי הראשונה בדיון הוכחות ביום 21.03.2013 בפני השופטת גזית בתביעת ההשבה בתיק 55493/08 שם התבררה לו התרמית שבוצעה בחשבון ההלוואות והדבר התגלה מחקירת עד המשיבה שהוא העד היחיד בטענת הפרעתי עליו נתמכת מסקנת הרשמת; העד לא נחקר בפני הרשמת. עדותו של מיכאל ורזגר, מנהל המחלקה המשפטית ולאחר מכן היועץ המשפטי של הבנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ, היא עדות כבושה, אינה אמינה וסותרת את התצהיר שהוגש להוצאה לפועל ביום 16.12.12 כתגובה לטענת הפרעתי. הסתבר כי המסמכים שצורפו לתצהירו אינם מהווים רשומה מוסדית והובהר מעדותו שהמסמכים לא נערכו על ידו ואינם קשורים אליו. המשיבה הסתירה מרשמת ההוצאה לפועל את קיומם של 43 דפי החשבון ומסמכים נוספים שלא צורפו בפתיחת תיק המימוש ולא דווחו לרשמת בדו"ח הכונס. הרשמת טעתה שלא דנה בבקשה השניה לגופה למרות שהיתה לה סמכות לכך. ההחלטה הראשונה אינה מסיימת את הליכי ההוצאה לפועל, קל וחומר כאשר הטענה נדחית ואינה מתייחסת לכלל החוב נשוא התיק. כמו כן בהתאם להלכה, החלטה בטענת פרעתי אינה מהווה השתק עילה וממילא החייב יכול להגיש מספר בקשות נפרדות בטענה ואין בריבוי הבקשות שימוש לרעה בהליך השיפוטי. מאחר ומדובר בבקשה בטענת פרעתי שלא הוכרעה יש להשיבה לראש ההוצאה לפועל בכדי שיכריע בטענות הקשורות לעצם קיום החוב. הרשמת טעתה עת קיבלה את עמדת המשיבה ללא תצהיר תומך. כמו כן, טעתה עת קבעה שהתקיים מעשה בית דין ולא התייחסה לעובדה שהוגש ערעור והחלטתה אינה חלוטה; הרשמת היתה צריכה לנהוג בבקשה כאילו היא המרצה והיה עליה לקיים דיון ולשמוע את הצדדים. בבקשה השניה התייחס המערער במישרין לכלל טבלת התשלומים ומשראש ההוצאה לפועל לא דנה בטענות וציינה כי העניין אינו בסמכותה, לא נוצרה פלוגתא מחייבת לגבי הטענה. הרשמת חסמה בהחלטתה, את דרכו לטעון שפרע את החוב. היה על הרשמת להתייחס להחלטתה של הרשמת נעמה פרס מיום 07.09.2011. כמו כן, הפנה גם לפסיקה. המערער ציין כי מותר להגיש בקשה חדשה במידה ונתקיימו נסיבות חדשות כגון עדותו של מר ורזגר שם נתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות לו וגם לא היו יכולות להיות ידועות מאחר והרשמת לא אפשרה לחקור את העד במסגרת הבקשה הראשונה. על כן ניתן לפתוח את הדיון מחדש. הכרעת ראש ההוצאה לפועל אינה הכרעה שיפוטית אלא מנהלית מעין שיפוטית בלבד ואין מניעה מלהעלות טענה חדשה בדבר פירעון החוב גם לאחר שבקשה בעניין זה הנסמכת על עילות אחרות נדונה ונדחתה. המערער טוען שמאחר וקולו לא נשמע אין זה מן הראוי להשתיקו. המערער הדגיש כי ההחלטה הראשונה ניתנה בהסתמך על חוסר סמכות והחלטה בדבר העדר סמכות אינה יכולה להוות מעשה בית דין. ניתן לקיים דיון חוזר בטענת פרעתי אם הדיון הראשון בטענה נערך שלא במתכונת של בקשה בטענת פרעתי. המשיבה מנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו עת טוענת שלרשמת אין סמכות לדון בטענות המערער בטענת הפרעתי הראשונה ומאידך כשטוענים כי יש למחוק את הבקשה השניה בעקבות מעשה בית דין שהתקיים בעקבות הבקשה הראשונה בטענה. משבואר שהחלטת הרשם אינה הכרעה שיפוטית אלא מנהלית בלבד, אין מניעה מהעלאת טענה חדשה בעניין פרעון החוב גם לאחר שבקשה בעניין זה הנסמכת על עילות אחרות נדונה ונדחתה. הכרעתו של רשם ההוצאה לפועל אינה מקימה מעשה בית דין מכוח של השתק עילה, אלא מכוח השתק פלוגתא. הטענות שהועלו במסגרת הבקשה הראשונה לא הועלו בטענת הפרעתי השניה וכל עוד טענה זו לא נדונה במסגרת ההחלטות שניתנו וכל עוד לא ניתנה הכרעה לגופה של פלוגתא בערכאת הערעור, לא ניתן לראות בהחלטות שניתנו החלטות המהוות השתק פלוגתא ביחס לטענה זו ולכן החייב רשאי להעלותה בפניו ויש מקום להכריע בסוגיה. המערער הפנה לפסיקה. עיקרי טענות המשיבה המשיבות סקרו את ההליכים בהם נקט המערער לאורך השנים ולאחרונה, הן במסגרת ההוצאה לפועל והן בבית המשפט. החלטת הרשמת ניתנה כדין, והיא מפורטת וניתנה לאחר עיון מעמיק בטענות המערער חרף מחדליו והתנהלותו לאורך השנים. המשיבה טענה כי הדיון בפני הרשמת מיום 20.09.2012 התקיים לאחר שהוגשו מספר בקשות בטענת פרעתי על ידי המערער, כאשר בתום הדיון הוא התבקש לרכזן בבקשה אחת ומסודרת. במסגרת הדיון שנערך הציגה הרשמת לחייב, לשוכר ולבאי הכוח שאלות כפי שמצאה לנכון. ניתן ליתן החלטה אף ללא קיום דיון. מדובר בעצם בבקשה שלישית וחדשה בטענת פרעתי אותה המערער מכנה כערעור. המערער מעלים את העובדה שמדובר בטענות חדשות אותן הוא מעלה לראשונה בערעור ונמנע מלפרט בבקשה הנוספת בטענת פרעתי. ערכאת הערעור אינה מתערבת בעניינים המסורים לערכאה הדיונית. המערער הגיש את הודעת הערעור באיחור ו- 28 ימים לאחר מתן ההחלטה תוך הפרת תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. המערער השיב בית המשפט מתבקש למחוק את עיקרי הטיעון ונספחיהם מאחר והוגשו ללא תצהיר תומך ונטענו טענות עובדתיות המצריכות תצהיר. כמו כן, נטענו טענות חדשות שלא הובאו בתגובה לטענת הפרעתי. בנוסף, יש נספחים שהוגשו ללא היתר ולא נזכרו בתגובה. הם הובאו ללא בקשה מתאימה ולפיכך יש לפסלם על הסף. נטען כי הערעור הוגש במועדו; המועד להגשת הערעור הוא 20 ימים מיום המצאת ההחלטה וזו לא נמסרה למערער על ידי המזכירות ורק בבדיקה אקראית במזכירות ההוצאה לפועל ביום 28.05.2013 נודע לו על החלטת הרשמת והערעור הוגש בדחיפות ביום 30.05.2013. המשיבה התעלמה מבקשת המערער למנות מומחה ניטרלי ובעל מומחיות מתאימה והמערער הציג בפני הרשמת ראיות משכנעות שיש בהן להעביר את נטל הראיה למשיבה. על פי הפסיקה במסגרת טענת הפרעתי, ניתן להוכיח גם טענת קיזוז קיימת שאינה שנויה במחלוקת בין אם הזוכה הודה בה מפורשות ובין אם מדובר בזכות חלוטה שניתן לטעון גם במסגרת טענת הפרעתי. בתגובתה ובעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, לא נסתרה טבלת התשלומים וטענת הפרעתי. המערער חזר על טענותיו והפנה לפסיקה. דיון והכרעה סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), אשר עניינו בטענת "פרעתי", קובע כדלקמן - "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר קבעתי בהחלטתי הקודמת בעניין (ר' ע"ר 57578-02-13) כי הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, קרי אף בהעדר הצדדים ועל יסוד הטיעונים בכתב. יודגש שעל הרשם להקפיד על כך שהדיון בהיעדר הצדדים לא יפגע בזכויות מהותיות (ר' דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, מאי 2012, בעמ' 266, להלן: "בר-אופיר"). נטל השכנוע להוכחת הטענה, רובץ לפתחי החייב ואינו עובר לעולם אל הזוכה, שכן רואים את החייב כמי ש"מוציא מחברו". טענה זו היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה בה נטל השכנוע הוא על כתפי החייב לכל אורך הדרך ואינו עובר לזוכה. במהלך הדיון, יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור וזאת בעת שהחייב מביא מסמכים שלכאורה תומכים בטענותיו. עם זאת, נטל השכנוע העיקרי הוא תמיד על החייב. הנסיבות בהן יעבור הנטל המשני אל הזוכה יתקיימו, לדוגמה, כאשר חל שיהוי ניכר בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל ואין לכך הסבר מניח את הדעת, או כאשר טענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית שמצויה בידיעתו המיוחדת של הזוכה (ר' בר-אופיר בעמ' 269-270). יודגש כי סמכות הרשם מוגבלת לטענות החייב לפיהן הוא מילא אחר פסק-הדין או שאין הוא חייב עוד למלא אחריו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכלל המסמכים, שוכנעתי לבכר את טענות המשיבה; אני סבור כי החלטת הרשמת מפורטת ומנומקת. ערעורו של המערער נסמך על 43 מסמכי חשבון הבנק, אשר כבר צורפו אז לתצהיר הזוכה בתגובתו לבקשה הראשונה בטענת הפרעתי. הרשמת קבעה כי מבחינה משפטית, נכון הדבר כי דחיית הבקשה הקודמת מהווה מעשה בית דין בין הצדדים ולא ניתן להגיש בקשה נוספת בעניין. כפי שקבעה הרשמת, עיון בבקשתו הראשונה של החייב מעלה כי דפי החשבון עמדו לרשותו אז והוא התייחס לתוכנם מפורשות תוך שהסתמך עליהן לצורך הגשת חוות דעת משלימה לתמיכה בטענותיו. אני סבור, כפי שקבעה הרשמת, כי למערער עמדו בזמנו מלוא הנתונים והעובדות אותם הוא מביא כעת ומדובר בטענות שהובאו וגם הוכרעו על ידי כב' הרשמת כבר אז. די בטעם ונימוק זה, לדעתי, כדי לקבוע שהחלטת הרשמת היא בדין. בנוסף לכך, הלכה היא כי קביעה עובדתית של דרגה ראשונה אינה ניתנת לביטול בנקל ואין מתערבים בהחלטה, אלא במקרים קיצוניים. כמו כן, בהליך הערעור נדרש לבחון את סבירות ההחלטה ונכונות הממצאים ואל להתייחס לסכסוך כערכאה הדנה בו לראשונה. באשר לטענה כי לא הוגש תצהיר מטעם המשיבה התומך בעיקרי הטיעון, אני סבור כי נימוקי המשיבה מתייחסים, בעיקר, לעניינים משפטיים ולא היה צורך בהגשת תצהיר תומך בעניינינו. עוד יצוין כי הערעור הוגש שלא במועדו וללא בקשה להארכת מועד ומבלי שבפועל הוארך המועד (ר' תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לפיה על החלטת רשם ניתן לערער בתוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה; ההחלטה ניתנה ביום 02.05.2013 והתיק נפתח ביום 30.05.2013, קרי בחלוף מניין הימים בדין). כאמור, המערער טען כי ההחלטה לא הומצאה לו; טענה זו לא הוכחה ואף אילו הומצאה ההחלטה באיחור, אין זה ברור מדוע המערער לא הגיש, לכל הפחות, בקשה למתן ארכה. למרות זאת, דנתי במהות הטענות שבהודעה. לאור האמור לעיל, אינני נדרש ליתר הטענות שהעלה המערער. סיכום אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור. בהתחשב בכל הנסיבות ומכלול ההליכים, אני מחייב את המערער בהוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪.מעשה בית דין