ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל אשר דחה את בקשת החייב להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמתנהל נגדו. א. ההליך והצדדים לו המשיב (להלן הזוכה) הוא אזרח ותושב ישראל ואילו המבקש (להלן החייב) - תושב הרשות הפלסטינית אשר מתגורר בכפר ריחן שב'אזור', במה שהוגדר כשטח C. אין מחלוקת על כך שנגד החייב ניתן פסק-דין על-פיו חויב לשלם לזוכה סכום כסף; פסק-הדין ניתן בת"א (של' חי') 10732/88 (להלן פסק-הדין). אף שפסק-הדין ניתן ביום 25.2.1993 עד כה לא פרע החייב את חובו הפסוק לזוכה, כולו או מקצתו. החוב הפסוק בערכו דהיום עולה על סך של 975,000 ₪ [ר' החלטת כב' הרשם שעליה נסב ההליך דנן]. פסק-הדין הוגש על-ידי הזוכה לביצוע בתיק הוצל"פ (חד') 12-04221-04-1 שנפתח למטרה זו ביום 31.10.1996 (תיק ההוצל"פ). משנת 1997 ניתנו בתיק ההוצל"פ החלטות וצווים שונים, לרבות צווים לעיכוב יציאתו של החייב מן הארץ. תיק ההוצל"פ נסגר לבקשת החייב בהחלטת כב' הרשם א' קאופמן מיום 20.4.2005. בהמשך ניתנו החלטות שונות, בתיק ההוצל"פ דנן ובתיק הוצאה לפועל נוסף, שבסופו של יום לא שינו מן ההחלטה הנ"ל שהורתה על סגירת התיק. ביום 3.12.2013 הורה כב' הרשם י' הלר על פתיחה מחדש של תיק ההוצל"פ. החייב ביקש לבטל החלטה זו. לאחר שעמדות הצדדים הונחו לפני כב' הרשם נקבע בהחלטה מיום 6.5.2013 כי בקשת החייב לסגירת התיק נדחית, אגב השתת הוצאות הבקשה בסך 1,000 ₪ על החייב. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני. הזוכה הגיש תגובה במענה לבקשה לרשות ערעור. סיכום טענות הצדדים הוגשו בכתב מבלי שהתקיים דיון בהליך, בשים לב לאופי הטענות שצריכות הכרעה [החלטה מיום 26.5.2013]. בהחלטה מיום 21.10.2013 הותר לזוכה לצרף לתגובתו תצהיר תמיכה שנלווה לסיכומיו תוך מתן הזדמנות לחייב להשלים את סיכומיו. החייב הגיש השלמה לסיכומיו ביום 28.10.2013 ואילו סיכומי הזוכה הושלמו ביום 12.11.2013. ההליך מעורר שתי שאלות: האחת, אם לאחר שנסגר תיק ההוצל"פ בהחלטה קודמת היה כב' הרשם רשאי ומוסמך להורות על פתיחתו מחדש. השניה, אם צדק כב' הרשם בהחלטתו להורות על פתיחת תיק ההוצל"פ מחדש בשים לב להיות החייב תושב שטח C ב'אזור'. בהתחשב בטיבן של השאלות הללו מצאתי שיש ליתן לחייב רשות לערער ולדון בהליך כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, כל זאת על-יסוד תקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל ולאחר שלבעלי-הדין ניתנה הזדמנות להעלות טענותיהם בעניינים העומדים לדיון ולהכרעה. ב. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. ההחלטה שהורתה על סגירת תיק ההוצל"פ - טיבה ונפקותה (א) אין מחלוקת על כך שבמהלך השנים וקודם למועד בו הורה כב' הרשם על פתיחת תיק ההוצל"פ ניתנו החלטות שהורו - לבקשת החייב - על סגירתו. החלטות אלה נמנו בסעיפים 2.3 עד 2.9 לבקשת רשות הערעור ונזכרו בגוף החלטת כב' הרשם שעליה נסב ההליך דנן. להלן אעמוד על ההחלטות הללו בקצרה. ביום 20.4.2005 ניתנה החלטת כב' הרשם א' קאופמן אשר הורתה על סגירת תיק ההוצל"פ בשל כך שהחייב, שמקום מושבו בשטחי הרשות הפלסטינית, אינו תושב ישראלי - ואין בידי ראש ההוצאה לפועל סמכות לפעול בשטחים הללו לשם ביצוע פסק-הדין. בהחלטה משלימה מיום 31.8.2005, שניתנה לאחר שהוגשה תגובת הזוכה, נותרה ההחלטה שהורתה על סגירת התיק על מכונה. במספר מועדים הגיש הזוכה בקשות להורות על פתיחת תיק ההוצל"פ אך נדחה בהחלטות כב' הרשם ש' רומי מן הטעם שאינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו הקודמת של כב' הרשם א' קאופמן [החלטות מן התאריכים 4.9.2006, 3.2.2010 ו- 25.11.2010]. בין לבין הגיש הזוכה את פסק-הדין לביצוע בתיק הוצל"פ (עפ') 09-01627-08-3; בקשתו לפתיחת התיק שם נדחתה בהחלטת כב' הרשמת ג' ג'בארין-כליפה מיום 6.4.2009, והזוכה הופנה להגיש בקשה לפתיחה מחדש של התיק בו הוגש פסק-הדין לביצוע מלכתחילה. (ב) אין בהחלטות שהורו על סגירת תיק ההוצל"פ כדי לחסום את דרכו של הזוכה לעמוד על מימוש פסק-הדין או למונעו מלשוב ולבקש את פתיחת התיק, כפי שעשה בפועל. אף אין בהחלטות הללו כדי ליצור מעשה בית-דין שימנע את פתיחת התיק מחדש. בין הזוכה לבין החייב התנהל הליך שיפוטי בבית-משפט בישראל. עיון בטענות הצדדים מעלה כי העילה שהובאה לבירור באותו הליך נוצרה אף היא בישראל; החייב, אשר שימש כקבלן שבנה את ביתו של הזוכה בישראל, חויב לפצות את הזוכה בגין נזקים שהסבה לו עבודתו. מדובר בפסק-דין חלוט, שריר וקיים אשר מחייב את החייב לכל דבר ועניין. יתרה מכך, וזאת עיקר: פסק-הדין מגלם הכרעה שיפוטית בזכויות וחובות הצדדים; הוא מקנה לזוכה זכות להיפרע מהחייב את סכום פסק-הדין. החלטות של רשמי ההוצאה לפועל שניתנו מעת לעת בתיק ההוצל"פ שנפתח על-ידי הזוכה לשם אכיפתו של פסק-הדין על החייב אינן עשויות לגרוע מכוחה של ההכרעה השיפוטית הגלומה בפסק-הדין, קל וחומר לאיין אותה. למעט מספר מצומצם של עניינים שלגביהם הוענקה לרשם ההוצאה לפועל סמכות שהיא מעין-שיפוטית (ובהתייחס אליהם אף נתונות החלטותיו של הרשם לערעור בזכות) נושאת סמכותו של הרשם אופי מנהלתי וביצועי - להבדיל מאופי של הכרעה שיפוטית אשר מכוננת זכויות וחובות [דוד בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות 6 (מהדורה שישית, 2005]. על כן אין בהחלטה שנתן רשם ההוצאה לפועל כדי ליצור מעשה בית-דין [ע"א (מח' ת"א) 1827/05 המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור נ' אחימן (31.7.2006)]. ודוק: הדברים נאמרו שם בהתייחס להחלטת רשם בטענת 'פרעתי', לגביה נתונה לו סמכות מעין-שיפוטית; הם יפים מקל וחומר ביחס להחלטה שמקפלת בתוכה סמכות ביצועית גרידא, כהחלטה על סגירת תיק. אכן, אם ניתנה על-ידי הרשם החלטה במסגרת סמכותו המנהלתית אין צד לתיק רשאי לעתור לשינויה כך סתם, ללא טעם; אך אם הראה טעם שמצדיק עיון מחדש בהחלטה קודמת - מוסמך הרשם לדון בה ואין ההחלטה הקודמת שניתנה חוסמת דיון כזה כלל ועיקר [ע"א (מח' ת"א) 1827/05 הנ"ל]. (ג) לו התקבלה עמדת החייב, לפיה הייתה ההחלטה הקודמת שהורתה על סגירת התיק סוף פסוק ואין אחריה עוד דבר, היה בכך כדי לשנות סדרי עולם: רשם ההוצאה לפועל, בהחלטה שתוכנה מנהלתי-ביצועי גרידא, היה מאיין במשיכת קולמוס הכרעה שיפוטית הגלומה בפסק-דין ולמעשה מרוקן אותה מכל תוכן - כל זאת בטרם בוצע פסק-הדין ובטרם פרע החייב את חובו לזוכה כפי שנקבע בפסק-הדין. הדעת אינה סובלת תוצאה כזו, אשר חוטאת למושכלות יסוד של שיטתנו המשפטית. בפסק-הדין אמר בית-המשפט את דברו והכריע בזכויות בעלי-הדין וחובותיהם; על רשם ההוצאה לפועל לפעול, במסגרת הסמכות שהוענקה לו בדין, לשם אכיפת פסק-הדין על החייב וביצועו ככתבו וכלשונו. הרשם לא הוסמך ליתן החלטה אשר תעקר את פסק-הדין מכל תוכן ומשמעות, קל וחומר החלטה שתסגור את התיק ובכך תעשה את פסק-הדין לנייר נטול תוכן ומשמעות. בהקשר זה יש להבחין בין סגירתו של תיק הוצאה לפועל מחמת פירעון שהפקיע את החוב לבין סגירת תיק הוצאה לפועל בשל טעם אחר שדבר אין בינו לבין פירעון החוב הפסוק. אם נפרע החוב הפסוק - בין בהליכי גביה אשר ננקטו במסגרת תיק ההוצל"פ, בין בהסדר שגובש בין הזוכה לבין החייב ובין בשל כך שהתקבלה טענת 'פרעתי' שהעלה החייב - יש בכך כדי למצות ולאיין את החיוב שעל-יסודו נפתח תיק ההוצאה לפועל. הפירעון יוליך לסגירת תיק ההוצאה לפועל בשל מימוש החיוב שניצב ביסוד פסק-הדין ושבעטיו נפתח התיק. אם נסגר התיק (בסגירה שהיא כדין) בשל פירעון החוב, מדובר בהחלטה שהיא מטבעה סופית. עם פירעון החוב הפסוק מוצה החיוב הגלום בפסק-הדין וברי שלא ניתן יהיה לשוב ולבקש את פתיחת התיק מחדש. מנגד, סגירת התיק מטעמים שאינם קשורים בפירעון החוב הפסוק אינה סגירה שיש בה כדי לגרוע מכוחו של פסק-הדין ומכוחה של ההכרעה השיפוטית הגלומה בו; זוהי החלטה שאינה סופית, היא אינה משנה את מערך הזכויות והחובות בין הזוכה לבין החייב ואינה מונעת מהזוכה לעתור לפתיחת התיק מחדש - כל עוד לא נפרע החוב הפסוק במלואו. בענייננו אין החייב חולק על כך שהחוב הפסוק בעינו עומד; עד כה לא שילם החייב דבר על-מנת לסלקו [סע' 2.1 לתצהיר החייב שנלווה לבקשה למתן רשות ערעור]. סגירת התיק על-פי ההחלטות הקודמות שנדונו לעיל, דבר אין בינן לבין פירעון החוב. על כן מדובר בהחלטה שניתנה אד-הוק ואין כל מניעה להעמידה למבחן ולשנותה בחלוף הזמן - אפילו לא הוגשה בקשת רשות ערעור בהתייחס להחלטה הקודמת [ע"א (מח' י-ם) 3145/09 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (6.7.2009)]. (ד) קבלת עמדתו של החייב לפיה ההחלטה שהורתה על סגירת תיק ההוצל"פ היוותה סוף פסוק, באופן שמקים מחסום שמונע את פתיחת התיק מחדש, חוטאת גם לזכות הקניין של הזוכה אשר זכתה למעמד חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. פסק-הדין הצהיר על חובו של החייב לזוכה וקבע את שיעורו. מימוש פסק-הדין ואכיפתו על החייב עולה בקנה אחד עם זכות הקניין של הזוכה. סגירת תיק ההוצל"פ בטרם נפרע החוב הפסוק במלואו חותרת תחת זכות הקניין של הזוכה ולמעשה מאיינת אותה בכל הקשור לחוב הפסוק. לתוצאה כזו אין יסוד בדין. גם זכות הקניין של הזוכה מלמדת בתורה על כך שסגירת התיק בעבר אינה מונעת את פתיחתו בשלב מאוחר יותר, כל עוד לא נפרע החוב הפסוק. (ה) להוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו שיידונו להלן אופי דיוני. הן אינן קובעות את ההסדר המשפטי הראשוני; מטרתן להגשים את ההסדר המשפט. הן אינן קובעות זכויות וחובות אלא נועדו לממש זכויות וחובות שמקורן בדינים אחרים. להוראות הללו יש תחולה מידית על כל פסק-דין שניתן לבצעו בהליכי הוצאה לפועל ושהחיוב הגלום בו טרם נפרע [השוו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992); ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג - הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס (17.4.2013)]. הוראות שונות בחוק ובתקנות שאופיין דיוני ותחולתן מיידית מצדדות אף הן במסקנה כי סגירת תיק ההוצל"פ בעבר אינה מונעת את פתיחתו כיום. תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל קובעת מהן הנסיבות שבהן ייסגר תיק: על-פי בקשת הזוכה; אם פרע החייב את מלוא החוב הפסוק; אם שולם החוב בתיק ונותרה בו יתרה לתשלום שהיא פחותה מסך של 100 ₪, ובלבד שאין מדובר בחוב מזונות; אם עברו שנתיים מיום שננקט הליך בהוצאה לפועל והזוכה, לאחר שניתנה לו הזדמנות לכך, לא נתן טעם מדוע לא יסגר התיק. אם נסגר התיק לא מחמת פירעון החוב ולא על-פי בקשת הזוכה אלא מחמת חוסר מעש לא יהא בכך כדי לפגוע בזכותו של הזוכה להגיש בקשה לפתיחת התיק מחדש [שם, תקנה 126(ד)(3)]. יש לשים אל לב שתקנה 126 בנוסחה דהיום היא כפי שתוקנה בשנת 2011 [תיקון מס' 2]. אלא שעיקריה של תקנה זו עמדו על מכונם גם קודם לכן, בעת שניתנה בשנת 2005 ההחלטה שהורתה על סגירת תיק ההוצל"פ. כהיום, גם אז, הייתה סגירתו של תיק מותנית בבקשה של הזוכה או בפירעון שפרע החייב את מלוא החוב הפסוק, בעוד שסגירת תיק בשל חוסר מעש מצד הזוכה - לא היה בה כדי למנוע מן הזוכה להגיש בקשה חדשה לביצוע פסק-הדין. סעיף 19א לחוק ההוצאה לפועל עוסק גם הוא בזיקה בין פירעון החוב לבין הגשת בקשה לסגירת התיק על-ידי הזוכה; כך נקבע בו: (א) זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), זוכה שהודיע ללשכת ההוצאה לפועל על הסדר אינו ובין החייב כאמור בסעיף 19ב, רשאי לדווח על כל התקבולים שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בציון סכום התקבול ותאריך קבלתו, אחת לשלושה חודשים; ואולם פרע החייב את מלוא החוב, ידווח הזוכה על פירעון מלוא החוב בתוך שבעה ימים מהפירעון כאמור ויגיש בקשה לסגירת התיק. ההוראות הללו מדגישות את הקשר בין סגירת תיק הוצאה לפועל בשל פירעון החוב - פירעון שמשמעו שאין עוד כל תכלית להמשך קיומו של התיק, לבין סגירת תיק שלא מחמת פירעון ואשר אינה פוגעת בזכותו של הזוכה לעתור לפתיחתו מחדש. החוק והתקנות אינם מקנים לחייב זכות לבקש את סגירת התיק; זכות זו נשמרה לזוכה לבדו בנסיבות של פירעון החוב (או בשל מחילה שמחל הזוכה לחייב על החוב). ביכולתו של חייב לבקש להשהות הליך או להימנע מנקיטתו, אך לא את סגירת התיק בכללותו [ר' סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל]. (ו) אופי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל וההבדל היסודי בינה לבין סמכותו של בית-משפט שהוציא פסק-הדין תחת ידו, זכות הקניין של הזוכה שנצמחת מפסק-הדין והוראות הדין שנסקרו לעיל מספקים אמת-מידה לבחינת טיבה ונפקותה של החלטת הרשם שהורתה על סגירת תיק ההוצל"פ. נובע מהם שמדובר בהחלטת מנהלית גרידא שלא יצרה מעשה בית-דין ושאין בה כדי למנוע מן הזוכה לעתור לפתיחת התיק מחדש לשם ביצוע פסק-הדין כל עוד לא נפרע החיוב המעוגן בו. בכך מתייתר הצורך להיזקק להוראתה של תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל כעוגן שעל-יסודו יורה כב' הרשם על פתיחת התיק מחדש. למעלה מן הצורך, ומאחר שבהחלטתו נזקק כב' הרשם לתקנה זו, יאמרו הדברים הבאים. תקנה 126א מורה כך: "רשם ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק". אכן, כב' הרשם תלה את סמכותו להורות על פתיחת התיק מחדש בתקנה זו, אלא שאין בכך צורך; מטיבה המנהלתי גרידא של ההחלטה הקודמת שהורתה על סגירת התיק עולה מניה וביה כי ניתן היה לשוב ולעיין בה על-יסוד בקשת הזוכה לפתוח את התיק [ר' רע"א 4984/13 כוכבי נ' כוכבי (23.7.2013), שם נקבע כי תקנה 126א אינה עשויה לשמש בסיס לתיקון טעות בהחלטה שיפוטית שנתן רשם ההוצאה לפועל וכי תיקון כזה עשוי להיעשות רק על-ידי ערכאת הערעור; מכלל לאו יש לשמוע הן, דהיינו כי ניתן למצוא בתקנה בסיס לתיקון טעות בהחלטה מנהלתית שנתן הרשם]. (ז) לסיכום חלק זה: על-יסוד האמור לעיל אני קובעת כי ההחלטה שהורתה על סגירת תיק ההוצל"פ בשנת 2005, לבקשת החייב, לא הפקיעה את החיוב הגלום בפסק-הדין, לא יצרה מעשה בית-דין ולא מנעה את פתיחת התיק מחדש על-יסוד בקשת הזוכה - כפי שנעשה בהחלטה שעליה נסב ההליך דנן. הדברים עומדים על מכונם, אפילו לא השיג הזוכה בהליכי ערעור על ההחלטה שהורתה על סגירת התיק. בדברים הללו אף יש כדי להעמיד באור הנכון את ההחלטות שניתנו בהמשך ואשר דחו את בקשות הזוכה לפתוח את התיק בנימוק כי הבקשות מהוות השגה בעלת תוכן ערעורי על ההחלטה הקודמת שהורתה על סגירת התיק. מדובר בהחלטות שלא השכילו לעמוד על טיבה הממשי של החלטת כב' הרשם שהורתה על סגירת התיק וראו בה, ללא בסיס בדין, סוף פסוק בכל הקשור לביצוע פסק-הדין בהוצאה לפועל. נובע מכך שכב' הרשם הלר היה מוסמך להורות על פתיחת התיק מחדש. בכך נסללת הדרך לבחינת החלטתו לגופה. ההחלטה שהורתה על פתיחת תיק ההוצל"פ - טיבה ונפקותה (א) בלב השגתו של החייב על החלטת כב' הרשם לגופה ניצבים שני טיעונים: האחד, כי בשל היותו של החייב תושב הרשות הפלסטינית לא ניתן לאכוף עליו את פסק-הדין מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, באופן שמצדיק את סגירת תיק ההוצל"פ. השני, כי פתיחת תיק ההוצל"פ פוגעת בזכויותיו של החייב שכן היא סוללת את הדרך להפעלת נוהל מניעת כניסה של חייב משטחי המועצה הפלסטינית לישראל - באופן שימנע מן החייב להיכנס לישראל לצרכי עבודתו בתחומה. כפי שיבואר להלן, אין בטיעונים הללו כדי לגרום לסגירת תיק ההוצל"פ בטרם פרע החייב את חובו הפסוק על-פי פסק-הדין. (ב) תיק ההוצל"פ נפתח לשם ביצוע פסק-דין בעניין אזרחי שנתן בית-משפט בישראל. פסק-הדין שהוגש לביצוע מהווה אפוא 'פסק-דין' כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 6 לחוק זה מתיר לזוכה להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק-דין. הזוכה פעל על-פי הוראת חוק זו והגיש את פסק-הדין לביצוע בתיק ההוצל"פ דנן. נובע מכך שתיק ההוצל"פ נפתח כדין ובסמכות. חזקה שפסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך בישראל, ניתן להגישו לביצוע בלשכת הוצאה לפועל בישראל. על חייב שמבקש לטעון אחרת הנטל להוכיח את טענתו. עצם היותו של החייב תושב השטחים אינו מונע את הגשת פסק-הדין שניתן נגדו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בישראל. למקום מושבו של החייב עשויה להיות השפעה על טיבן והיקפן של הפעולות שניתן יהיה לנקוט לשם אכיפת פסק-הדין, אך לא על עצם אכיפותו של פסק-הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. למקום מושבו של החייב השלכה מסדר שני: פסק-הדין כשר למימוש ולביצוע באמצעות רשות האכיפה והגבייה בישראל, אלא שייתכן שבשל היותו של החייב תושב השטחים לא ניתן יהיה לנקוט נגדו בהליכי גבייה ספציפיים. עניין זה, צריך שכב' הרשם ידרש אליו בבוא היום, בהתאם לבקשות שתונחנה לפניו. לצרכי ההליך דנן די בקביעה כי טענת החייב להיותו תושב שטחים, אין בינה לבין הגשת פסק-הדין לביצוע נגדו ופתיחת תיק ההוצל"פ לשם כך ולא כלום. ככל שהדין הקיים לא יאפשר פעולות אכיפה של ההוצאה לפועל בשטח מגוריו של החייב - שטח C - עדיין ניתן יהיה לנקוט נגדו פעולות אחרות שתהנה בנות תוקף בתחומי מדינת ישראל, בהתאם למגוון הצווים והסעדים שמספק חוק ההוצאה לפועל. אין בדעתי להידרש לטענותיהם המנוגדות של הצדדים בשאלה אם הומצאה לחייב אזהרה, אם לאו; נושא זה הוא עניין לכב' הרשם לענות בו והכרעה בו חורגת מגדרו של ההליך דנן. (ג) מן התצהיר שצירף הזוכה עולה שהחייב עבד בישראל בעבודות בניה משך שנים רבות ועל רקע זה אף קמה עילתו של הזוכה נגד החייב שבעטיה ניתן פסק-הדין. בתוך כך פירט הזוכה שגם כיום מבצע החייב עבודות באתרים שונים בתחומי מדינת ישראל, חלקם בשמו הוא ואחרים תחת שם בנו. בסיכומיו הודה החייב שהוא עובד במדינת ישראל, אף שטען כי הוא עושה זאת כבנאי שכיר ולא במעמד מנהל אתר שייחס לו הזוכה. עוד הטעים החייב בתצהיר שצורף לסיכומיו כי הוא אינו מכחיש שכאשר עבד בישראל השתכר בה היטב [שם, בסע' 9]. עצם העובדה שהחייב עבד והשתכר בישראל - וטענת הזוכה כי הוא עושה כן גם כיום - פותחות פתח לביצוע פסק-הדין באמצעות החלתם של אמצעי אכיפה על החייב בישראל, ביחס להכנסתו. לשון אחר, טענות החייב מלמדות כי ניתן להיפרע ממנו את החוב הפסוק וכי אינה מתקיימת עילה לסגירת תיק ההוצל"פ אך בשל כך שהוא תושב השטחים. הדברים הללו מעידים עד כמה לוקה ניסיונו של החייב להציג עצמו כמי שכל חייו מרוכזים בשטחים, מחוץ להישג ידה של סמכות הגבייה והאכיפה בישראל. הטענות מועלות אך ורק ב'כובעו' של המבקש כחייב; הן מתעלמות מכך שחיי העבודה שלו מתנהלים דווקא במדינת ישראל ולא בשטחים. יש בכך כדי להצביע על עילה שהצדיקה עיון מחדש בהחלטה הקודמת על סגירת התיק - עיון שהוביל, ובדין הוביל, לפתיחת תיק ההוצל"פ מחדש כבקשת הזוכה. (ד) למעשה די באמור לעיל כדי להוביל לדחיית הערעור. טענות החייב שנעוצות בנוהל שנזכר לעיל אינן מספקות לתוצאה זו אלא משנה תוקף ומלמדות עד כמה נגועה גישת החייב בחוסר תום לב. נוהל מניעת כניסה של חייבים משטחי המועצה הפלסטינית לישראל (להלן הנוהל) אומץ והוחל על-ידי הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים; הנוהל חל ומחייב לכל דבר ועניין. ככל שהחייב חולק עליו, לא זו היא המסגרת הדיונית הראויה לבירור טענותיו. כבר נאמר לעיל שהתנהלותו של החייב מסבה פגיעה קשה ומתמשכת בזכות הקניין של הזוכה שיסודה בפסק-הדין ואשר זכתה להגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. יש בכך כדי להשליך על טענת החייב כי הנוהל פוגע בזכויותיו על-פי חוק יסוד זה. לפי הנוהל רשאי נושה לפנות לממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים (להלן הממונה) בבקשה למניעת כניסה לישראל של חייב, אם החוב הוגש לביצוע בהוצאה לפועל בישראל וחלף המועד הנקוב באזהרה [סע' 3(א) לנוהל]. הגשת בקשה לממונה, יכול שתיעשה באמצעות לשכת הוצאה לפועל בישראל [שם, בסע' 4]. הזוכה ביקש למנוע את כניסתו של החייב לישראל על-פי הנוהל. דומה כי בכך נעוצה מלחמתו של החייב בהחלטת כב' הרשם שהורתה על פתיחת התיק; כל עוד עומד חובו הפסוק בעינו, וכל עוד קיים תיק הוצל"פ בגין חוב זה, ניתן להגביל את כניסתו של החייב לשטחה של מדינת ישראל כקבוע בנוהל. מתחוור אפוא שהחייב מבקש להחזיק בחבל משני קצותיו: לזכות בחסינות מפני תשלום החוב הפסוק בשל היותו תושב השטחים, ועל בסיס חסינות זו לסלול את דרכו לשטחי מדינת ישראל על-מנת שיוכל למצוא בה את פרנסתו. טענה כזו היא טענת 'טובל ושרץ בידו'; בית-המשפט לא ישעה לה. ככל שהחייב מבקש להוציא את לחמו בשטחה של מדינת ישראל יתכבד ויפרע את חובו הפסוק לזוכה. (ה) נובע מכך שהחלטת כב' הרשם, בדין יסודה, ואין עילה להתערב בה. בשולי הדברים אין בדעתי להידרש להליך ספציפי זה או אחר שעל נקיטתו הורה כב' הרשם בתיק ההוצל"פ, במסגרת שיקול דעתו ובגדרי סמכותו - שיקול דעת בו לא מצאתי מקום להתערב. בקשת רשות הערעור נסבה על החלטת כב' הרשם מיום 6.5.2013, בה נדונה ונדחתה בקשת החייב לסגור את תיק ההוצל"פ; כך עולה מגוף ההחלטה וכך עולה גם מן הרישא לבקשת רשות הערעור. במסגרת זו אין אפוא צורך להידרש להליך ספציפי שעליו הורה כב' הרשם בגדרו של תיק ההוצל"פ. זאת ועוד, ככל שהחייב מבקש להישמע בטענה כי הוא אינו בקו הבריאות וידו אינה משגת לפרוע את החוב הפסוק, יתכבד וינקוט בהליך המתאים לכך במסגרת תיק ההוצל"פ ובתוך כך יעמיד את עצמו לחקירת יכולת לפני כב' הרשם. למעשה, עותר החייב להפטר מן החוב הפסוק מחוץ לדלת אמותיו של תיק ההוצל"פ ואף מחוץ לגדרו של חוק ההוצאה לפועל - הפטר שהוא אינו זכאי לו על-פי דין. ג. סיכומם של דברים אני דוחה אפוא את הערעור לגופו; החלטת כב' הרשם אשר דחתה את בקשת החייב להורות על סגירת תיק ההוצל"פ תעמוד בעינה. פסק-הדין ניתן על-יסוד הטעמים שנמנו לעיל, שדבר אין בינם לבין טענות עובדתיות ספציפיות שהעלו הצדדים בתצהיריהם שניתנו במסגרת ההליך דנן. אשר על כן לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת החייב, שהועלתה לראשונה בסיכומיו המשלימים, לפיה יקבע דיון לשם חקירת הזוכה על תצהירו. החייב ישלם לזוכה את הוצאות ההליך בסך של 3,500 ₪, כל זאת תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. ערעור על החלטת רשםסגירת תיק הוצאה לפועלרשםערעורהוצאה לפועל