התיישנות: לטענת המשיב, בין הצדדים נוהל מו"מ תוך שהמבקשים מושכים זמן ומנהלים אותו בחוסר תום לב, תוך ניצול מצוקתו הכלכלית של המשיב. נזקיו ועילת תביעתו התגבשו ונולדו הרבה לאחר מועד התרחשות התאונה. בסמוך למועד התאונה הובחנה רגישות ונפיחות בבוהן שמאל ורק בחלוף הזמן התגבשה חוות דעת רפואית של איבוד תחושה באצבעות כף רגל שמאל. בנוסף בשנת 2008 התגלתה רגישות בעמוד השדרה המתני. קודם להגשת התביעה היה המשיב במצוקה כלכלית שלא אפשרה מימון הגשת כתב התביעה. בתשובת המבקשים לתגובת המשיב , נטען כי תצהיר המשיב שצורף לתגובתו הכולל טענות עובדתיות, סתמי. בהתאם לדין אין לייחס לו משקל ממשי. מצבו הכלכלי של התובע, לא חסם דרכו להגשת התביעה. המבקשת אינה מכחישה שנוהל מו"מ בין הצדדים אך טוענת שהתנהלה במהירות, יעילות ומקצועיות, תוך ניסיון חוזר לסיים את התביעה. המשיב הוא זה שהתמהמה והתעכב ושהביא בסופו של יום להתיישנות תביעתו. בנוסף, לכל אורך המו"מ שבין הצדדים, ציינה המבקשת כי המו"מ מתנהל "מבלי לפגוע בזכויות מבלי להודות באחריות ומבלי לפגוע בטענת ההתיישנות" זאת ועוד, במשך התקופה בה התנהל מו"מ בין הצדדים, היה המשיב מיוצג ע"י עו"ד. בהקשר לטענת הנזק בעמוד השדרה המותני, טוענת המשיבה, כי אין קשר סיבתי שהנזק נגרם כתוצאה מהתאונה. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר אשר הוגש לי, השתכנעתי כי דין התביעה להידחות על הסף. להלן אפרט את נימוקיי. היעדר תצהיר מטעם התובע התובע טוען שלא חלף מועד ההתיישנות, למרות שהתביעה הוגשה יותר מ- 7 שנים לאחר התאונה, מסיבות עובדתיות אותן טוען הוא בתגובתו- כי נוהל מו"מ בין הצדדים בעל פה ובכתב, בקשר לסכומים זעומים והלא משקפים את נזקיו, נוהל עימו מו"מ תוך משיכת זמן ובחוסר תו"ל, הנתבעת ניצלה את מצוקתו הכלכלית של התובע ביודעה שאין ביכולתו לממן הגשת כתב תביעה, הייתה משוכנעת שהתובע לא יקבל פטור מאגרה, נזקיו התגבשו וחלקם נולדו זמן רב לאחר מועד התאונה וכו'. טענות אלה נטענו בצורה סתמית, ללא פירוט וללא ראיות כלשהן לנטען. בתחילה הגיש המשיב את תשובתו ללא תצהיר. בהחלטתי מיום 3.10.13 אפשרתי לתובע לצרף תצהיר לתשובתו. התובע צירף תצהיר שכל שנאמר בו הוא: "כל העובדות המפורטות בתגובתי הן אמת לאמיתה". הלכה היא כי: "המצהיר חייב בתצהירו להביא את כל אותן עובדות שהוא מבקש להוכיחן; אין לערוך תצהיר על ידי אזכור והפניה אל מסמך אחר, כגון "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות" תצהיר כזה הוא פסול ולא יתקבל" [בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין נ' בנק המזרחי, 7.7.1989]. נוכח זאת, יש לדחות את טענותיו העובדתיות של התובע ועקב כך דין הבקשה להתקבל. בנוסף, כפי שיפורט להלן, גם אם אתעלם ממחדלו של התובע, דין התביעה להידחות בשל התיישנות. ניהול מו"מ התובע טוען כי ניהל מו"מ עם התובעת במשך השנים שחלפו ממועד התאונה ועד הגשת התביעה, וכי הנתבעת ניהלה את המו"מ בחוסר תו"ל. על מנת שתתקבל טענתו של התובע שיש להאריך את תקופת ההתיישנות עקב המו"מ, היה עליו להביא ראיות לכך שהנתבעת יצרה מצג שווא, עליו הוא הסתמך, כי אין בכוונתה לטעון להתיישנות התביעה. התובע לא טען כי הנתבעת יצרה מצג כאילו תהיה מוכנה לוותר על טענת התיישנות ואין בטענתו הסתמית, כאילו נוהל מו"מ בחוסר תו"ל, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. בתצהיר התשובה מטעם הנתבעת, פורטו מועדי המכתבים אשר הוחלפו בין הצדדים. התובע פנה לראשונה לנתבעת, באמצעות בא-כוחו, ב- 8.9.05 ונענה ב- 6.11.05. לאחר מכן, כל מכתב של ב"כ התובע לנתבעת נענה תוך תקופה סבירה. מכתבו האחרון של ב"כ התובע טרם חלוף תקופת ההתיישנות, נשלח ב- 29.11.10 ונענה ב- 13.12.10. המכתב הבא נשלח מב"כ התובע לנתבעת ב- 30.10.12, לאחר חלוף מועד ההתיישנות, ונענה על ידי הנתבעת ב- 18.11.12 כי התביעה התיישנה. עוד עולה מתצהיר הנתבעת שבמכתביה שנשלחו אל המשיב, באמצעות בא-כוחו, ציינה היא כי המו"מ מתנהל "מבלי לפגוע בזכויות מבלי להודות באחריות ומבלי לפגוע בטענת ההתיישנות". המשיב, אשר היה מיוצג מאז שנת 2005, לא טען ולא הראה כי הנתבעת יצרה מצג כאילו היא מסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות. על התובע היה להגיש את תביעתו, לכל המאוחר, לאחר מכתב הנתבעת מיום 13.12.10, והתובע לא הסביר מדוע המתין הוא עד חלוף מועד ההתיישנות. על כן, אין בחליפת המכתבים בין הצדדים כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. תחילת מרוץ ההתיישנות ס' 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי תקופת התיישנות של תובענה אזרחית שעילתה אינה במקרקעין הינה 7 שנים: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים...." ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות- הינו היום בו נולדה עילת התובענה: " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], החל בענייננו מכוח הוראות סעיף 4 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, קובע מתי "נולדה עילת התביעה": "89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." (על היחס בין סעיף 89 הנ"ל לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, דבר שאין לו חשיבות בענייננו, ראו ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, 7.6.2000). ההלכה קובעת כי הנזק שמתחיל את מרוץ ההתיישנות אינו נזק זניח, אולם אין לדרוש שמלוא הנזק יתגבש בטרם יחל מרוץ ההתיישנות: "מהו "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות? במישור הפיסי השאלה היא, מה הדין, אם מתגלה נזק פלוני, ולימים נזק זה הולך ומשתנה, עד כי בסופו הוא מתגבש לכדי נזק אלמוני. הדי בהתגלות הנזק הראשון כדי להחיל את ההתיישנות גם לעניין הנזק השני? ... איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" ... כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו." [ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, 23.12.1984]. בענייננו, הנזק שנגרם לתובע במועד התאונה, לטענתו, לא היה "נזק של מה בכך". לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הוא סבל מכאבים עזים, כושר עבודתו נפגע באופן משמעותי והוא נאלץ לשהות תקופה של 6 חודשים בחופשת מחלה (בהתאם לנספח ד' לכתב התביעה, התובע היה בחופש מחלה מ- 14.3.05 עד 13.9.05, עם תקופות קצרות ללא אישורי מחלה). על כן, בענייננו אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר, ומרוץ ההתיישנות החל במועד התאונה. טענת התובע כי ב- 27.8.08 נתגלתה "רגישות ע"ש מותני" אינה משנה ממסקנתי הנ"ל ויותר מכך, לא עולה מהמסמכים הרפואיים אשר צירף התובע כי קיים קשר סיבתי בין הרגישות בעמוד השדרה המתני לבין התאונה, בה לטענת התובע, עלה רכב עם גלגליו על כף רגלו. התוצאה נוכח האמור, התביעה נדחית בשל התיישנותה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.תום לבתום לב במשא ומתןמשא ומתןהתיישנות