טענו כי הבעלות ברכב היא של הבן והרישום במשרד הרישוי ע"ש המבקשת הוא דקלרטיבי בלבד ואינו מהווה ראייה לבעלותה ברכב. המשיבים, דחו את טענת המבקשת לפיה הרכב נרכש מכספה וטענו כי הבן רכש אותו. בהתאם לכך נרשם הבן כמוטב בפוליסה, החזיק בו ועשה בו שימוש לצרכיו ואין למבקשת זכות כבעלים ברכב. לאור זאת, הוגשה התביעה הקודמת ע"י המבקשת והבן ורק בדיעבד, עקב חובותיו של הבן למשיבים ביקש הבן כי תידחה התביעה שהוגשה על ידו וניתן פסק דין לטובת המבקשת המותנה במתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותה ברכב. 5. המשיב 1 טען לראשונה במסגרת סיכומיו , בהרחבת חזית אסורה שדינה להידחות, כי המבקשת לא הציגה רישיון רכב בתוקף כי אם טופס פרטים על הרכב בו נירשם כי הוא לא מהווה רישיון רכב (נספח א' לתובענה) מה גם, שנרשמו בסיפא שלו פרטיו של הבן. המשיב 2 טען כי בפוליסת הביטוח, לא נרשמו פרטיה המבקשת לרבות מספר ת.ז. וכתובתה כי אם פרטיו של הבן. גם בכך, יש כדי ללמד כי הפוליסה (נספח ב' לתובענה) היא על שם הבן ובהתאם לכך הוא הגיש את התביעה הקודמת , כמובא לעיל. דיון ומסקנות: 6. עיקרה של המחלוקת היא מחלוקת עובדתית בשאלת המימון לרכישת הרכב ובשאלת זכויותיה של המבקשת ברכב כטענתה, או שמא של הבן כנטען ע"י המשיבים. 7. מעמדו של רשום במשרד הרישוי, המהווה רישום על פי דין, הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (רע"א 5379/95 סהר נ. בנק דיסקונט, פ"ד נא (4) 464,473). הנטל מוטל על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב וכי הרישום נעשה בתום לב, במתן הסבר שיניח את הדעת בנוגע אליו (ע"א 8482/01, בנק איגוד נ. סנדובסקי). בספרו של בר -אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, מצינו בעמ' 410: "אין לומר כי הרישום במשרד הרישוי יוצר חזקה לגבי הבעלות, ועדיין אפשרי הדבר שהבעלות הקניינית בנכס תהיה בידי ראובן, בעוד שהרישום במסמכים הציבוריים יצביע דווקא על שמעון כבעלים. מקום בו אין התאמה בין המחזיק ברכב לבין מי שרשום כבעליו, מוטלת חובה על מי שטוען לבעלות להגיש לבית המשפט המוסמך תביעה לעניין בעלותו". בהתאם לאמור, בחנתי תחילה את טענתה של המבקשת בדבר רכישת הרכב במימון ממקורותיה הכספיים ולא ע"י בנה במימונו הוא. 8. המבקשת העידה כי בעלה המנוח, רכש את רכב המרצדס עבור בנה (עמ' 3 שורה 2) ולא הוכיחה את גרסתה לפיה היא מכרה את רכב המרצדס , משלא הביאה לעדות את הקונה ולא הציגה מסמכים על קבלת התמורה לידיה לפי מסמכי הבנק או בהסכם מכר ו/או אישור מהקונה על קבלת התמורה לידיה. יתירה מכך, המבקשת העידה כי רכב המרצדרס נרכש כאמור עבור הבן ונמסר לו עוד ע"י בעלה המנוח ואף לא הוכיחה כי היא נרשמה כבעלים עליו במשרד הרישוי (ראו סעיף 2.ג. לתובענה) ומבלי שטרחה להזמין לעדות את הבן. חזקה על המבקשת שהיתה מביאה לעדות את הקונה והבן, על מנת להוכיח כי התמורה בגין המכר של המרצדס נמסרה לה ושייכת לה. משלא עשתה כן המבקשת ומשהוכח בעדותה כי הרכב נרכש עבור הבן, אני קובעת כי מקור המימון לרכישת רכב השטח מהתמורה שהתקבלה ממכירת המרצדס שהשתכנעתי כי היה שייך לבן, הוא מכספו של הבן ולא מכספה של המבקשת. 9. המבקשת, לא הוכיחה כי מימון יתרת הרכישה של הרכב , מעבר לסכום שהתקבל ממכירת המרצדס, הוא מכספה. מעדותה עולה כי הכספים לא הוצאו מחשבונה כי אם עסקינן לדבריה, כפי שהובאו לראשונה בעדותה, כי את הכספים במזומן השאיר בעלה המנוח עבור הבן וכי היא נתנה אותם לבן. כדבריה: "שהחליף (את רכב המרצדס- מ.ל.) אבא שלו השאיר לו כסף במזרון ונתתי לו". במענה לשאלה אם אביו ז"ל השאיר לו כסף במזרון לרכישת הרכב השיבה המבקשת: "כן, ומזה הוא קנה את הרכב" (עמ' 3 שורות 6-8). מכאן עולה, כי הכספים שהושארו בבית לגרסת המבקשת הוקנו לבן במתנה עוד בחיי אביו וכי היא שמרה עליהם עבורו עד מועד רכישת הרכב ולא השתכנעתי מעדותה כי הם היו שייכים לה כחלק מהעיזבון (עמ' 3 שורה 29). למרות קביעתי זו אוסיף למעלה מן הצורך, כי לא הוכח מה היה שיעור הכספים שהשאיר המנוח בעיזבונו על מנת להוכיח כי היו די כספים בעיזבון, למימון רכישת הרכב. 10. המבקשת לא ידעה גם לומר מה גובה התמורה שקיבלה ממכירת המרצדס ומהי התמורה הנוספת שהיה עליה להשלים לצורך רכישת רכב השטח בהיעדר ידיעה על מחירו של הרכב שנרכש על ידה ובמימונה לפי גרסתה (עמ' 2 שורות 1-5). בכל האמור, יש כדי לערער את מהימנות גרסתה לפיה היא מי מימנה את רכישת הרכב מכספה. 11. בנוסף, הגשת התביעה הקודמת כנגד המבטחת ע"י הבן ביחד עם המבקשת יש בה כדי ללמד כי הרכב היה בבעלותו של הבן מכוח הפוליסה ששיניהם היו המוטבים בה. בנה של המבקשת לא התייצב להעיד ובקשתו לדחות את תביעתו כנגד המבטחת בשעה שהוא בעל חובות למשיבים 1 ו-2 ומשנרשמו עיקולים לטובתם כבקשתם, מעידה כי תכלית דחיית תביעתו היא למנוע את מימוש העיקולים, בחוסר תום לב. 12. לאור האמור אני קובעת כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הרכב נרכש על ידה במימונה ואין ברישום פרטיה כבעלים ברכב במשרד הרישוי, משום ראייה לבעלותה עליו. לפיכך, נדחית התובענה. 13. אני מחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות לשכר טרחת עו"ד למשיבים 1 ו-2 בסך של 6,000 ₪ לכל משיב. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורה