לטענת המערערים, בקשתם בטענת "פרעתי" מעולם לא נדונה לגופה

לטענת המערערים, בקשתם בטענת "פרעתי" מעולם לא נדונה לגופה בית המשפט השלום (כב' השופטת לושי-עבודי) קבעה בהחלטתה מיום 19/3/2013, כי מקומה של בקשתם במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל; בקשה זו מתבססת על קביעה זו של בית המשפט ובמסגרתה מבקשים המערערים להוכיח בפני רשם ההוצאה לפועל כי הם עמדו בהתחייבויותיהם על פי פסק הדין; טענותיהם מעולם לא נבחנו לגופם על ידי רשם ההוצאה לפועל; החלטתו של כב' השופט כדורי מיום 26.6.2007, ניתנה במעמד צד אחד וללא שהתקיים דיון בטענות המערערים לגופן; המערערים אינם מבקשים דיון חדש בטענותיהם, וזאת משום שמעולם לא התקיים דיון בטענותיהם לגופן. מנגד נטען על ידי המשיבה כי, המערערים מעלים בערעור אותן טענות כמעט בנוסח זהה לבקשות בטענות "פרעתי" שהוגשו בפני רשמי ההוצאה לפועל השונים, ובפני בית המשפט ברחובות ובערעור הקודם בבית המשפט השלום בפני כב' השופט גד ארנברג; הם מושכים במשך שנים את המשיבה לפתחם של בתי המשפט ולשכת ההוצאה לפועל, תוך שהם גורמים להוצאות גבוהות ומיותרות ומנצלים לרעה את ההליך השיפוטי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי, בכל פעם שהיא הצליחה באחד מהליכי ההוצאה לפועל אשר ננקטו נגד המערערים, נזכרו המערערים להגיש הליך נוסף בטענת "פרעתי", דבר המלמד על חוסר תום ליבם של המערערים; המערערים מתחמקים מתשלום חובם ומקיום החלטות רשמי הוצאה לפועל לתשלום חיוב חודשי שנקבע על הצד הנמוך; יש לדחות את הערעור מכח עיקרון סופיות ההליך. דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, ולמכלול החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הפסיקה קובעת: "כלל משפטי עתיק מלמדנו, כי תקנת הציבור מחייבת, כי סכסוכים משפטיים צריכים להסתייםInterest reipublicae ut sit finis litium) ). תפיסה זו משתלבת בעיקרון סופיות הדיון שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית ומצד שני להפחית ככל האפשר מעוצמת העוול שנגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו. ככלל, כאשר ראש ההוצאה לפועל נותן החלטה בטענת "פרעתי", אזי יש לראות את ההחלטה כפסק-דין של בית-משפט השלום ואם לא מוגש ערעור במועד, הופך פסק-דין זה לסופי ואף צד אינו רשאי לשוב ולטעון את הטענות שנדחו (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, עמ' 208 ו-208(א)). יש גם להדגיש, כי הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל "איננה מקימה מעשה בית-דין מכוחו של "השתק עילה" אולם היא כן מקימה "השתק פלוגתא", אשר מונע הגשת בקשת חוזרות ונשנות למשל בטענת "פרעתי" "(שם). התוצאה המתבקשת הינה, שכבר במסגרת הערכאה הדיונית צריך היה ההליך דנא להידחות על הסף, לרבות פסיקת הוצאות בשיעור הולם (ראו למשל רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים ואח' (לא פורסם))". רע"א 1984/05 כוכבי נגד עדני (26.3.2007). בענייננו אין מחלוקת כי בקשת המערערים בטענת "פרעתי" הוגשה לראשונה בשנת 2007 וניתנה בה החלטה ע"י כב' השופט כדורי ביום 26/6/2007. אמנם החלטתו של כב' השופט כדורי ניתנה במעמד צד אחד וללא התייצבות מטעם המערערים לדיון בטענת "פרעתי", אולם בהחלטתו מיום 1/5/2007 שהובאה לעיל, התייחס כב' השופט כדורי לבקשת החייבים לגופה. גם אם נניח לטובת המערערים, שכב' השופט כדורי לא התייחס בהחלטותיו לבקשת החייבים לגופה, הרי תרופתם של המערערים הייתה להשיג על החלטת כב' השופט כדורי בדרכים הקבועות לכך על פי החוק, באמצעות הגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד (ראו: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, (מהדורה שביעית) פסקה 112 בעמ' 300). משהחייבים לא השיגו על החלטתו של כב' השופט כדורי במועדים שנקבעו לכך, הפכה ההחלטה להחלטה חלוטה אשר יוצרת מחסום דיוני המונע מהחייבים להעלות טענות אלה מחדש לפני רשם ההוצאה לפועל. לפיכך, בדין נדחו הבקשות הנוספות של המערערים בטענת "פרעתי", אשר הוגשו לפני כב' הרשם בורשטיין, כב' הרשמת מאיה אב-גנים-ויינשטיין וכב' הרשם קייס כראמה, נשוא ערעור זה. מעבר לנדרש יצוין כי גם לגופה, בקשת המערערים בטענת "פרעתי" חסרת בסיס, וזאת מהנימוק שצוין ע"י כב' השופט כדורי בהחלטתו מיום 1/5/2007, שהובאה לעיל. כאמור, תיק ההוצאה לפועל נפתח לביצוע פסק דין שנתן תוקף להסדר פשרה בין הצדדים. בקשת הביצוע התייחסה לסעד הכספי בגין הפרת הסכם הפשרה. כב' השופט כדורי נקט בדרך המלך כאשר הפנה דווקא את המשיבה לפנות לבית המשפט על מנת לקבל הכרעה באם היא זכאית לסעד הכספי בגין הפרת הסכם הפשרה, כאמור בסעיף 5 להסכם הפשרה. המשיבה אכן פנתה בבקשה מתאימה לבית המשפט השלום, ובית המשפט נתן החלטה לאחר שקיבל תגובת המערערים, שבה נעתר לבקשת המשיבה וקבע כי היא זכאית לקבלת פסיקתא בגין הפיצויים שנקבעו בגין הפרת הסכם הפשרה, בהחלטתו מיום 13/7/2007. בנסיבות אלה, משניתנה הכרעת בית המשפט בשאלת הפרת ההסכם וזכאות המשיבה לסעד הכספי בגין הפרת ההסכם, על פי ההסדר שנקבע בסעיף 5 להסכם הפשרה, הרי שאין עוד לרשם ההוצאה לפועל כל שיקול דעת לשנות או להרהר אחר החלטת בית המשפט בעניין זה, שכן, על פי הפסיקה, על רשם ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו ואין הוא רשאי לתקן טעויות שלדעתו נפלו בפסק הדין או בהחלטה שיפוטית, או למלא את מה שנראה לו חסר בפסק הדין; לענין זה אין הבדל בין פסק דין רגיל לבין הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין; זה כמו זה יש להוציא לפועל כלשונם. ראו: בג"צ 389/67 תרשיש נ' ראש ההוצל"פ נתניה פד"י כב(1) 258; ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור פד"י לג(1) 375). מכאן, שבצדק היתה הערתו של כב' השופט ארנברג במסגרת הערעור שהוגש על ידי המערערים נגד החלטתה של כב' הרשמת מאיה אב-גנים-ויינשטיין, שלפיה היה על המשיבים להשיג על החלטת בית המשפט השלום מיום 13.3.2007 בעניין הפסיקתא. המערערים אכן פנו בבקשה לבית המשפט השלום ברחובות לביטול או לשינוי הפסיקתא, אולם, כאמור, בקשתם נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת לושי-עבודי מיום 9.3.2013, ומהנימוקים כמובא לעיל. גם כאן המערערים השלימו עם החלטתה של כב' השופטת לושי-עבודי ולא נקטו בכל הליך השגה כנגדה, וכך הפכה החלטה זו להחלטה חלוטה, מכח עיקרון סופיות הדיון. במסגרת החלטתה קבעה כב' השופטת לושי-עבודי כי בקשות המערערים בטענת "פרעתי" נדחו בהחלטות רשמי ההוצאה לפועל שפורטו לעיל, וערעור על אחת ההחלטות האמורות אף נדחה בהחלטתו של כב' השופט ארנברג כאמור, ולכן אין מקום לבירור טענותיהם של המערערים בדיון נוסף. לנוכח כל האמור, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. טענת פרעתי