טוען כי הנתבע שימוש בנכס למטרות ניהול עסקו ובהעדר היתר לכך, הרי שמדובר בשימוש שלא כדין, המהווה אף הוא הפרת הסכם השכירות מיום 5/10/06. הפרות אלו מהוות לטענת התובע 1 עילת פינוי כנגד הנתבע. התובע 1 טוען כי הנתבע לא שילם מאז הסתיימה תקופת השכירות המקורית הנקובה בהסכם השכירות מיום 5/10/06 דמי שכירות ואף בזאת יש משום הפרת הסכם השכירות המקנה לו עילת פינוי כנגד הנתבע. לטענת התובע 1 , בהתאם להוראות הסכם השכירות (סעיף 10.3) משהועברו אליו הזכויות בנכס מהתובע 2, הרי שקמה לו הזכות לבטל את הסכם השכירות והוא אף מסר על כך הודעה מתאימה לנתבע , בלא כל קשר להפרת ההסכם ואף מטעם זה קמה לו עילה לפינוי הנתבע 1 מהנכס. התובע 1 טוען כי פנה אל הנתבע ודרש ממנו להתפנות מן הנכס אל נוכח כל האמור לעיל, אלא שהנתבע לא שעה לפניותיו. לטענת התובע 1 נגרם לו נזק בכל יום בו שוהה הנתבע בנכס, מאחר ולא ניתן לקבל פטור מתאים ממיסוי בעסקת המכר אשר ערך עם התובע 2 ואף לא ניתן להשכיר את הנכס למגורים לאחר. עוד טוען התובע 1 כי אמנם הסכם השכירות מכיל תנית בוררות, אלא שהבורר הנקוב בהסכם השכירות הינו הוא עצמו (אשר שימש כזכור כב"כ התובע 2 בהסכם השכירות) ולפיכך לא ראוי לכפות על הנתבע קיום תניית בוררות לפיה התובע 1 הוא הבורר המוסכם. התובע 1 אף טוען כי מכתב בעניין זה אשר נשלח לנתבע לא זכה לכל מענה ולפיכך ויתר הנתבע על זכותו זו ומכאן פניית התובעים בתובענה זו לבית המשפט. הנתבע טוען כי התובע 1 אינו בעל הנכס נשוא התובענה ולפיכך אין לו כל עילת תביעה כנגד הנתבע. לטענת הנתבע לא צורפו מלוא המסמכים המעידים על כך כי הושלמה עסקת המכר, דוגמאת אסמכתא בדבר תשלום מלוא התמורה, תשלום מס הרכישה , טפסי מש"ח ובקשה לרישום הזכויות ע"ש התובע בלשכת רישום המקרקעין. לטענת הנתבע, התובע 1 יצג אף את הנתבע בהסכם השכירות ומשכך תביעתו זו הינה בניגוד עניינים. לטענת הנתבע קיים הסכם מיום 20/2/08 בינו לבין התובע ומר ליאור דץ אשר היה שותפו של הנתבע דאז, בדבר חלוקת תמורה בגין הסכמים שונים הנוגעים לנכס נשוא התובענה ובו מצוי סעיף הקובע כי כל מחלוקת בין הצדדים תובא לגישור בפני מגשר אשר מוסכם על הצדדים ובהעדר הסכמה ימונה מגשר בידי לשכת עורכי הדין בחיפה. משכך טוען הנתבע כי אין מקום לניהול התובענה בפני בית המשפט. עוד טוען הנתבע כי בהסכם השכירות נשוא התובענה קיים סעיף המפנה את הצדדים לבוררות ואין בכך שהסעיף קובע את התובע כבורר מוסכם על מנת לשלול הפנית הצדדים לבוררות על פי ההסכם. אף מטעם זה סבור הנתבע כי אין לנהל את ההליך בפני בית המשפט. הנתבע טוען כי טרם הסתיימה תקופת השכירות וכי למעשה היא עתידה להסתיים אך ביום 28/2/15. לטענת הנתבע תקופת השכירות הינה לשש שנים החל מחודש 9/06 ונקבע בהסכם כי מחצית השנה הראשונה לא תיחשב כחלק מתקופת השכירות, זאת אל נוכח השיפוץ שבוצע בנכס נשוא התובענה. לטענת הנתבע עומדת לו אופציה , בהתאם להסכם השכירות להוסיף ולשכור את הנכס למשך שנתיים נוספות בדיוק באותם התנאים ולפיכך עתידה להסתיים תקופת השכירות אך ורק ב 28/2/15. לטענת הנתבע, מאחר ונקבע כי בתקופת השכירות המקורית לא חלה עליו החובה לשלם דמי שכירות היות ושיפץ את הנכס נשוא התובענה והיות ובתקופת האופציה חלים בדיוק אותם תנאים, הרי שלא חלה עליו גם עתה החובה לשלם דמי שכירות כלשהם. הנתבע טוען כי בינו לבין התובע 2 ומר ליאור דץ נחתמו אף הסכמים נוספים המעניקים לו את הזכות להביא רוכש מטעמו אשר ירכוש את הנכס , אך זכות זו לא ניתנה לו ולטענתו סוכלה בידי התובע 1 ומשכך הופרו על ידי התובעים ההסכמים עימו. הנתבע טוען אף כי קיימת לו הזכות לרכוש את הנכס בעצמו, בהתאם להסכמים שונים בין הצדדים ואף זכות זו לא ניתנה ובכך הפרו התובעים התחייבויותיהם כלפיו. לטעמו של הנתבע , יש מטעם זה לדחות את תביעת הפינוי כנגדו. הנתבע טוען כי על פי הוראות סעיף 10.3 להסכם השכירות לא ניתן לבטל את הסכם השכירות עימו בלא לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך 1600$ ויתרה מכך, מאחר ועסקו מנוהל בנכס נשוא התובענה, יש לאפשר לו פרק זמן נאות לצורך התארגנות ובין היתר אף לקחת בחשבון כי בנכס מצוי שוכר בשכירות משנה בהסכמת התובע 1 אשר גם עליו יש לתת את הדעת. לטענת הנתבע הנכס נשוא התובענה שימש מאז תחילת הסכם השכירות כמשרד אדריכלים וזאת בידיעת התובע 1. הטיפול בקבלת היתר לשימוש כנכס מסחרי הופסק על ידי הנתבע לטענתו, היות והתובע פנה אל העיריה והודיע לה כי הדבר יטופל בידי האדריכל דץ. עוד טוען הנתבע כי הוא הבהיר לתובע 1 במכתב מיום 16/2/12 מדוע אינו צריך לשלם דמי שכירות עבור תקופת האופציה הנקובה בהסכם כפי שהובהר לעיל והכחיש את הנזקים הנטענים בידי התובעים כתוצאה מהמשך ישיבתו בנכס נשוא התובענה. מפאת כל אלו עתר הנתבע להעברת התובענה להליכי בוררות, גישור, בירור בסדר דין רגיל מפאת מורכבות התביעה או לחלופין דחייתה. דיון : האם יש לדון בתובענה בסדר דין מיוחד או שמא יש להפנות להליכי בוררות, גישור או להעבירה לפסים של תובענה רגילה ? התובעים הגישו תביעתם זו בסדר הדין המיוחד בהתאם להוראותיו של פרק טז4 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. התובעים הגבילו עצמם איפוא במסגרת תובענה זו לדיון בסעד הפינוי בלבד בהתאם להוראותיה של תקנה 215 ז(ב) וזאת על מנת לקבל סעדיהם בסדר הזמנים המהיר אשר מכתיב המחוקק בהתאם להוראות הנקובות בתקנות 214יב-214טז החלות בהתאמה על תביעות מסוג זה. הנתבע טען כי התובענה אשר בפני אינה ראויה לדיון במסגרת סדר הדין המיוחד ויש להעבירה לפסים של תביעה רגילה וזאת בשל מורכבותה. אלא שעיון בתובענה מעלה כי בפנינו מסכת עובדתית פשוטה למדי ודווקא הנתבע הוא אשר התעקש, תחת לפשט את המחלוקת, לנסות ולסבכה תוך הצגת הסכמים נוספים בין הצדדים לתובענה ובין צדדים אחרים (דוגמאת שותפו לשעבר מר ליאור דץ), המכילים חיובים כאלה ואחרים שאינם נוגעים דווקא לזכות השכירות של הנתבע במקרקעין נשוא התובענה. התובעים הציגו הסכם שכירות אשר נערך ב 5/10/06 בין התובע 2 לנתבע ולשותפו דאז. הוראותיו של הסכם השכירות ברורות ויש לבחון היטב האם הוראות אלו מקנות לתובעים אשר בפני, עילת פינוי כנגד הנתבע אם לאו. יתכן בהחלט כי לצדדים סעדים נוספים אותם ירצו לתבוע איש מעם רעהו בשלב מאוחר יותר, אולם בפני כעת מצויה תביעה לפינוי הנתבע מהנכס נשוא התובענה ועל אף שהנתבע חזר שוב ושוב על טענתו כי בפני תובענה מורכבת, לא שוכנעתי כי אכן המדובר במסכת עובדתית כה מורכבת, אשר יש להעבירה לפסים של תובענה אשר תישמע בסדר דין רגיל ובכך לקפח זכותם של התובעים לקבלת סעד מהיר כפי שהתכוון המחוקק להעניק להם בהתאם להוראותיו של פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד טען הנתבע כי יש להעביר את התובענה להליכי בוררות, בהתאם לסעיף 14.10 להסכם השכירות מיום 5/10/06. בחינת סעיף 14.10 להסכם השכירות מעלה כי הצדדים כיוונו לבוררות ספיציפית בפני התובע 1 ולא לבוררות ככלל. מאחר ומצב הדברים הינו כי התובע 1 אשר ייצג את התובע 2 וערך את הסכם השכירות, רכש את הזכויות בנכס נשוא התובענה מעם התובע 2 והוא הבורר עליו הסכימו הצדדים בהסכם השכירות, הרי שלא ניתן לקיים את תניית הבוררות בהתאם לאמור בהסכם השכירות. התובעים טענו בהגינותם, כי אין לכפות תנית הבוררות על הנתבע בשל שינוי הנסיבות אשר אינו מאפשר עוד קיומה של תניה זו בהסכם. התובעים הביאו את התובענה לפתחו של בית המשפט והודיעו כי רצונם בהליך המהיר אותו הקנה להם המחוקק כאמור לעיל ואילו הנתבע עמד על כך כי יש לפנות בכל מקרה למסלול של בוררות. הנתבע טען בעניין זה בישיבת בית המשפט הראשונה אשר נערכה בתובענה, ברם לא היה בטיעוניו כל הסבר מדוע יש על אף אי האפשרות לפנות לבורר הספציפי כפי שמורה הסכם השכירות, לפנות לבוררות, שעה שהצדדים לא הסכימו על כך. יתרה מכך הנתבע עצמו התנגד לבוררות במכתב בא כוחו מיום 10/4/13 אשר צורף כמסמך האחרון לתצהירו והוגש ללא סימון במצורף לנ/1. מטיעוניו של הנתבע השתמע, כי הנתבע כלל אינו מבקש לפרוש את היריעה במלואה בפני ערכאה מבררת הנכונה לדון בעניינו בהתאם לסדר הזמנים המהיר אותו התווה המחוקק, כי אם מבקש להשהות את בירור התובענה תוך פניה לכל אפיק אלטרניטיבי אחר, שעה שאין בכך צורך של ממש ואף אין הסכמה של הצדדים. הנתבע הפנה להסכם בין הצדדים משנת 2008 בדבר חלוקת תמורה מהסכמים כאלה ואחרים, בו קיימת תניית גישור. היות ואין הסכם זה נדון בפני כעת והיות והוא חל על התחשבנות כספית כזו או אחרת אשר היתה בין הצדדים, הרי שאין תניית הגישור מחייבת במסגרתה של תביעת פינוי מכוחו של הסכם השכירות מיום 5/10/06. משאין תניית גישור אשר מחייבת את שני הצדדים ומוסכמת עליהם ואף תניית גישור אינה מצויה בהסכם השכירות נשוא התובענה, הרי שהמקום לבירור תביעת הפינוי של התובע הינו בית המשפט ובדין הוגשה התובענה לפתחו של בית המשפט. האם לתובע 1 זכות תביעה כנגד הנתבע? הנתבע טען כי היות ובעליו הרשום של הנכס הינו התובע 2 , אשר עימו נחתם אף הסכם השכירות נשוא התובענה, הרי שלתובע 1 אין כלל עילת תביעה כנגדו ומחמת עובדה זו יש לדחות את התובענה. יאמר כבר כעת כי דינה של טענה זו להידחות. התובע 1 הציג בפני הסכם מכר בינו לבין התובע 2 , מיום 20/1/13 (נספח ד לת/1)לפיו נרכשו על ידו הזכויות בנכס נשוא התובענה. ההסכם חתום בידי התובע 1 והתובע 2 גם יחד וכן חתום אף בידי הגב' מרגלית וינוגרד, אשת התובע 2 ובידי מר ליאור דץ. עוד הציג התובע 1 בפני בית המשפט הערת אזהרה אשר נרשמה על הזכויות האמורות לטובתו ברשם המקרקעין (נספח ה' לת/1). לבקשת הנתבע הציג התובע 1 אף את הטפסים אשר הוגשו למס שבח ובהם דיווח על עסקת העברת הזכויות לטובתו וכן את יפוי הכח הנוטריוני עליו חתם התובע 2 והנושא חותמת "אפוסטיל". לא ניתן לאמר איפוא, כי יש ממש בטענת הנתבע לפיה אין לתובע 1 זכויות במקרקעין האמורים, עד השלמת רישום זכויות הבעלות במשרדי רשם המקרקעין ואין לו יריבות עם הנתבע. לפיכך דין טענתו זו של הנתבע להידחות. יתרה מזו, אף אם תאמר כי אכן כטענת הנתבע אין לתובע 1 זכויות, הרי שאף התובע 2, שלא הועלתה כל טענה בדבר זכויותיו במקרקעין, תובע במסגרתה של תביעה זו את פינוי הנתבע מהמקרקעין ולפיכך אין בסיס לטענת הנתבע ויש לדחותה. זאת ועוד, תנאי הסכם מכר מיום 20/1/13 הזכויות במקרקעין כוללים בסעיף 4.8 , התחייבות של התובע 1 כלפי התובע 2 לדאוג לפינוי הנכס מהשוכר, ואף מטעם זה ברור כי לתובע 1 עילת תביעה ויריבות כנגד הנתבע. לאחר שנדחו טענותיו המקדמיות של הנתבע, יש לפנות ולבחון האם אכן קיימת עילת פינוי לתובעים, בהתאם להוראות סעיף 10.3 להסכם השכירות ? הוראותיו של סעיף 10 להסכם השכירות ברורות "מבלי לגרוע כל זכות, תרופה וסעד אחרים להם זכאי המשכיר על פי הסכם זה, יהיה רשאי המשכיר לבטל את ההסכם בהודעה מוקדמת בכתב של 14 ימים ובהתאם לדרישת המשכיר יפנה השוכר את המושכר אם : 10.3 והיה והמשכיר יחפוץ להעביר ו/או להמחות את זכויותיו במושכר לכל צד ג' כל שהוא אשר כפועל יוצא מכך תסתיים תקופת השכירות בטרם התקופה הקבועה עפ"י האמור בהסכם זה אזי יהא חייב המשכיר ו/או מי שאליו הועברו ו/או הומחאו הזכויות במושכר לפצות את השוכר בסך של 1,600$ (אלף ושש מאות דולר של ארה"ב) עבור כל חודש ליתרת התקופה שנותרה לשכירות עפ"י הסכם זה (להלן:"דמי השכירות")". בפני הוצג כאמור, הסכם מכר הזכויות בין התובע 2 לתובע 1 וכן הוצגה בפני הודעת התובע 1 לנתבע אודות רכישת הזכויות במקרקעין וביטול הסכם השכירות וכן דרישתו לפינוי הנתבע מן המושכר , מיום 27/3/13 (נספח ו' לת/1). ההודעה נמסרה לידי הנתבע במסירה אישית, בהתאם למצויין בה והנתבע לא הכחיש קבלתה אלא שב ודרש אסמכתא לעניין זכויות התובע 1 בנכס. נוכח הסכם מכר הזכויות מיום 20/1/13 אשר הוצג לבית המשפט, נכנסת לתוקפה התניה האמורה בסעיף 10.3 ומקנה לתובעים, משבוטל הסכם השכירות, בהתאם להודעת התובע 1, עילת פינוי כנגד הנתבע. האם יש לכרוך את מתן סעד הפינוי במתן סעד כספי בהתאם להוראות הסעיף דלעיל ? הנתבע טען כי אין להורות על פינויו מהמושכר בטרם יוסדר נושא הפיצוי בהתאם להוראות סעיף 10.3 דלעיל. הפסיקה לעניין זה בדבר תביעות לפינוי, חד משמעית וקובעת כי אין לאפשר הרחבת יריעת המחלוקת אף לעניין הפיצוי וכי פתוחה בפני נתבע הסבור כי קיימת לו זכאות לפיצוי, הדרך לפנות בתובענה המתאימה. זכאות זו ככל שקיימת אינה מהווה טענת הגנה כנגד תובענה לפינוי. עוד נקבע כי זכותו של בעל מקרקעין לפינוי אינה מותנית או שלובה בזכות לפיצוי של הצד שכנגד וכי אין הצדקה לעכב פינוי עד להכרעה בעניין פיצוי, כאשר תביעה לפיצוי כלל לא הוגשה. ראה למשל בתא"ח (שלום ב"ש) 7676-02-10 מדינת ישראל נ. נטע אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, תק-של 2013(2), 12032. משכך, קמה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע ודי היה בכך על מנת לקבל תביעתם. למעלה מהצורך, אוסיף ואתייחס אף ליתר טענות התובעים באשר לעילות פינוי העומדות להן כנגד הנתבע. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבע הפר את הסכם השכירות (אי קבלת היתר בניה לעבודות השיפוץ בנכס וניהול עסק במקום תחת יעוד הנכס למגורים) באופן המקנה אף הוא עילת פינוי לתובע. הנתבע, בהתאם להוראות הסכם השכירות בסעיף 7.2 התחייב לשפץ את המושכר כפוף להוראות הדין וכפוף להיתרים או הרשיונות הנדרשים לצורך שיפוץ זה. הפרת סעיף זה הינה הפרה יסודית של הסכם השכירות. עוד התחייב הנתבע בסעיף 4.3 להסכם השכירות שלא לעשות במושכר שום שימוש האסור בדין ו/או העומד בניגוד להוראות הדין. אכן הנתבע החל לטפל בהיתר בניה היתר לשימוש מסחרי בנכס לצרכי ניהול משרדו, אך החלטת הועדה מיום 22/10/09 אשר הוצגה לבית המשפט (נספח ב לת/1) מעלה כי נקבע שהבנין ישמש כמגורים. השימוש במושכר לצרכי ניהול משרד הינו הפרה של הסכם השכירות ואף אם הסכם השכירות מעלה כי אומד דעת הצדדים היה כי בנכס אכן יתנהל משרד, הרי שהצדדים לבטח לא התכוונו ליצור הסכם בלתי חוקי המתיר שימוש בנכס בניגוד ליעודו על פי החלטת הועדה המקומית והיה על הנתבע לדאוג לקבלת ההיתרים המתאימים. משאין מצויים היתרים לקיום משרד מסחרי במושכר, הרי שהדבר מהווה הפרת הסכם השכירות ומקנה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע, בהתאם להוראות סעיף 10.1 להסכם השכירות. כל טענותיו של הנתבע לעניין מניעות ושיהוי הנובעים לטענתו כתוצאה "מהסכמת" התובעים עם המצב המתמשך, לא תוכלנה להכשיר מצב בו בהעדר היתר מתנהל בנכס משרד. האם הפר הנתבע את הסכם השכירות בסירובו לשלם דמי שכירות בגין תקופת האופציה באופן המקנה עילת פינוי לתובע ? הנתבע טען כי לא חלה עליו חובה לתשלום דמי שכירות בתקופת האופציה הנקובה בהסכם השכירות ומשכך אין הדבר מהווה הפרת הסכם השכירות. לטענת הנתבע הוסכם בהסכם השכירות כי תקופת השכירות תהא בת 72 חודשים, החל בחודש 9/06 וכלה ב 9/12 (סעיף 5.2 להסכם). תקופה זו כונתה בהסכם "תקופת השכירות הראשונה". הנתבע התחייב לשפץ את הנכס נשוא הסכם השכירות וזו תהא תמורת דמי השכירות עבור תקופת השכירות הראשונה. עוד הוסכם (סעיף 5.6 להסכם) כי תקופת השיפוץ בת שישה חודשים לא תיחשב כחלק מתקופת השכירות. הצדדים הסכימו כי תינתן לנתבע האופציה להאריך את תקופת השכירות למשך 24 חודשים נוספים (סעיף 5.3 להסכם). הנתבע טוען כי צירוף כל התקופות הללו מביא לכך שהסכם השכירות מסתיים רק ב 28/2/15. לטענתו, מאחר ונקבע בסעיף 5.5 כי כל הוראות ההסכם תחולנה במהלך התקופה הנוספת בשינויים המחוייבים לפי העניין, הרי שאינו חב בדמי שכירות בגין התקופה הנוספת - תקופת האופציה שכן דמי השיפוץ מכסים אף אותה בהתאם להסכם. אף אם נקבל עמדת הנתבע כי יש למנות את תקופת האופציה החל מחודש 3/13, הרי שלא ניתן בשום אופן לקבל טענתו כי דמי השכירות אף בגין תקופת האופציה יהיו דמי אותו שיפוץ שביצע הנתבע בנכס עם תחילת השכירות. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההגיון המסחרי ואף לא עם לשונו של הסעיף בהסכם בו תולה הנתבע את יהבו, שהרי לא לחינם טרחו הצדדים וציינו כי "הוראות הסכם זה תחולנה במהלך התקופה הנוספת בשינויים המחוייבים לפי העניין" (ההדגשה אינה במקור -מ.ק.נ). אכן, לא הוסכם בין הצדדים מה יהיו דמי השכירות החודשית עבור תקופת האופציה, אך כלל לא יתכן כי הנתבע ישב בנכס בלא לשלם דבר. הנתבע עצמו לא הכחיש במכתבי בא כוחו את החובה החלה עליו לשלם דמי שכירות, אלא טען כי דמי השכירות הנדרשים גבוהים מדי (ראה נספח ג' לת/1). משבחר הנתבע בחוסר תום לב בולט שלא לשלם דבר, אף לא סכום שהוא עצמו חשב כי הינו בגדר הסביר, עד להסדרת המחלוקת לעניין זה, הרי שהינו בגדר מפר הפרה יסודית את ההסכם ואף זו עילה לפינויו מן הנכס נשוא התובענה. הנתבע טען לעניין הפרת הסכם עם שוכר משנה המצוי בנכס. נוכח הפרותיו של הנתבע עצמו את הסכם השכירות עם התובע 2, הרי שגם אם היה מוכיח כי שכירות המשנה הינה בידיעת והסכמת התובעים, הרי שיהא עליו לשאת בתוצאות הפרתו שלו את ההסכם עם שוכר המשנה ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד. התובעים ציינו בסיפא לתביעתם את הנזקים הנגרמים להם כתוצאה משהות הנתבע בנכס שלא כדין ואף הנתבע, מעבר לטענתו בדבר זכאות לפיצוי על פי הוראות סעיף 10.3 , טען להפרות שונות של הסכם "מתן שירותי תכנון והשבחת מקרקעין" אשר יתכן ומזכה בסעד כלשהוא. כל הסעדים הללו, אין עניינם בתביעת הפינוי ואיני נדרשת אליהם, על אף נסיונותיו החוזרים ונשנים של הנתבע להרחיב את היריעה בעניין זה. לנתבע עומדים סעדיו על פי דין ואך יאמר בבחינת למעלה מן הצורך כי תמוהה ביותר בחירתו לשקוט עד כה על שמריו בכל הנוגע לסעדים אלו ויתכן והדבר מצביע על רצינות טענותיו. כך או אחרת, טענות אלו לא יוכלו להוות לו הגנה מפני תביעת הפינוי, בדיוק כפי שלא נדונו במסגרתה של תובענה זו, הנזקים הנטענים הנגרמים לתובעים כתוצאה מהחזקת הנתבע במושכר. מכל האמור לעיל עולה, כי קמה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע , בראש ובראשונה מעצם העברת הזכויות בנכס מהתובע 2 אל התובע 1 הגורמת לביטולו של הסכם השכירות. מעבר לכך, הפר הנתבע את ההסכם הפרה יסודית, הן באי תשלום דמי השכירות ולו המינימליים והן בעשיית שימוש בנכס בניגוד לדין וללא היתר. אף הפרות אלו מקנות לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע ומשכך יש לקבל את התביעה ולפנותו מהנכס נשוא התובענה. לא ניתן לחתום פסק הדין בטרם התייחסות להתנהלותו של הנתבע בתובענה זו. הנתבע עשה כל שביכולתו על מנת לעכב בירורה של התובענה , על אף שזו כמצוות המחוקק צריכה להתברר בפרק זמן קצר, תוך שמיעת ראיות וסיכומי הצדדים בעל פה באותו המועד. הנתבע ביקש בעת ישיבת בית המשפט אשר נקבעה לשמיעת ראיות הצדדים בהתאם למצוות תקנה 214יד(א) לדחות את שמיעת הראיות בטענה כי עליו לבחון כתב תשובה לכתב ההגנה, הודיע בזמן שמיעת הראיות לאחר שמיעת עד התובעים במשך למעלה משעה כי בכוונתו לחקור את עד התובעים עוד כשלש שעות ואילץ את בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 214יד(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. ראיותיו של הנתבע הוגשו במצורף לתצהירו כאשר הן אינן ממוספרות וללא ההפניה המתאימה, דבר אשר הכביד עד מאד על ניהול הדיון ופרישת טענות הנתבע. בנוסף ובסיום סיכומי התובעים אשר נשמעו בעל פה בהתאם להוראות תקנה 214 טו, הודיע הנתבע במפתיע כי הוא מבקש לסכם בכתב. כאשר קצב בית המשפט לנתבע מועד להגשת סיכומיו, הוא הגיש את סיכומיו בצירוף ראיות נוספות בלא קבלת רשות לכך מעם בית המשפט ואף איחר בהגשת הסיכומים בלא קבלת רשות לכך מעם בית המשפט ועיכב בכך עוד יותר את סיום הדיון בתביעת התובעים. הדברים חמורים שבעתיים, אל נוכח העובדה כי מדובר בתובענה לפינוי מקרקעין שמטבע הדברים ועפ"י הוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 עליה להתנהל בהקדם האפשרי. להתנהלות זו יש ליתן ביטוי בדמות פסיקת הוצאות מתאימות, אשר תבענה מורת רוחו של בית המשפט מכך. זאת ועוד, הנתבע הודיע לבית המשפט וחזר על כך בסיכומיו (ראה סעיף 83) בדבר נכונות להתפנות מן הנכס. בידיעתו הברורה את הדין, שכן הנתבע היה מיוצג בידי בא כוחו, הקובע כי אין לכרוך סעדים נוספים עם סעד הפינוי ואף שטרם הוגשה תביעה מטעמו עד כה לכל סעד שהוא הנטען על ידו במסגרת הגנתו, התעקש הנתבע על ניהול התובענה במלואה ואף לזאת יש ליתן את הביטוי המתאים במסגרתו של פסק דין זה. סוף דבר, התביעה מתקבלת. אני מורה לנתבע לסלק ידו מהנכס נשוא התובענה הנמצא ברחוב רציף פנחס מרגולין 45 בחיפה הידוע גם כגוש 10818, חלקה 35 , ולהחזיר את החזקה בו לידי התובעת כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ, בתוך 14 יום מיום מתן פסק דין זה. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעים בסך 2000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 7000 ₪ בתוספת מע"מ, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שימוש בדירהשימוש בנכס