האם הסכם הפשרה מחייב הצדדים ?

האם הסכם הפשרה מחייב הצדדים ? ב. בהנחה שהתשובה לשאלה א' חיובית, מה משמעות הדבר? ג. האם לנתבעים טענות נוספות היכולות למנוע או לעכב את פינוי המושכר? שאלה א' - האם הסכם הפשרה מחייב הצדדים? 9. השאלה הראשונה אותה נברר היא - האם הסכם הפשרה מחייב את הצדדים, וזאת לאור טענות הנתבע בכתב הגנתו, ואף במסגרת חקירתו הנגדית (כפי שנראה להלן), כי לא קרא את הסכם הפשרה עובר לחתימתו, לא יוצג בצורה נאותה במו"מ לקראת הסכם הפשרה וכי הסכם הפשרה לא משקף את כל ההסכמות שבין הצדדים. 10. להלן נראה כי טענותיו של הנתבע בנדון לא הוכחו לי. יחד עם זאת, מן הראוי כבר כעת לציין את העובדה שעל אף טענותיהם של הנתבעים כנגד הסכם הפשרה, הם לא טרחו לבטל אותו בהודעת ביטול עד היום. נשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית, ולא נתן בנדון תשובה של ממש (ראה עמ' 16 לפרו' ש' 14-18). משלא בוטל הסכם הפשרה עד היום, הרי הוא בגדר הסכם שריר וקיים, ואין סיבה שלא לפעול עפ"י הוראותיו. אמנם הנתבע בחקירתו הנגדית ציין שלפי דעתו הסכם הפשרה לא היה תקף מעולם (עמ' 16 לפרו' ש' 18), אך אמירתו זו נטענה בעלמא ללא כל ביסוס. די היה בנימוק זה כדי לדחות את טענת הנתבעים כי הסכם הפשרה לא מחייב אותם. יחד עם זאת, היות וגם אין ממש לטעמי ביתר טענות הנתבע בנדון, אתייחס לכך גם להלן. 11. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים יוצגו במו"מ שהוביל להסכם הפשרה ע"י עו"ד. אין גם מחלוקת כי הנתבע חתם על הסכם הפשרה בשם הנתבעת ובשמו אישית. אם כן, מה הטרוניה של הנתבע בנדון? בחקירתו הנגדית ציין הנתבע כדלקמן: א. הוא לא קרא את הסכם הפשרה עובר לחתימתו (עמ' 13 לפרו' ש' 26). ב. עוה"ד שהוא הביא עמו לצורכי המו"מ בנושא הסכם הפשרה היה בחור צעיר, אותו הביא לצורך הבנות לגבי המשך שכירת המקום (עמ' 13 לפרו' ש' 26-27). ג. עוד טען הנתבע כנגד עוה"ד שייצג את הנתבעים במו"מ לקראת הסכם הפשרה, כי: "עוה"ד בא יום לפני הדיון והוא לא מכיר את התיק. הוא בא לצורך בקרה. מדובר בחבר משפחה שרק יבדוק אותי מבחינת בקרה שאני לא עושה טעויות" (עמ' 14 לפרו' ש' 25-26). ד. לשאלה האם נכון שהוא התייעץ עם עוה"ד במהלך הפגישה שהסביר לו את הדברים הכלולים בהסכם, השיב: "במהלך הישיבה שהיתה עם התובעת היא (ב"כ התובעת - ח.ש.) פנתה לעוה"ד שלי ואמרה לו שיסביר לי... הוא לא הסביר לי. אני לא הייתי חותם על הסכם כאשר היה לי איתם הסכם שכירות עם אופציה עד לאוקטובר 2014" (עמ' 14 לפרו' ש' 28-31). בהמשך אף ציין, במענה לשאלה האם עוה"ד שלו קרא את הסכם הפשרה, כי עוה"ד הסתכל על הסכם הפשרה 5 דקות הוא לא ראה אותו קורא את הסכם הפשרה. לאחר מכן עוה"ד שלו אמר לו: "יוסי זה הסכם מצוין..." (עמ' 16 לפרו' ש' 7-9). ה. לשאלה מדוע אם כן חתם על הסכם הפשרה, השיב: "אתם סתמתם לי את הפה. אני הזעתי, בכיתי וחתמתי בסוף כי לא היתה לי ברירה, היות וידעתי שאני חוזר להמשיך להשכיר (צ.ל. "לשכור" - ח.ש.) את המקום... התכוונתי להמשיך ולהשכיר את המקום לפחות עד 2014" (עמ' 15 לפרו' ש' 4-7). ו. כשעומת עם טענות התובעת כי ישיבת המו"מ לקראת הסכם הפשרה ארכה כ- 3 שעות, ואף הועברו 5 העתקים של טיוטת הסכם פשרה שנמסרו גם לו לעיון, הוא הכחיש זאת (עמ' 15 לפרו' ש' 10-12). ז. כשנשאל האם נכון שבמהלך הפגישה הוא יצא מס' פעמים על מנת לערוך תיקונים בטיוטת הסכם הפשרה השיב: "אני זוכר מקרה אחד אחרי שאני לא הייתי מוכן לחתום על הערבות. אז יצאה עם אבי, והם תיקנו וחזרו..." (עמ' 15 לפרו' ש' 13-15). ח. בהמשך כשנשאל האם הוא חותם על מסמכים מבלי לקרוא אותם, השיב: "לא. אני דיסלקט ויש לי הפרעת קשר וריכוז ברמה גבוהה מאד. אני לוקח ריטלין..." (עמ' 19 לפרו' ש' 8-9). 12. מן העבר השני - עד התביעה מר אבי גולדנברג, בתצהירו ת/1, ציין כנגד טענת הנתבע כי לא קרא את הסכם הפשרה עובר לחתימתו, כדלקמן: א. הנתבע קרא את הסכם הפשרה מס' פעמים בטרם חתם עליו, העיר את הערותיו והסכם הפשרה אף שונה בהתאם להוראותיו. כך למשל בנוסח המקורי של הסכם הפשרה, דרשה התובעת כי הנתבעים ובנו של הנתבע יחתמו על 3 שטרי חוב שהוכנו והובאו לישיבה, אך הנתבע סירב לכך בתוקף ודרישה זו הוסרה מנוסח הסכם הפשרה הסופי (העתקי שטרי החוב שהיו אמורים להיחתם ע"י הנתבעים בנו של הנתבע, צורפו כנספח 23 לת/1). ב. הנתבעים פעלו על יסוד חלק מהוראות הסכם הפשרה מיד ובסמוך לאחר חתימתו. כך למשל הנתבעים העבירו לתובעת בשני תשלומים סך של 100,000 ₪ (סעיף 3 להסכם הפשרה) ו- 10 שיקים בסך 5,000 ₪ כל אחד (סעיף 4 להסכם הפשרה), הנפרעים כסדרם. 13. כאמור, הנתבעים היו מיוצגים לקראת הסכם הפשרה ע"י עו"ד. הנתבע העלה כנגד עוה"ד טענות בדבר העדר יצוג, שכללו בין היתר את הטענה, כי עוה"ד לא הקריא לו, ולא קרא בעצמו קריאה של ממש את הסכם הפשרה, עובר לחתימתו. היה מצופה בנסיבות אלה מן הנתבעים להראות בביהמ"ש כי נקטו בהליכים כלשהם כנגד עוה"ד האמור, שלכאורה התרשל בייצוגם. דא עקא, שהנתבעים לא הציגו כל ראיה בנדון, באופן שמעלה את החשש שכל טענותיהם כנגד עוה"ד כאמור, לא נטענו אלא רק לצורכי הליך זה, כיוון שתואמים את האינטרסים של הנתבעים בהליך זה, ואין בהם ממש. יותר מזה - היה מצופה מן הנתבעים כי יביאו לעדות את עוה"ד שייצג אותם במו"מ לקראת חתימת הסכם הפשרה, על מנת שיעיד על השתלשלות העניינים, קריאתו או אי קריאתו את הסכם הפשרה, הבנתו או אי הבנתו את הסכם הפשרה, והאם הקריא או הסביר, אם בכלל, את הסכם הפשרה לנתבע. משלא הביאו הנתבעים את עוה"ד לעדות, יש לפרש זאת לחובתם מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. 14. מעבר לכך, לא סביר בעיניי, ולכן לא האמנתי לנתבע, כי לא קרא בעצמו את הסכם הפשרה עובר לחתימתו עליו, וזאת מהטעמים הבאים: א. מהטעמים שהעלה עת/1 ושפורטו בסעיף 12 לעיל. טעמים אלה למעשה חוזקו בחקירתו הנגדית של הנתבע, כדלקמן: הנתבע אישר כי טיוטת הסכם הפשרה כללה גם שטרי חוב לחתימת הנתבעים וחתימת בנו של הנתבע, והוא סירב לחתום על הסכם הפשרה עד להסרת התנאי האמור (עמ' 14 לפרו' ש' 20-23; עמ' 15 לפרו' ש' 14-15). הוא אישר כי הוא שילם, משלם ומתכוון להמשיך לשלם את התשלומים עפ"י הסכם הפשרה (עמ' 12 לפרו' ש' 31-32; עמ' 18 לפרו' ש' 21-28). ב. הנתבע הוא אדם כשיר, בעל עסקים , המנהל את הנתבעת בעסק של מוסך מזה שנים ארוכות, כשבחלק מן השנים המוסך שבשטח המושכר אף שימש כמוסך מורשה של חברת צ'מפיון מוטורס. לא סביר בעיניי כי הנתבע בנסיבות אלה יחתום על הסכם פשרה, מבלי שיקרא אותו. גם הנתבע בחקירתו הנגדית ציין כי הוא אינו נוהג לחתום על מסמכים מבלי לקרוא אותם (ראה סעיף 11(ח) לעיל), ולכן אין סיבה להניח כי חתם על הסכם הפשרה מבלי לקרוא אותו. אמנם ניסה הנתבע לטעון כי הוא דיסלקטי ובעל הפרעת קשר וריכוז ברמה גבוהה (ראה סעיף 11(ח) לעיל), אולם טענתו זו נטענה בעלמא ללא הצגת חוו"ד רפואית ערוכה כדין שתבסס טענה זו, או למצער מסמך רפואי אחר כלשהו שילמד זאת. 15. הלכה מושרשת וידועה היא, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה ראיה ברורה להסכמתו לתוכן המסמך (ע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור ואח', פד"י יט (2), 113, 117-118). חתימתו של אדם בנוכחות עורך דינו מקנה משנה תוקף לחתימתו, שכן ההנחה היא שבמקרה כזה מדובר במסמך בעל חשיבות, וההגיון מחייב כי חתימה כזו לא תיעשה בהיסח הדעת (ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נוגה, תק-על 2007 [1], 3772). בנסיבות אלה, הנטל להוכחת אי נפקותו של מסמך שנכתב ע"י אדם, ובוודאי בפני עו"ד, הוא נטל כבד ומוגבר, שלטעמי לא עמדו בו הנתבעים. 16. לאור האמור לעיל ובמענה לשאלה א', יש לומר כי הסכם הפשרה נחתם כדין בין הצדדים, הוא לא בוטל מעולם, ולכן הוא שריר וקיים ביחסי הצדדים החתומים עליו. שאלה ב' - משמעות היותו של הסכם הפשרה שריר ותקף ביחסי הצדדים 17. למשמעות היותו של הסכם הפשרה שריר ותקף ביחסי הצדדים יש חשיבות רבה לצורכי תביעת הפינוי הנדונה. 18. בסעיף 7 להסכם הפשרה, שפורט בסעיף 4(ד) לעיל, צוין כי ככל שלא ייחתם הסכם שכירות חדש בין הצדדים עד ליום 31.12.12, יפונה המושכר ע"י השוכרים עד ליום 31.1.13. היות ואין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם שכירות לא נחתם בין הצדדים עד ליום 31.1.13, ממילא, ומכח הסכם הפשרה, קמה לתובעת הזכות לדרוש את פינוי המושכר מהנתבעים. 19. ודוק - עפ"י הסכם הפשרה הוגדרו הנתבעים, כ"שוכרים", יחד ולחוד (ראה כותרת הסכם הפשרה). כל ההתחייבויות עפ"י הסכם הפשרה הן של "השוכרים" יחד ולחוד. ככל שהיה ספק, סעיף 9 להסכם השכירות קובע כי "למען הסר ספק יובהר כי, מר יוסף חמו ואור חי יהיו חייבים יחד ולחוד וכל התחייבויות השוכרים עפ"י הסכם זה". מכאן כי עפ"י הסכם הפשרה גם הנתבע חייב בפינוי המושכר עד ליום 31.1.13, יחד ולחוד, עם הנתבעת. מכאן כי טענת הנתבע בכתב הגנתו כי אין יריבות אישית בינו ובין התובעת בכל הקשור לתביעת הפינוי הנוכחית (ראה סעיף 6(א)+(ב) לעיל), אין לה בסיס ודינה להידחות. 20. למעשה, בכך הייתי יכול לסיים את פסה"ד, ולומר כי בהתאם להסכם הפשרה, שהינו שריר וקיים, על הנתבעים לפנות את המושכר, והיה עליהם לעשות כן עד ליום 31.1.13, שכן לא נחתם הסכם שכירות בין הצדדים עד ליום 31.12.12. יחד עם זאת, היות ושוכנעתי שגם ביתר טענות הנתבעים שנועדו לכאורה לעכב או למנוע את פינוי המושכר אין ממש, אמשיך לברר זאת להלן במסגרת שאלה ג'. שאלה ג' - טענות הנתבעים הנוספות שנועדו למנוע או לעכב את פינוי המושכר 21. לנתבעים היו טענות נוספות שנועדו לטעמי למנוע או לעכב את פינוי המושכר, כדלקמן: א. הם קיבלו טיוטת הסכם שכירות אך בסמוך לתאריך 31.12.12, באופן שלא היה סיפק בידם לנהל מו"מ ולחתום על הסכם שכירות עובר לתקופה הקובעת (עד ליום 31.12.12), המונעת פינוי עפ"י הסכם הפשרה. ב. הם למעשה מחזיקים רק בשטח של 550 מ"ר, ולא מעבר לכך. טיוטת הסכם השכירות כללה שטח גדול יותר, ולכן הנתבעים לא יכלו לחתום על הסכם השכירות. ג. למבנה המושכר אין טופס 4, עובדה שמנעה מהם לקבל רשיון עסק. 22. לטעמי אין ממש בשלוש טענות אלה של הנתבעים, כפי שאפרט להלן: א. באשר לטענה כי קיבלו טיוטת הסכם השכירות רק בסמוך לתאריך 31.12.12, העיד עת/1, כי טיוטת הסכם שכירות סופית נשלחה לנתבעת ביום 27.12.12 (נספח 19 לת/1), אולם הנתבעת לא טרחה לחתום על הסכם השכירות (עמ' 5 לפרו' ש' 20-23). ציין עד זה כי עובר לשליחת הטיוטה הסופית היו שיחות בין הצדדים לעניין סעיפי הטיוטה, והטיוטה הסופית האמורה סיכמו את כל ההסכמות שהושגו בנדון (עמ' 6 לפרו' ש' 1-3). בתצהירו ת/1 ציין העד כי מאז שליחת טיוטת הסכם השכירות האמורה, הנתבעים משכו את הזמן ולא חתמו עליה בסופו של יום, ובמקביל המשיכו להחזיק במושכר מבלי לשלם את דמי השכירות (ס' 33-34 לת/1). אמנם ציין העד כי בחוזה השכירות לא צוין בטעות מחיר השכירות החודשי בתקופת השכירות החדשה, אך לא היתה מחלוקת כי סכום זה הוא הסכום שננקב בסעיף 7 להסכם הפשרה בשיעור של 22,074 ₪ לחודש בצירוף מע"מ (עמ' 7 לפרו' ש' 11-18). בנדון האמנתי לעדותו זו של עת/1, שלא נסתרה, ואף עשה עלי רושם מהימן. משכך, גם לא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעים. ב. באשר לטענה כי הנתבעים מחזיקים רק בשטח של 550 מ"ר ולא מעבר לכך, דבר שלא השתקף הסכם השכירות שנשלח אליהם, לא מצאתי בה ממש מהטעמים הבאים: 1. הטענה היא בניגוד להסכם הפשרה, שכאמור קובע חד משמעית כי השטח המושכר הוא 1,097 מ"ר (ראה סעיף 4(א) לעיל). הנתבעים טענו כי במהלך השנים הם החזירו חלק משטחי המושכר (כשלטענת הנתבע שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, הוא החזיר בשני שלבים, שלב א', בחודש פברואר 2012, 340 מ"ר, ולאחר מכן, בחודש דצמבר 2012, עוד כ- 175 מ"ר - עמ' 17 לפרו' ש' 23-26; עמ' 19 לפרו' ש' 27), אולם כל ההסכמות בנדון נעשו בע"פ ולא במסמך בכתב (עמ' 16 לפרו' ש' 27-28). לכן טענתם של הנתבעים בנדון היא למעשה טענה בע"פ נגד מסמך בכתב (הסכם הפשרה), שאין להתירה. לא זו אף זו, הסכם הפשרה ציין כי כל שינוי או תיקון של ההסכם לא יחייבו את הצדדים אלא אם כן נערכו בכתב ונחתמו על ידי כל הצדדים (סעיף 11 להסכם הפשרה), וכך נקבע גם בהסכם השכירות בין הצדדים מחודש נובמבר 2006 (נספח 5 לת/1, סעיף 18.6). על כן טענתם של הנתבעים בנדון לשינוי בהסכמים אלה שנעשה בעל פה, אין לה ביסוס משפטי, שכן כל שינוי בהוראות שני ההסכמים הנ"ל צריך להיעשות רק בכתב ובחתימת הצדדים, שאם לא כן אינו מחייב. 2. אם אכן כבר בחודש פברואר 2012 החזיקו הנתבעים פחות מ- 1,097 מ"ר, מדוע הסכימו לשלם עפ"י הסכם הפשרה את חוב העבר (עד ליום 31.12.12) על 1,097 מ"ר (עדותו של הנתבע עמ' 19 לפרוטוקול שו' 12)?! עצם העובדה שהסכימו הנתבעים לשלם דמי שכירות עד לחודש דצמבר 2012 על שטח של 1,097 מ"ר, מלמדת לכאורה כי הסכם הפשרה שיקף נכונה את שטח המושכר (1,097 מ"ר), וזה השטח שאמור היה להיות בכל הסכם שכירות עתידי. 3. האמנתי יותר לגרסתו של עת/1 בחקירתו הנגדית בפניי כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי שטח המושכר הוא 1,097 מ"ר, ורק הוסכם כי הנתבעים יהיו רשאים להשכיר חלק מהשטח בשכירות משנה (עמ' 6 לפרו' ש' 4-9). דא עקא שהנתבע לא הסתדר עם שוכר המשנה שהוא הביא, ולכן כל שטח המושכר נשאר בחזקת הנתבעים (עמ' 6 לפרו' ש' 28-31). הנתבעת אף עשתה שימוש בפועל בכל שטח המושכר לרבות בחלק האחורי, שם היה לה הרבה ציוד דוגמת תנור של פחחות (כפי שהעיד על כך עת/1 - עמ' 6 לפרו' ש' 12-13). ג. גם לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי העובדה שלמבנה המושכר אין טופס 4, מנעה מהם לקבל רישיון עסק למוסך, וזאת מהטעמים הבאים: 1. טענה זו לא הוכחה במסמכים ו/או בעדים, ונטענה בעלמא ע"י הנתבעים. 2. אדרבא - משזה המצב, מהווה הדבר טעם דווקא לעזיבת הנתבעים את המושכר כמה שיותר מהר, כדי לפתוח מוסך במושכר אחר שיקבל רישיון עסק. בוודאי שאין בטעם זה כדי להוות סיבה או טעם למנוע או לעכב הליך פינוי. 3. למרות שהנתבעים ידעו כי למקום אין טופס 4, הם בחרו להמשיך ולהישאר במושכר, ואף רצונם היה לחדש את הסכם השכירות לתקופה ארוכה (ראה עדותו של הנתבע עמ' 22 לפרו' ש' 1-12). 23. למרות תקפות הסכם הפשרה, ולמרות שמאז חתימת הסכם הפשרה ועד היום הנתבעים ממשיכים להחזיק במושכר (או לפחות בחלק ממנו), הם עשו דין לעצמם ולא המשיכו לשלם דמי שכירות מחודש ינואר 2013 ועד היום (ועל כך אין מחלוקת - עדותו של הנתבע עמ' 13 לפרו' ש' 18-21). גם לא קיבלתי טעם של ממש מהנתבעים מדוע לא שילמו את דמי השכירות של המושכר לתובעת, ולו אף בשטח שהם מודים שהם מחזיקים בו בפועל (550 מ"ר). טענות הנתבעים המפורטים בסעיף 21 לעיל אינם מהווים הצדקה לאי תשלום דמי שכירות, מאותם טעמים שגם פירטתי בסעיף 22 לעיל, במסגרתם דחיתי את טענות הנתבעים. לטעמי עצם אי תשלום דמי השכירות מאז חודש ינואר 2013 ועד היום, גם לא על החלק המוחזק על ידי הנתבעים שאינו שנוי במחלוקת, מהווה כשלעצמו עילה נוספת לפינוי המושכר על ידי הנתבעים. סוף דבר 24. לנוכח כל הנ"ל סבורני כי בדין הוגשה תביעת הפינוי הנדונה, ואני מקבל התביעה. 25. אמנם הנתבע ציין בחקירתו הנגדית כי ככל שיגיע להבנות עם התובעת הוא יוכל לפנות את המושכר בתוך 10 ימים (עמ' 13 לפרו' ש' 17), אולם לרוע העניין הנתבעים לא הגיעו להבנות עם התובעת בנדון ונאלצתי לתת את פסק הפינוי הנדון. על כן אתן לנתבעים זמן רב יותר להתארגנות לפינוי המושכר וזאת עד ליום 10.9.13. 26. אני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לפנות את המושכר כהגדרתו בסעיף 1 לעיל, מכל אדם וחפץ השייכים להם עד ליום 10.9.13, ובמועד זה להחזיר החזקה במושכר לידי התובעת. 27. אני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט עורך דינה, בסכום כולל של 13,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה עד ליום התשלום המלא בפועל. חוזהשאלות משפטיותהסכם פשרה