הלכת עוקשי

כבר נקבע בפסיקה כי לא ניתן לקבל טענה על פיה, אדם שנכנס לנכס מכוח הרשאה של פלוני, ורק מכוח אותה הרשאה, יעלה לאחר מכן טענה שאותו פלוני מכוחו נכנס לנכס, אינו בעל זכויות בנכס ולכן הוא רשאי להישאר בו. בהלכת עוקשי (רע"א 5518/98 יוסף נ. עוקשי ואח' פ"ד נ"ה (3) 294, נקבע כי נתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה, לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה, או כאשר נטענת כלפיו טענה לסילוק יד.(ראו גם תא"ח (שלום ירושלים) 155/09 נוקדים (אל צור) כפר שיתופי בע"מ נ. חברת י. מזרחי אבן ושיש בע"מ, ת"א (שלום ב"ש) 31740-02-10 "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. מישל בוחניק, תא"ח (שלום ים) 5534-09-11 שבו נ. עבד רחים). עניינה של הלכת עוקשי הוא בסעיף 17 לחוק המקרקעין המגן על מחזיק במקרקעין נגד פולש, גם אם חזקת המחזיק במקרקעין אינה כדין הלכת עוקשי ופסקי הדין בעקבותיה דנים במקרה בו שוכר טוען כי מי שהשכיר לו המקרקעין אינו בעל זכות במקרקעין. במקרה זה משתיקה הפסיקה את השוכר מלטעון נגד זכות המשכיר במקרקעין.הלכות משפטיות